מי הייתה אימו של שמשון
- פותח הנושא granotg
- פורסם בתאריך
לא מדרש.. מסורת..
דברי הימים א ד: א בני יהודה פרץ חצרון וכרמי וחור ושובל. ב וראיה בן-שובל הוליד את-יחת ויחת הליד את-אחומי ואת-להד אלה משפחות הצרעתי. ג ואלה אבי עיטם יזרעאל וישמא וידבש ושם אחותם הצללפוני בדרך כלל לא מזכירים בנות אלא אם כן הן חשובות כגון אם שמשון אפשר לראות שהיא קשורה למשפחת הצרעתי , צרעה היא העיר הראשית של שבט דן לדעתי גם אביו מנוח קשור לעיר מחנה (דן) היא יחת לדעתי.. שובל היה אבי קרית יערים , מחנה דן שכן לידה , וגם בין צרעה לאשתאול..
דברי הימים א ד: א בני יהודה פרץ חצרון וכרמי וחור ושובל. ב וראיה בן-שובל הוליד את-יחת ויחת הליד את-אחומי ואת-להד אלה משפחות הצרעתי. ג ואלה אבי עיטם יזרעאל וישמא וידבש ושם אחותם הצללפוני בדרך כלל לא מזכירים בנות אלא אם כן הן חשובות כגון אם שמשון אפשר לראות שהיא קשורה למשפחת הצרעתי , צרעה היא העיר הראשית של שבט דן לדעתי גם אביו מנוח קשור לעיר מחנה (דן) היא יחת לדעתי.. שובל היה אבי קרית יערים , מחנה דן שכן לידה , וגם בין צרעה לאשתאול..
עוד משהו שכתבתי פעם..
שופטים ז יג : ויבא גדעון והנה איש מספר לרעהו חלום ויאמר הנה חלום חלמתי והנה צליל לחם שערים מתהפך במחנה מדין ויבא עד האהל ויכהו ויפל ויהפכהו למעלה ונפל האהל: מה זה צליל ? בספר "קדמוניות המקרא" המיוחס לפילון , נאמר ששם אמו של שמשון היתה אלומה לפי המסורת שם אמו של שמשון היתה צלל-פוני כך שיתכן מאד שצליל שעורים = אלומת שעורים מדרש רבה במדבר י : מנוח היה מדן ואשתו היתה מיהודה נמצא שמשון בא משבט דן ומשבט יהודה שכך אמרו אמיה דשמשון הצללפוני שמה והיא מיוחסת על שבט יהודה
שופטים ז יג : ויבא גדעון והנה איש מספר לרעהו חלום ויאמר הנה חלום חלמתי והנה צליל לחם שערים מתהפך במחנה מדין ויבא עד האהל ויכהו ויפל ויהפכהו למעלה ונפל האהל: מה זה צליל ? בספר "קדמוניות המקרא" המיוחס לפילון , נאמר ששם אמו של שמשון היתה אלומה לפי המסורת שם אמו של שמשון היתה צלל-פוני כך שיתכן מאד שצליל שעורים = אלומת שעורים מדרש רבה במדבר י : מנוח היה מדן ואשתו היתה מיהודה נמצא שמשון בא משבט דן ומשבט יהודה שכך אמרו אמיה דשמשון הצללפוני שמה והיא מיוחסת על שבט יהודה
לppesel, הצחקת אותי. היא דמות מאד
משמעותית, היא זו שמובילה במשא ומתן, מדברת עם המלאך, וקרוב לוודאי שהיתה דומיננטית מאד בעיצוב דמותו של שמשון. ראה אילו מטעמים עשה ז'בוטינסקי מדמותה של אם שמשון בספרו "שמשון". ז'בוטינסקי אמנם לקח את הדימיון רחוק מדאי, והחליט שהאבא היה נמושה עד אימפוטנט, ושמשון הוא תוצר רומן/אונס של האם עם ענק פלישתי. על כל פנים ישנם אנשים שמקדמים עלילה משמעותית בתנך וגם שמם נפקד משום מה, למשל בסיפור הנביא ואיש האלוהים בזמנו של ירבעם, הם נקראים נביא ואיש האלוהים, ולא בשמם.
