מי יזכה היום ב- אנשים?

[רעוּת]

אמג, איזה טראומה ../images/Emo4.gif

הייתי די טיפשה כשחושבים על זה. הייתי הולכת עם גזרה נמוכה, חרוזים בשרוך, קליפס בצבע תכלת ובלי דיסקית, והייתי מסתובבת לי בתחנות מרכזיות, בקו"ם, קריה, ושאר מעוזי המ.צ הארציים

. גם בבקום תמיד הייתי צריכה לבסיס שמול הש.ג של המ.צ

זה היה כמו רולטה רוסית

.

 

[גוזלה]

רולטה רוסית?

זו רולטה רוסית לא עם כדור אחד, אלא עם כדור ריק אחד! אימלה! זו הפעם היחידה שהלכתי למקום עם מ"צ-ים, וישר תפסו אותי. שתביני, הלכתי עם כמה בנות עם עגילים, צמידים, גזרות מונמכות ומה לא- אבל כמובן, מכולם, תמיד אני... "את!", הצביעה עלי המ"צ, "בואי לפה." מה יכולתי לעשות..?? חחח נו, זה כבר פרק אחר בחיים שלי...

 

[רעוּת]

מרפי ידידנו הטוב ../images/Emo16.gif

 

[גוזלה]

גמני עשיתי טירונות ב"ניצנים"

"ניצנים ונהנים", עאלק... חחח הייתי בפלוגת "חרוב", אם נתקלת בזה... חח בכל מקרה, הטירונות שלי באה אחרי קורס קדם צבאי מאוד ארוך [חצי שנה], מאוד אינטנסיבי, מאוד מפרך ועמוס. מבחינתי הטירונות הייתה ה"אתנחתא". פתאום לא היה צריך לחשוב, להגדיל ראש, להתאמץ, לא יודעת, זה היה ניקוי ראש רציני. מה גם, שהייתי עם חברות מהקד"צ, והיה לנו ממש כיף, בזמן שכולם חיכו ש-10 דקות החובה בחד"א תסתיימנה, ורצו לדבר בטל', אנחנו היינו יושבות עד כמעט סוף ההפסקה, צוחקות, יושבות, מדברות... כי כבר התרגלנו קצת למסגרת, לא היינו תלויות בחברים מהבית, והיו לנו כל כך הרבה זכרונות להאחז בהם, שהעברנו את הזמן בכיף ובמהירות... מה שכן, כל שאר הבנות שנאו אותנו ואת סיפורי הקד"צ שלנו... חחח כי את הכל השוונו לזה... בכל מקרה, הטירונות, ארבעה שבועות, עם כל "העשבייה", האוהלים, השיעורים המטומטמים, הריצות חסרות התכלית, המסדרים- הכל שטויות, הכל עובר.. התייחסי לזה כמשחק, היי ממושמעת במשחק הזה, אבל אל תשכחי שזה רק משחק וזה הכל..! אני גם הוצאתי פטורים מהכל [ריצות, קפיצות, פק"לים, משקל, 10 דקות ישיבה על כל 30 דקות עמידה...] כמובן שבתכלס עזרתי לכולם וסחבתי את כל הדברים הכבדים, אבל כשזה נגע בי ולא פגע באף אחד, אז לא רצתי ולא עשיתי את כל השטויות הללו... בסוף גם יצאתי מצטיינת מחלקתית.. חח כבוד! :] אז את יכולה לנסות ללכת על זה... ושיהיה בהצלחה! בעיקר בסדיר, כי שם הכל יהיה אחרת, ללא ספק...

 

[לאורנה נסיכת קלינסטי]

גם אני בפלוגת חרוב

ודווקא מבחינה פיזית אני מרגישה שקל לי מדי, כל היום אנחנו עומדים במסדרים, אם היו נותנים לנו לרוץ לפחות הייתי מרגישה שאני עושה משהו עם עצמי. הקטע של המשמעת\אוהלים\אוכל\ווטאבר לא מפריע לי, אבל אני מאד עצובה כל הזמן, וקשה לי שאין לי זמן לעשות כלום ושאני לא שולטת בחיים שלי, ובעיקר שאני מרגישה שכל הסבל הזה מיותר לגמרי (כי אנחנו לא עושות שום דבר מעניין או מועיל). חוץ מזה יש אוירה קשה מאד.

