שילגי. פנים נהדרות וקול תיאטרלי. שילוב נדיר
כי באמריקה לרוב לא משקיעים בקול תיאטרלי, כמו באנגליה למשל, שם כל שחקן יודע דיקציה ולבטא נכון ולהפעיל את הקול שלו. יש תחושה שהיא באה מתיאטרון. נדיר היום.
באמריקה יש שחקנים מצליחים שבקושי אפשר להבין מה הם אומרים, כמו הילד הנרי כאן - ג'ארד משהו, שסובל מ'לספסת'. באנגליה לא היה לו סיכוי להתקבל כשחקן.
אחריהם ג'ניפר מוריסון - יציבה וטובה; ליינה פארילה - אינטנסיבית, אבל חבל שאינה מודעת לעצמה. היה יכול להוסיף לה. ר' את זו שמשחקת את אמה, ברברה הרשי. נהנית מכל שניה...; ג'וש דאלאס - משכנע בפיזיות שלו ובאידיאליזם שהוא מקרין. מאוד מרעננים. הסצינה שלו ושל שילגי בפתיחה של הפיילוט, היתה משהו מרענן, שמבחינתי שיכנע על הרגע הראשון.
זה לא היה עוד קטע אגדתי מסדרות דומות (כמו סידרת האגדות של שלי דובאל, למי שזוכר), או 'סיפורי עמים', אלא אנשים אמיתיים שחיים את זה. עליו זה גם ניכר.
עם רוברט קארלייל (גולד/רמפ') יש לי בעיה ולא מעכשיו. הוא היה מעולה בעבר (קנה את עולמו עם 'טריינספוטינג' וסצינות ההזעם שלו), אבל מאז הלך ונחלש ('פול מונטי'). בסידרה האחרונה שלו, שגם הופקה בקנדה - 'סטארגייט יוניברס', הוא אפילו נעשה בלתי נסבל, אם כי גם בהשפעת הדמות שלו, שהיתה מהמעצבנות שנכתבו (עד שבסוף סולקה בשקט, בלי שזה יועיל לסידרה שחוסלה אחרי עונה 2).
כאן לדעתי הוא חלש לעיתים כרמפ', ובקושי מסווה את מבטאו הסקוטי הכבד כ-גולד (מעדיף להגות R כמו בצרפתית, מאשר כמו באנגלית אמריקאית, כי גם זה מקובל במבטא הסקוטי). לדעתי זה סוג של השקעה מועטה. יש בריטים ואוסטרלים שלמדו מבטא אמריקאי בצורה מושלמת, ולא ברור מה מונע ממנו. לדעתי הוא לא משקיע במשחק כבר כמה שנים.
בצד האופי, אספוזיטו השחור (סידני) מצויין ועושה עבודה יפה גם ב'רבולושן' (חבל שלא חוזר יותר כ-ג'יני); אגברג (הגמד גראמפי) נחמד גם, וכן לעיתים גם ג'פרסון, אם כי קצת נעול על משבצת המטורף הסידרתי.
איון ביילי גם מרענן. מגיע לו להצליח יותר, כמו לבראדלי קופר. זוכר אותו מעונה 13 של ER (בלי זקן), ואת משפחתו האירית הענקית (הוא אכן ממוצא אירי), שמוירה טירני פוגשת באחד הפרקים.
האחרים קצת יותר פלקטיים, אבל זה לא נורא כי הסיפור טוב וסוחף.