משמעותית, היא זו שמובילה במשא ומתן, מדברת עם המלאך, וקרוב לוודאי שהיתה דומיננטית מאד בעיצוב דמותו של שמשון. ראה אילו מטעמים עשה ז'בוטינסקי מדמותה של אם שמשון בספרו "שמשון". ז'בוטינסקי אמנם לקח את הדימיון רחוק מדאי, והחליט שהאבא היה נמושה עד אימפוטנט, ושמשון הוא תוצר רומן/אונס של האם עם ענק פלישתי. על כל פנים ישנם אנשים שמקדמים עלילה משמעותית בתנך וגם שמם נפקד משום מה, למשל בסיפור הנביא ואיש האלוהים בזמנו של ירבעם, הם נקראים נביא ואיש האלוהים, ולא בשמם.
ליוסי ר1- אמנם כבר דסקסנו בנושא
אך תמיד כדאי לחזור ולהעלות נקודות באור שונה, ואילו אני חולקת על הצגת דמותם של הורי שמשון. מדבריך משתמע כי אשת מנוח היא המובילה במשא ומתן ומדברת עם המלאך, ואני בפירוש לא מוצאת לכך סימוכין בכתוב. אכן, אשת מנוח זוכה לראות את המלאך ולשמוע את דבריו, אך אינה מדברת אליו כלל, וגם לא מובילה מו"מ אתו. היא מדווחת לבעלה וגם זאת לא בדיוק נמרץ. לעומת זאת - בעלה "הפסיבי, הנמושה" הוא זה שמדבר, שואל וחוקר, דווקא כפי שזה מתבקש מאדם רציני, המבקש לדעת את הנולד, וגם מעיד שאינו "פתי" תמים . הוא גם זה שהמלאך עונה לו, הוא זה שמציע לכבד את האיש ולמרות שהמלאך מסרב לו - הוא מעלה את גדי העזים והמנחה על הצור לאל. דווקא הפסוק "ויאמר מנוח אל אשתו מות נמות כי אלהים ראינו" - לדעתי מסמל את גדולתו והבנתו העמוקה של מנוח מפני גודל המחזה ולאו דווקא את חולשתו . כידוע, מנוח אינו הירא היחיד בתנ"ך בהתגלות האל. האשה - כאשה מעשית - עושה את הקשר ההגיוני ובכך מרגיעה את בעלה. כך אני רואה את הוריו של הגיבור הלאומי .
אך תמיד כדאי לחזור ולהעלות נקודות באור שונה, ואילו אני חולקת על הצגת דמותם של הורי שמשון. מדבריך משתמע כי אשת מנוח היא המובילה במשא ומתן ומדברת עם המלאך, ואני בפירוש לא מוצאת לכך סימוכין בכתוב. אכן, אשת מנוח זוכה לראות את המלאך ולשמוע את דבריו, אך אינה מדברת אליו כלל, וגם לא מובילה מו"מ אתו. היא מדווחת לבעלה וגם זאת לא בדיוק נמרץ. לעומת זאת - בעלה "הפסיבי, הנמושה" הוא זה שמדבר, שואל וחוקר, דווקא כפי שזה מתבקש מאדם רציני, המבקש לדעת את הנולד, וגם מעיד שאינו "פתי" תמים . הוא גם זה שהמלאך עונה לו, הוא זה שמציע לכבד את האיש ולמרות שהמלאך מסרב לו - הוא מעלה את גדי העזים והמנחה על הצור לאל. דווקא הפסוק "ויאמר מנוח אל אשתו מות נמות כי אלהים ראינו" - לדעתי מסמל את גדולתו והבנתו העמוקה של מנוח מפני גודל המחזה ולאו דווקא את חולשתו . כידוע, מנוח אינו הירא היחיד בתנ"ך בהתגלות האל. האשה - כאשה מעשית - עושה את הקשר ההגיוני ובכך מרגיעה את בעלה. כך אני רואה את הוריו של הגיבור הלאומי .
