זו שאלה שקשה לי לענות עליה
וכתבתי מכתב ארוך שנמחק משום מה ועכשיו כבר עיפה מלהתחיל אותו מחדש. בשורה התחתונה - לא יודעת איך עושים את זה אחרת. אני חושבת שאמא שחווה אובדן היא בן אדם שמתפרק. אי אפשר לשפוט אותה היום על זה שלא ניסתה לשמור על משפחה, על זה שלא ראתה את המשבר ששאר הילדים במשפחה חווים וטיפלה בהם.. את יודעת "אמא" היא בן אדם.... וגם אני הייתי שם. בחודשי המחלה של בן הזוג שלי, בגסיסה. במוות. לא ראיתי את הילדים. לא תפקדתי כאמא. בעיני הם היו "עול". ואז נפטר בני הצעיר. מצד אחד התפרקתי באופן טוטאלי. לא רציתי להמשיך לחיות יותר. אבל כמו שכתבת לפני כמה ימים... את פתאום מבינה את המשמעות האמתית של הסוף. ומשם חזרתי בסופו של דבר להיות אמא. הבנתי שהחיים של הילדים שלי תלויים באופן שבו הם תופסים את התמודדות שלי. שהם מסתכלים עלי. שהם לומדים ממני להתמודד (יש לי 2 ילדים). היו הרבה דברים שעשיתי בהתחלה באופן מלאכותי. שמתי מסכות. שיחקתי בהצגה שהכל בסדר. הכל בשליטה. החיים ממשיכים.. אני אהיה גם האבא שלהם. כל הקלישאות שאת מכירה. ואת יודעת.. החיים יותר חזקים מהכל. חלק לא קטן מההצגה הופך במשך הזמן להיות אמיתי. כאילו שזה משהו שמזין את עצמו. או לדוגמה-את מחליטה שעושים דברים של כיף את הולכת בלי חשק, "בשביל הילדים", בסוף את מוצאת שנהנת.. יש יותר אנרגיה לפעם הבאה וכו.. וזו דוגמה טכנית ופשוטה רק להמחשה. ויש לזה מחיר כבד ליאת. עוד לא ירדתי לעומק האוברדרפט של עצמי. עכשיו כשיש לך ילדה משלך, אז את בטוח מבינה על מה אני מדברת.. מצערת אם הדברים ככה שטחיים ומבולבלים. פשוט כותבת כבר עם עינים חצי עצומות..