מי אני ומה שמי

[קרה לי נס]

אני ....

אמא לאיתי בן שנה. איבדנו תאומים לא זהים (בן ובת) בשבוע 25 עקב לידה מוקדמת (צירים). הם נפטרו אחרי תקופה מסוימת בפגיה . וגם תאומות זהות באותו שבוע ומאותה סיבה. לא נתנו שמות אף פעם ,כי כך היה לנו יותר קל להמשיך הלאה. אחרי כל אובדן מיד דיברתי על ההריון הבא והייתי עסוקה בלהמשיך ולא לחשוב על מה שהיה. הבום הגיע אחרי הלידה המוצלחת . בכיתי המון ונזכרתי המון בילדים הקודמים שלי,אבל היום אני מרגישה שהם משחררים אותי והשלמתי . השלמתי ,אבל לא שכחתי. ולעולם לא אשכח אותם.... בלי שמות...זה באמת לא חשוב.

 

[קרה לי נס]

אה ,ואני בת 30 .נשואה 5.5 שנים

ואנחנו ביחד מגיל 19.

 

[7נתי7]

עכשיו תורי

בת 36,נשואה 5 שנים לבעל מקסים ועצמאי.... אמא (כן.... אני אמא...וואו)לגור מדהים בן שלושה חודשים כמעט, שהגיע ספונטנית לאחר כמה שנות טיפולים וכמובן לאחר אובדן הריון בשבוע תשיעי, הפסיק הדופק. מתה להיות שוב בהריון עובדת בארגון מאד גדול בתפקיד רציני. חופשת הלידה הסתימה בשבוע שעבר ועד סוף מאי אני בבית,חופשה שנתית נצברת. מה יהיה אח"כ????????? לא יודעת לא בא לי לחזור לעבודה אך לא נראה לי שתהיה לי ברירה,מתי שהוא מברכת על הפורום הזה ולא יודעת איך היתי מחזיקה מעמד בלי "הריון אחרי" מרגישה שלעומת הרוב כאן האובדן שלי קטן מאד,אבל בשבילי הוא גדול. רק בהריון קלטתי מה עברתי כי בהתחלה לא הרשתי לעצמי להרגיש ורק הסתכלתי קדימה ובזכות זה אני כבר אמא כנראה...הספונטני קרה חודשיים שלושה אחרי האובדן. הדחקתי את התאריך. סופרת את השבועות עד שאוכל לנסות ברצינות עוד ספונטני(אני אחרי קיסרי) רק שמחות לכולנו

 

[karen01]

אז גם אני

אני קרן, אמא לאור מופלא ומקסימון בן שנתיים וחצי (!!!) - ילדון מדהים באמת - לעיני האוביקטיביות, כמובן, אבל גם לעיני אחרים (טוב זה לפחות מה שאומרים לי בפרצוף). לפני אור היה הריון קל ומאושר שהתרסק לו בשבוע 24 בגלל מומים רבים ומפוארים. נשארו רק זכרונות ושם בטן - לא יכולתי לקרוא לו בשם אמיתי. וכמובן הצלקת הגדולה הזו על הלב שלי, שלא תרד לעולם. אני בת 33, מהנדסת תוכנה שכל חייה המקצועיים חושבת איך לעבור למקצוע אחר - אנושי יותר, אבל לא עושה כלום בנידון (קצת פתטי, האמת). חוץ מזה אני גם נשואה למהנדס תוכנה (היכרנו בטכניון) ואנחנו גרים בזכרון יעקב שזה פשוט מקום נפלא (אני חיפאית שלא מתגעגעת אפילו קצת).

 

[אטלאנטה]

גם אני

אמא לשלושה, פיסטוק בת 10 וחצי, טופי בן 7 וחצי, ושוקולד בת חודשיים וחצי. כבר באזור גיל 40, ביחד עם בעלי 20 שנה לפחות, גרה במקום נהדר, מגשימה את חלומותי אחד לאחד מאז שהעמסנו את טפנו וכלבינו וחתולינו והתחלנו לשוטט הרחק מאזור המרכז. במקצוע פסיכולוגית שנטשה את ספינת הנפש, בעלת עסק, עצמאית, לומדת בשביל הכייף, ומתגאה על היותי אופטימית חסרת תקנה. וכמעט שכחתי, למה אני כאן, לא איבדתי עובר, תינוק או ילד, אבל חדוות ההריון התמימה אבדה במצולות הפחדים העמוקים לאחר שבני השני אובחן כאוטיסט. לקח לנו 7 שנים לנסות ללדת שוב, ואת ההריון כולו העברתי באצבעות שלובות אל מול מסך המחשב בפורום השכן והאוהב עלי עד מאוד. אגב, מי בדק כמה מגדלי חיות (כולל דגים) יש בפורם הזה? נדמה לי שסטטיסטית יש קשר בין חיות להורים אחרי אובדן, או בעצם להורים אחרי אובדן שמשוטטים באינטרנט..

 

[סינטה1]

לנו יש כלבה../images/Emo70.gif

וזה באמת מעניין...

 

[בנצ100]

וואלה, בדיוק החצי העיר ש...