לshushu10 שלום. יש בסיפור הזה כמה
נקודות שצריך לתת עליהן את הדעת. מדוע המלאך נגלה לאשה (פעמיים) ולא לבעל? גם אחרי שהבעל מבקש "שידור חוזר", המלאך בוחר לפנות לאשה ולא לבעל. לנו ברור, כי משא ומתן מנהלים עם הדרג הגבוה ביותר בסביבה, ואם תטעני אחרת, יש להסביר את בחירת המלאך. "וילך מנוח אחר אשתו", לחז"ל הקטע הזה צורם. לטעמם אשה הולכת אחר איש, לא להיפך. המלאך עונה "מכל אשר אמרתי אל האשה תשמר". הוא חוזר על עיקר הדברים בקיצור (לא על כולם!) ומסיים "כל אשר צויתיה תשמור". יש כאן נימה די ברורה של קוצר רוח מול הטרחן (או שאולי אני ביקורתי מדי?) פסיבי ונמושה הוא תיאור העולה מספרו של ז'בוטינסקי, אני לא היתי לוקח את הדברים למחוזות אליהם ז'בוטינסקי הביאם. אני בהחלט מסכים איתך שיש תיאור של רצינות, ואולי של זהירות יתירה - או פיקפוק יתר של מנוח. לאשה היתה אינטואיציה חדה יותר, מיד לאחר המפגש הראשון היא מתארת את המלאך כ"איש האלוקים ... ומראהו כמראה מלאך האלוקים...". מנוח לעומת זאת אוחז בספקנותו, וגם אחרי ההתגלות השניה ושמיעת דברי המלאך, הכתוב מציין "כי לא ידע מנוח כי מלאך ד' הוא". מה\ הוא לא ראה את מראה המלאך הנורא? מסתבר שיש מי שמזהה מיד את העומד לפניו, ויש מי שבוחר להתמיד בספקנותו. במאמר מוסגר, לחכמינו יש דעות שונות לאמר על המהירות בה אנשים מזהים מצבים מצבים ומפנימים אותם.את פרעה דורשים לגנאי בעניין החלומות, כי בין החלום הראשון לשני פרעה חזר לישון. דבר אלוקים לפהיו, והוא הולך לישון?! יעקב לעומת זאת נדרש לשבח: הוא חולם על הסולם, ומיד ויקץ, והוא נחרד על כך שהוא ישן במקום בו יש אלוקים. משה לעומת שתי הדוגמאות הקודמות, נדרש לשבח על ידי הרמבם במורה נבוכים, על שבראותו את הסנה , סר לראות מה יש שם בדיוק, האם זו התגלות אלוקית, או סתם אש. אז עכשיו אנחנו צריכים לבחור על פי איזה מדרש לדון את מנוח: האם להשוותו לפרעה, שדבר אלוקים מונח לפתחו, והוא מסרב לאמצו, או להשוותו למשה, שלמרות שראה דבר אלוקים, בחר להתעמק בראיה כדי להיות בטוח שזה מה שזה.