 

[רעוּת]

כלכך לא יהיתי חוזרת לתקופה הזאת ../images/Emo16.gif

סורי על ההשבזה

אני זוכרת שאמרתי הטירונות שהכי הרבה שרצנו זה היה מהש.ג לתחנת אוטובוס ביום שישי. לא שקיטרתי על זה

פשוט תזכרי שזה זמני....בסדיר, אפילו אם את בבסיס סגור, כן יש לך זמן לעצמך, וגם אם הצבא עדיין ישלוט בחייך בשנתיים הקרובות יש יותר מרחב תמרון

ולמה אווירה קשה?

 

[גוזלה]

וואו- אני קוראת אותך,

ובאמת מכל מילה ומילה שבחרת, נישמע בכמה קושי ותסכול כרוך העניין הזה מבחינתך. הייתי רוצה להגיד לך מילים שיקלו עליך, לומר לך שזה שטויות ושזה עובר, אבל ברגעים האלו, אני יודעת שזה לא משנה כלום :/ כי התחושה היא של תסכול ושל אין אונים, ואלו התחושות המעצבנות ביותרר. מה שכן, יכולה להבטיח לך, שאם שורדים את זה [ושורדים את זה, כי כולם עוברים את הימים האלו... ] שאר השירות באמת מקבל תפנית חיובית... בסדיר הרבה פחות מקפידים, המסגרת היא שונה, יש לך זמן לעצמך ולחיים... [את אמורה לעשות איזשהו קורס בנוסף..?] וזהו- אני עדיין חושבת שהצבא זו מסגרת עם כללים מטומטמים, יש שם לא מעט שטויות- אבל פשוט לומדים להתעלם. לקבל את זה כעובדה נתונה, ולהעביר את השנתיים בצורה הכי טובה שיכולה להיות..!! בכל מקרה, שיהיה לך המון-המון בהצלחה! : ]

 

[לאורנה נסיכת קלינסטי]

העניין הוא בעיקר

שכן יש לי את הרקורד המתאים כדי שיציאה מהצבא תהיה לי קלה יחסית, וקשה לי להחליט אם אני נשארת או עוזבת, כי אני באמת לא רואה את עצמי חיילת בשנתיים הבאות. אני לא רוצה לספור במשך שנתיים אחורה את הימים ולחשוב עוד כמה זמן אני משתחררת, החיים כל-כך קצרים... בינתיים החלטתי להתייחס לזה בתור תקופה שתעשה אותי יותר חזקה ותקל עלי את ההתמודדות עם דברים קשים בעתיד, אבל זה נעשה מאד קשה. גם ככה אני לא הבנאדם הכי שמח בעולם וגם כל הטיול ההוא בהודו היה התמודדות אחת ענקית וזה פשוט יותר מדי בשבילי. אני רוצה לנוח.

 

[רעוּת]

...

אני לא יכולה להגיד לך מה הכי טוב לעשות במקרה הזה, אני יכולה לדעת רק מהנסיון שלי- שבדיעבד, אני שמחה שעשיתי את השנתיים האלה ולא יצאתי באמצע (והיו הרבה אנשים שרצו לשלוח אותי לקבן, כי הייתי קצת פסיכית וזה

), לא הייתי חוזרת על זה שוב לעולם וזאת היתה התקופה שהכי סבלתי בה בערך (אני לא אומרת שככה זה יהיה גם אצלך. באמת שהטירונות היא לא אינדיקציה לכלום. לי דווקא היה ממש כיף בקורס, אבל סבלתי בשירות עצמו), אבל עצם זה שכן עברתי את זה בסוף ושזה נגמר אבל אני נשארתי (

) לימד אותי שהכל עובר בסוף, אפילו שנתיים, וגם נתן לי פרספקטיבה, וככה עכשיו כל פעם שרע לי בלימודים או משהו אני יכולה להזכיר לעצמי שלפחות אני לא בצבא, ושאני בחרתי את זה, ושיש לי שליטה על זה. אני לא תמיד מאמינה ב"מה שלא הורג מחשל" (ושמה שהורג מחשל את אמא

), לפעמים מה שלא הורג מצלק את נפשך ולאו דווקא מחזק, אבל רק את יכולה לדעת מה מהשניים נכון בשבילך במקרה הזה, ואיפה את צריכה יותר לשמור על עצמך. הייתי מציעה לך לתת לזה עוד זמן, הטירונות היא באמת לא אינדיקציה לכלום, ולמרות שהצה"ל הוא מערכת רקובה מהיסוד, אולי את כן תצליחי למצוא את הנישה שלך שם ולהסתדר, ואולי אפילו יהיה לך טוב, זה תלוי גם בתפקיד ובאנשים שאת איתם, ואת זה אי אפשר לדעת רק לפי השבועות הראשונים.