מי אמר רומנטיקה ולא קיבל??
מוזר. תמיד חשבתי שאני ממש לא הטיפוס. כל חיי נגעלתי מדביקות יתר ולגלגתי בגלוי על כל הנוטים להימרח בדבש דבורים כשהם בחברת ה"קוקי" שלהם. כמו שני הזקנים של החבובות שיושבים מאחור וקוטלים את כל העולם... אבל מידי פעם, ככה, כשנחה המוזה, אני כן מסוגלת להדליק איזה נר, לשים על עצמי "איזה משהו מודרני שלא ייראו את הפנים", ואפילו לפתוח בקבוק יין טוב. אבל זהו. בלי הפקות גרנדיוזיות, בלי רבי משתתפים, אפילו בלי יותר מידי מלל מתקתק. והיום, אחרי שהתרוצצנו יום שלם באירגון הצעת נישואין לשניים מחברינו הטובים ביותר, פתאום הוא שאל אותי, ונראה לי שברצינות: "אז מה? גם את רוצה כזה?" עכשיו. להבהיר נקודה קטנה וקריטית - אנחנו "מאורסים". ולמה במרכאות? כי אף אחד, כמעט, לא יודע מזה. שוב- לא היתה "הפקה". ההצעה היתה די הדדית, וסוכמה לה על חוף הים עם כוס בירה טובה. ונשיקה. אין טבעת, אין תיעוד ועד היום- היה לי ממש טוב עם זה. אני יודעת שזה הדבר שאני הכי רוצה בחיים. אבל כשהוא שאל את מה שהוא שאל פשוט לא ידעתי מה לענות. זה פשוט פחד ממבוכה? או שממש אין לי את זה?? מודה, אני מרגישה מעט לא ... איך נקרא לזה? "נשית". לא מתחברת לכל הטיקסיות שמסביב, שחדרה כל כך טוב להלך הרוח פה, תודות לסרטים ההוליוודיים. לא בוער לי להרגיש כמו נסיכה, ואני יודעת שאני לא חייה בספר אגדה. אבל... רע לי להודות בזה. מרגישה כאילו משהו ממש דפוק בי. סוג של ניתוק רגשי. אולי תחילתה של נכות ממשית.. הוא אומר שזה בגלל שאף פעם לא חשבתי על זה, ושאם אשתפשף ברעיון תהייה לי תשובה. ומה אם לא?
מוזר. תמיד חשבתי שאני ממש לא הטיפוס. כל חיי נגעלתי מדביקות יתר ולגלגתי בגלוי על כל הנוטים להימרח בדבש דבורים כשהם בחברת ה"קוקי" שלהם. כמו שני הזקנים של החבובות שיושבים מאחור וקוטלים את כל העולם... אבל מידי פעם, ככה, כשנחה המוזה, אני כן מסוגלת להדליק איזה נר, לשים על עצמי "איזה משהו מודרני שלא ייראו את הפנים", ואפילו לפתוח בקבוק יין טוב. אבל זהו. בלי הפקות גרנדיוזיות, בלי רבי משתתפים, אפילו בלי יותר מידי מלל מתקתק. והיום, אחרי שהתרוצצנו יום שלם באירגון הצעת נישואין לשניים מחברינו הטובים ביותר, פתאום הוא שאל אותי, ונראה לי שברצינות: "אז מה? גם את רוצה כזה?" עכשיו. להבהיר נקודה קטנה וקריטית - אנחנו "מאורסים". ולמה במרכאות? כי אף אחד, כמעט, לא יודע מזה. שוב- לא היתה "הפקה". ההצעה היתה די הדדית, וסוכמה לה על חוף הים עם כוס בירה טובה. ונשיקה. אין טבעת, אין תיעוד ועד היום- היה לי ממש טוב עם זה. אני יודעת שזה הדבר שאני הכי רוצה בחיים. אבל כשהוא שאל את מה שהוא שאל פשוט לא ידעתי מה לענות. זה פשוט פחד ממבוכה? או שממש אין לי את זה?? מודה, אני מרגישה מעט לא ... איך נקרא לזה? "נשית". לא מתחברת לכל הטיקסיות שמסביב, שחדרה כל כך טוב להלך הרוח פה, תודות לסרטים ההוליוודיים. לא בוער לי להרגיש כמו נסיכה, ואני יודעת שאני לא חייה בספר אגדה. אבל... רע לי להודות בזה. מרגישה כאילו משהו ממש דפוק בי. סוג של ניתוק רגשי. אולי תחילתה של נכות ממשית.. הוא אומר שזה בגלל שאף פעם לא חשבתי על זה, ושאם אשתפשף ברעיון תהייה לי תשובה. ומה אם לא?