נקודות שצריך לתת עליהן את הדעת. מדוע המלאך נגלה לאשה (פעמיים) ולא לבעל? גם אחרי שהבעל מבקש "שידור חוזר", המלאך בוחר לפנות לאשה ולא לבעל. לנו ברור, כי משא ומתן מנהלים עם הדרג הגבוה ביותר בסביבה, ואם תטעני אחרת, יש להסביר את בחירת המלאך. "וילך מנוח אחר אשתו", לחז"ל הקטע הזה צורם. לטעמם אשה הולכת אחר איש, לא להיפך. המלאך עונה "מכל אשר אמרתי אל האשה תשמר". הוא חוזר על עיקר הדברים בקיצור (לא על כולם!) ומסיים "כל אשר צויתיה תשמור". יש כאן נימה די ברורה של קוצר רוח מול הטרחן (או שאולי אני ביקורתי מדי?) פסיבי ונמושה הוא תיאור העולה מספרו של ז'בוטינסקי, אני לא היתי לוקח את הדברים למחוזות אליהם ז'בוטינסקי הביאם. אני בהחלט מסכים איתך שיש תיאור של רצינות, ואולי של זהירות יתירה - או פיקפוק יתר של מנוח. לאשה היתה אינטואיציה חדה יותר, מיד לאחר המפגש הראשון היא מתארת את המלאך כ"איש האלוקים ... ומראהו כמראה מלאך האלוקים...". מנוח לעומת זאת אוחז בספקנותו, וגם אחרי ההתגלות השניה ושמיעת דברי המלאך, הכתוב מציין "כי לא ידע מנוח כי מלאך ד' הוא". מה\ הוא לא ראה את מראה המלאך הנורא? מסתבר שיש מי שמזהה מיד את העומד לפניו, ויש מי שבוחר להתמיד בספקנותו. במאמר מוסגר, לחכמינו יש דעות שונות לאמר על המהירות בה אנשים מזהים מצבים מצבים ומפנימים אותם.את פרעה דורשים לגנאי בעניין החלומות, כי בין החלום הראשון לשני פרעה חזר לישון. דבר אלוקים לפהיו, והוא הולך לישון?! יעקב לעומת זאת נדרש לשבח: הוא חולם על הסולם, ומיד ויקץ, והוא נחרד על כך שהוא ישן במקום בו יש אלוקים. משה לעומת שתי הדוגמאות הקודמות, נדרש לשבח על ידי הרמבם במורה נבוכים, על שבראותו את הסנה , סר לראות מה יש שם בדיוק, האם זו התגלות אלוקית, או סתם אש. אז עכשיו אנחנו צריכים לבחור על פי איזה מדרש לדון את מנוח: האם להשוותו לפרעה, שדבר אלוקים מונח לפתחו, והוא מסרב לאמצו, או להשוותו למשה, שלמרות שראה דבר אלוקים, בחר להתעמק בראיה כדי להיות בטוח שזה מה שזה.
ליוסי הנכבד,
למה אתה משתמש במונח משא ומתן? - הרי המלאך מעביר מסרים והאשה לא מגיבה! ניהול משא ומתן קיים אם שני הצדדים מדברים ביניהם. טוב - ניחא. למה המלאך מתגלה אל האשה ולא אל הבעל ?- האשה אמורה לנקוט בצעדים מיוחדים בעודה בהריון וגם אמורה לשמור על בנה במתקונת מסוימת של הינזרות. תן לי סיבה טובה מדוע צריך המלאך להסביר למנוח כדי שיסביר לה - עד כמה שידוע לי אין זו דרכם של מלאכים
. לאשה היתה אינטואיציה חזקה יותר והיא זיהתה שמדובר במלאך - מה זה מוריד מהאינטליגנציה של מנוח? הוא ספקן יותר. זוהי תכונה שאינה בהכרח שלילית. אברם מטיל ספק בדברי האל ואומר - "מה תתן לי ואנכי הולך ערירי"... הן לי לא נתתה זרע והנה בן ביתי יורש אתי.." אברהם ישב פתח האהל וירא והנה שלשה אנשים... הוא לא זיהה מלאכים כפי שהם מופיעים בשם זה בפרק יט',א'. על יעקב (הספקן) נאמר בבפרק כח' כ' -"וידר יעקב נדר לאמר אם יהיה אלהים עמדי ושמרני בדרך הזה אשר אנכי הולך ונתן לי לחם לאכל....." ומה נאמר על צפרה אשת משה שמצילה את חייו: "ויהיה בדרך במלון ויפגשהו יהוה ויבקש המיתו; ותקח צפרה צר ותכרת את ערלת בנה ותגע לרגליו ...." האם מישהו יחלוק על מקומו של משה בעם ישראל לעומת תפקידה של אשתו צפורה? אפשר ללמוד גם מדברי האל לאברהם - "כל אשר תאמר לך שרה עשה" שנשים ניחנו בהבנה "מעשית" וכך הן מוצגות בתנ"ך אך זה אינו מעלה או מוריד מסמכותם של או "כבודם" של מנהיגים או אבותיהם של מנהיגים. יש עוד דוגמאות למכביר של ספקנות ותמיהה - אך אולי נסתפק במיעוט זה.