במפגש שהיה ביום שישי, על הדשא, פתאום קפצו להם שני כלבלבים קטנים וחמודים היישר אל המקום שבו שכבו הזאטוטים. ומה שהחצי העיר בתור "ציון לשבח" היה שאף אחת לא נכנסה להיסטריה בכלל, כולל לא סינטה שהכלב אשכרה התיישב לו על רותם... וחוץ מזה הוא נורא נהנה... אני חושבת הוא ממש מצטער שאין לו חברי פורום כמו שיש לי!

 

[סינטה1]

אבל מהג'וק מאוד נבהלתי...

כנראה שאני לא מגדלת ג'וקים בבית...

 

[Tנקר בל]

../images/Emo6.gif

 

[happy]

גם לנו יש כלבה

קוראים לה HAPPY היא אצלנו הרבה לפני תקופת האובדן. היא בת 5.5

 

[karen01]

אני מגדלת כלבים, אבל אצל השכנים...

 

[אמאאור]

גם אני פה ../images/Emo13.gif

אני אור, בת 31 וקצת, נשואה כמעט 4 שנים, ואמא מאושרת לסופגניה מקסימה בת חמישה חודשים ולכלבה (כן, גם אצלנו יש כלבה!) לבנה ושעירה עד מאוד שעונה לשם החיבה טוסיק. אני מטפלת באנשים, בכלים של שיחה ומגע. למדתי תחומים שונים מעולם המגע והרפואה המשלימה, והיום אני מתמחה בעבודה עם נשים לקראת הריון, בהריון, בהכנה ללידה ואחרי הלידה. אין אובדן בעברי, לפחות לא מציאותי, אבל יש חלק נרחב מהתחושות הקשורות, אולי בגלל שעברתי הריון לא פשוט, ובמהלכו נשקנו כמה פעמים למקום של כמעט. שמחה להיות פה, שמחה על הבית החדש, ומאחלת לכולנו עוד הרבה הריונות מוצלחים ולידות טובות וילדים מדהימים שימלאו את לבנו באושר.

 

[2קשת]

אני

בת 32, נשואה באושר גדול

לחבר הכי הכי טוב שלי בעולם, בקיץ הזה נהיה 15 שנה ביחד

. שנינו עצמאים, שנינו בתחום העיצוב. אמא של גיא המקסים

בן שלושה חודשים וקצת, ושל איתמר שנפרדנו ממנו בשבוע 27 ושהיה אמור להיות בן שנה באחד במאי הקרוב, תאריך שכנראה יהיה בשבילי דגל אדום פרטי לנצח. מגדלת (תוך הזנחה פושעת) את מימי החתולה, בת כמעט 7 ויפהפיה אמיתית.

 

[קטיה 007]

אני..

קטיה בת 30, אמא לילדה מדהימה בת 10.5 חודשים (ממש היום) זכיתי בילדתי אחרי שני אובדנים כאובים בשבוע 23 עקב צירים מוקדמים ובשבוע 26+3 עקב ירידת מים (ועוד) בהריון הראשון לא הענקנו שם והוא נשאר עם הכינוי בטן שלו (פומי- קיצור של פומלה) ובהריון השני החלטנו להעניק לו שם (רועי) מפני שהוא חי ונשם במשך 23 דקות ואף זכה לת.ז . כיום אני אך ורק אמא ונהנת מכל דקה ודקה ולא מאמינה שהעבודה לא חסרה לי (למרות שיש כאלו שחושבים שהגיע הזמן שאחזור לעבוד). קטיה

 

[קובולט]

ואני....

בת 28 נו טוב אוטוטו 29 מעתיקה לכאן את מה שכתבתי בקומונה בגלל שיצא תי מוצלח

למי שלא מכירה קצת עלי ועל בר לפני 3 שנים התחתנתי עם בחור שהכרתי ביום החתונה כ- 3 חודשים, החלטנו להתחתן אחרי 3 שבועות. את ליבו הטוב של הבחור הכרתי שהודיעו לנו שלעובר שלנו יש רק כליה אחת וגם היא לא תקינה- לאחר ההפלה החלטתי שעם הבחור הזה אני רוצה לחיות לנצח נצחים ולעשות לו כמה שיותר ילדים... 7 חודשים אחרי ההפלה ביום הולדתי שוב קיבלתי מחזור ולא היה לי מצב רוח לדבר לראות ולעשות כלום, גם לא משפע ההפתעות שהכין לי הבעלול. חודש לאחר מכן כבר מילאתי בגאווה את תאריך יום הולדתי על הטפסים כתאריך וסת אחרונה. לאחר הריון ארוך ושמירה משבוע 28 הגיע בר לחיינו, וגם זה לא היה בקלות, גילינו דימום בראש הועברנו לאיכילוב ושהינו שם בפגיה בפיקוח נירוכיררגים כשבועיים- הדימום נספג לאט לאט- שלושת החודשים הראשונים לחיי בר לא זכורים לי מרוב ריצות לטפסי 17 לביקורות ולבדיקות. בגיל שנה קיבלנו שיחרור מכולם. טפו טפו אין בעיות בר התחיל להתהפך לזחול לעמוד מהר מאוד להראות שהוא יותר מבסדר... הבעיה היחידה שהוא לא רוצה לשבת (למה לו סתם משעמם!!!) שמחה להיות פה איתכן. לראות פה שמות מוכרים ולהרגיש באמת בבית. ש.פ