למה אתה משתמש במונח משא ומתן? - הרי המלאך מעביר מסרים והאשה לא מגיבה! ניהול משא ומתן קיים אם שני הצדדים מדברים ביניהם. טוב - ניחא. למה המלאך מתגלה אל האשה ולא אל הבעל ?- האשה אמורה לנקוט בצעדים מיוחדים בעודה בהריון וגם אמורה לשמור על בנה במתקונת מסוימת של הינזרות. תן לי סיבה טובה מדוע צריך המלאך להסביר למנוח כדי שיסביר לה - עד כמה שידוע לי אין זו דרכם של מלאכים
לשולה, נעניתי לך. באמת המונח
משא ומתן אינו מדוייק כאן, למרות שיש בסיפור נימה של אינטראקציה שאין בסיפורים אחרים - מישהו אומר משהו (המלאך), אחד מאילו שאמורים לקיים את ההנחיות מבקש הבהרות, השליח חוזר שנית - ומתבקש להמתין עד שיקראו לגוף המוסמך לשאול, ואחרי ההבהרות השניות ישנו הויכוח אם כן תיעשה מנחה או לא תיעשה, ולמי היא תוגש. איכשהו זו האסוציאציה שלי, שיש כאן דיאלוג של משא ומתן. לגבי הדוגמא של אברהם - היא הנותנת. הבשורה היתה ששרה עומדת ללדת, אבל נאמרה דווקא לאברהם, וגם הויכוח על צחוקה של שרה נמסר דרך אברהם - למה צחקה שרה. לגבי אינטליגנציה מול אינטואיציה - ובכן, אני לא מעמיד כך את הדברים. לנשים אינטואיציה חזקה מאשר לגברים, זה מוסכם ומקובל (ואני סופר עד עשר, לראות מי יקפוץ להתנגד...). אבל בסיטואציה בה שני אנשים, מנוח ואשתו פוגשים את אותו מלאך, האשה מעידה עליו "איש אלוהים, ומראיהו כמראה מלאך האלוהים נורא מאד", ואילו על מנוח הכתוב מעיד "כי לא ידע מנוח כי מלאך ד' הוא". לי אין ספק שיש לקרא כאן נימת ביקורת מסויימת, או הצתדקות על קשיי התפיסה של מנוח. כבודו במקומו מונח, והרבה כבוד יש - פרק שלם בתנך הוקדש לו ולאשתו, ובזכרון הדורות הוא אביו של הגיבור הגדול ביותר שידע עם ישראל, גיבור בודד שיכל לבדו לאויבי ישראל.
משא ומתן אינו מדוייק כאן, למרות שיש בסיפור נימה של אינטראקציה שאין בסיפורים אחרים - מישהו אומר משהו (המלאך), אחד מאילו שאמורים לקיים את ההנחיות מבקש הבהרות, השליח חוזר שנית - ומתבקש להמתין עד שיקראו לגוף המוסמך לשאול, ואחרי ההבהרות השניות ישנו הויכוח אם כן תיעשה מנחה או לא תיעשה, ולמי היא תוגש. איכשהו זו האסוציאציה שלי, שיש כאן דיאלוג של משא ומתן. לגבי הדוגמא של אברהם - היא הנותנת. הבשורה היתה ששרה עומדת ללדת, אבל נאמרה דווקא לאברהם, וגם הויכוח על צחוקה של שרה נמסר דרך אברהם - למה צחקה שרה. לגבי אינטליגנציה מול אינטואיציה - ובכן, אני לא מעמיד כך את הדברים. לנשים אינטואיציה חזקה מאשר לגברים, זה מוסכם ומקובל (ואני סופר עד עשר, לראות מי יקפוץ להתנגד...). אבל בסיטואציה בה שני אנשים, מנוח ואשתו פוגשים את אותו מלאך, האשה מעידה עליו "איש אלוהים, ומראיהו כמראה מלאך האלוהים נורא מאד", ואילו על מנוח הכתוב מעיד "כי לא ידע מנוח כי מלאך ד' הוא". לי אין ספק שיש לקרא כאן נימת ביקורת מסויימת, או הצתדקות על קשיי התפיסה של מנוח. כבודו במקומו מונח, והרבה כבוד יש - פרק שלם בתנך הוקדש לו ולאשתו, ובזכרון הדורות הוא אביו של הגיבור הגדול ביותר שידע עם ישראל, גיבור בודד שיכל לבדו לאויבי ישראל.
לאחר מחשבה מעמיקה בנושא
הגעתי למסקנה כי גם אם יש צדק מסוים בדבריך או בדברי - אין זו כי אם השקפתנו האישית ובחירתנו לראות כך ולא אחרת דמות מסוימת. אנחנו יכולים להביא דוגמאות אין ספור להצדיק את דעתנו אבל השאלה המרכזית היא - מה התועלת או המטרה בהצגת מנוח כ"חדל אישים" לעומת אשתו ה"מוצלחת"? לראות את המלאך ולא לדעת כי הוא מלאך? - מה בא הדבר לומר? אפשר גם לצאת מהנחה כי לאחד מתגלה המלאך כאיש לכל דבר, ואילו לשני מתגלה כמלאך, כי הכל ברצון הבורא. "וילך מנוח אחרי אשתו"... - האם זו פחיתות כבוד? לדעתי זה בבחינת "לכתך אחרי במדבר" כמעלה ולא חסרון. לו היה מתנצח אתה ולא הולך אחריה היה מקום להכתיר אותו בכנוי שלילי. בספר שופטים יש ניואנסים דקים של נסוי ישועת האל והתנסות מצד הגיבורים. פרשת שמשון באה מיד אחרי פרשת יפתח ונדרו. יפתח נודר כי בבא ישועת האל - הוא יעלה עולה, וגם מנוח מבקש להביע תודתו ופונה אל המלאך - "כי-יבא דבריך וכבדנוך"; מנוח מקבל את ההוראה לא לעצור את המלאך ולא לשאול לשמו וללא שהייה נוספת, בו במקום, הוא מפליא לעשות ומעלה עולה לאל. זהו לדעתי רגע "ההבנה" של מנוח את ההתגלות. (למרות שכתוב אח"כ - אז ...) לדעתי, הספור לא בא לערוך השוואות מי בין השניים (מנוח או אשתו) חכם ובעל תושיה/תפיסה יותר מרעהו,(ואולי זו הסיבה שנעדר שם האשה) - אלא איך היתה תפיסת בני ישראל בתקופת השופטים את האל, התגלותו והאמונה בו. הספורים מעידים בהחלט על אמונה תמימה עם פחד מסוים - וזאת לאור העובדה שבני ישראל מוקפים אויבים, ללא מנהיגות והנחיות קבועות ורצופות, ולכן חפוש ישועת האל מופיע בדרכים שונות והספורים מרתקים, כרגיל.
הגעתי למסקנה כי גם אם יש צדק מסוים בדבריך או בדברי - אין זו כי אם השקפתנו האישית ובחירתנו לראות כך ולא אחרת דמות מסוימת. אנחנו יכולים להביא דוגמאות אין ספור להצדיק את דעתנו אבל השאלה המרכזית היא - מה התועלת או המטרה בהצגת מנוח כ"חדל אישים" לעומת אשתו ה"מוצלחת"? לראות את המלאך ולא לדעת כי הוא מלאך? - מה בא הדבר לומר? אפשר גם לצאת מהנחה כי לאחד מתגלה המלאך כאיש לכל דבר, ואילו לשני מתגלה כמלאך, כי הכל ברצון הבורא. "וילך מנוח אחרי אשתו"... - האם זו פחיתות כבוד? לדעתי זה בבחינת "לכתך אחרי במדבר" כמעלה ולא חסרון. לו היה מתנצח אתה ולא הולך אחריה היה מקום להכתיר אותו בכנוי שלילי. בספר שופטים יש ניואנסים דקים של נסוי ישועת האל והתנסות מצד הגיבורים. פרשת שמשון באה מיד אחרי פרשת יפתח ונדרו. יפתח נודר כי בבא ישועת האל - הוא יעלה עולה, וגם מנוח מבקש להביע תודתו ופונה אל המלאך - "כי-יבא דבריך וכבדנוך"; מנוח מקבל את ההוראה לא לעצור את המלאך ולא לשאול לשמו וללא שהייה נוספת, בו במקום, הוא מפליא לעשות ומעלה עולה לאל. זהו לדעתי רגע "ההבנה" של מנוח את ההתגלות. (למרות שכתוב אח"כ - אז ...) לדעתי, הספור לא בא לערוך השוואות מי בין השניים (מנוח או אשתו) חכם ובעל תושיה/תפיסה יותר מרעהו,(ואולי זו הסיבה שנעדר שם האשה) - אלא איך היתה תפיסת בני ישראל בתקופת השופטים את האל, התגלותו והאמונה בו. הספורים מעידים בהחלט על אמונה תמימה עם פחד מסוים - וזאת לאור העובדה שבני ישראל מוקפים אויבים, ללא מנהיגות והנחיות קבועות ורצופות, ולכן חפוש ישועת האל מופיע בדרכים שונות והספורים מרתקים, כרגיל.
אני מסכים לחלוטין עם דברייך. הסיפור
אכן פתוח לקריאות שונות, וכל אחד מוצא בו את אשר הוא מחפש. למרות זאת, אל לנו לשכוח שני דברים. האחד, הוא הפרטים המוכמנים שבכל סיפור, שמרמזים לנו על דרך הקריאה הראשונית שהמספר מרמז עליה - גם אם בכוונתו לתת לנו אפשרויות קריאה ראשוניות. (במאמר מוסגר, ניהלתי בזמנו ויכוח עקוב מדם עם פר' שרה יפת שהיתה ראש החוג למקרא, ואשר לטעמה אין פשט אינטואיטיבי , כל אחד בוחר לו פשט משלו. לענ"ד, יש פשט שהמספר כיוון אליו, פשט שהאדם מן השורה אמור להגיע אליו בקריאה ראשונית). הדבר השני, הוא שלחז"ל יש קביעות נחרצות למדי על כל דמות במיקרא כמעט, וכיון שאת מנוח הם דנים לקטנות ולרפיסות, ברור לנו שטענה מובלעת בדבריהם היא, שאם עלינו לחפש דגם לתכונות והתנהגויות לאימוץ בהבנתינו את הסיפור, מנוח אינו הדגם המומלץ להבנתם. נראה שחז"ל בוחרים באמונה סוחפת ומידית, ולא בזהירות של כלכלן באיש העומד לפני דבר השם.
אכן פתוח לקריאות שונות, וכל אחד מוצא בו את אשר הוא מחפש. למרות זאת, אל לנו לשכוח שני דברים. האחד, הוא הפרטים המוכמנים שבכל סיפור, שמרמזים לנו על דרך הקריאה הראשונית שהמספר מרמז עליה - גם אם בכוונתו לתת לנו אפשרויות קריאה ראשוניות. (במאמר מוסגר, ניהלתי בזמנו ויכוח עקוב מדם עם פר' שרה יפת שהיתה ראש החוג למקרא, ואשר לטעמה אין פשט אינטואיטיבי , כל אחד בוחר לו פשט משלו. לענ"ד, יש פשט שהמספר כיוון אליו, פשט שהאדם מן השורה אמור להגיע אליו בקריאה ראשונית). הדבר השני, הוא שלחז"ל יש קביעות נחרצות למדי על כל דמות במיקרא כמעט, וכיון שאת מנוח הם דנים לקטנות ולרפיסות, ברור לנו שטענה מובלעת בדבריהם היא, שאם עלינו לחפש דגם לתכונות והתנהגויות לאימוץ בהבנתינו את הסיפור, מנוח אינו הדגם המומלץ להבנתם. נראה שחז"ל בוחרים באמונה סוחפת ומידית, ולא בזהירות של כלכלן באיש העומד לפני דבר השם.
מיהם חז"ל? ומה מקור קביעותיהם?
חז"ל הם אנשים כמוך וכמוני מבחינה אנושית. הם טעונים רגשות פרטיים אשר הצטברו והתגבשו מחיי היום יום שלהם. אני מאד מעריכה ואוהבת לקרוא את דעותיהם אבל לא שוכחת כי מה שדחף אותם להגיב על פרשה מסוימת - הרבה פעמים לקוח מארוע פרטי שלהם, ויהיה זה אך הגיוני שדעתו המסוימת של חכם זה או אחר לא בהכרח תהיה קולעת למטרה. למשל אדם שבנו מת - יגיב דווקא לספור שבו מובעים רגשות אבלות על מות בן. מאחר והתנ"ך אינו חותר להעצים כוחניות ולדוגמא נקח את יעקב אבינו שהיה יכול להראות בעיני חז"ל סתם "צילייגר שאשתו מובילה אותו באף" ומדוע אין הוא מוכתר ברפיסות? בספור הולדת שמשון איני מוצאת טעם לגנאי בדבריו או במעשיו של מנוח - הוא מקפיד לא לעבור עבירה כלשהיא,חוקר ודורש בפרטים אך עושה כנדרש ממנו. אודה לך אם תוכל להפנות אותי (באמצעות האינטרנט) למקורות בהם מתואר מנוח כדגם לא מומלץ לחקוי (או משהו כזה), והאם כך הוא מתואר בדברי מספר חכמים.
חז"ל הם אנשים כמוך וכמוני מבחינה אנושית. הם טעונים רגשות פרטיים אשר הצטברו והתגבשו מחיי היום יום שלהם. אני מאד מעריכה ואוהבת לקרוא את דעותיהם אבל לא שוכחת כי מה שדחף אותם להגיב על פרשה מסוימת - הרבה פעמים לקוח מארוע פרטי שלהם, ויהיה זה אך הגיוני שדעתו המסוימת של חכם זה או אחר לא בהכרח תהיה קולעת למטרה. למשל אדם שבנו מת - יגיב דווקא לספור שבו מובעים רגשות אבלות על מות בן. מאחר והתנ"ך אינו חותר להעצים כוחניות ולדוגמא נקח את יעקב אבינו שהיה יכול להראות בעיני חז"ל סתם "צילייגר שאשתו מובילה אותו באף" ומדוע אין הוא מוכתר ברפיסות? בספור הולדת שמשון איני מוצאת טעם לגנאי בדבריו או במעשיו של מנוח - הוא מקפיד לא לעבור עבירה כלשהיא,חוקר ודורש בפרטים אך עושה כנדרש ממנו. אודה לך אם תוכל להפנות אותי (באמצעות האינטרנט) למקורות בהם מתואר מנוח כדגם לא מומלץ לחקוי (או משהו כזה), והאם כך הוא מתואר בדברי מספר חכמים.
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.