מי כאן שמאלני?
כבר הרבה זמן שאני נחרד מהבלבול המושגים בשיח הישראלי בנוגע למשמעות המילה "שמאל". אינני מתכוון הפעם לסלידתי ממפלגת העבודה או ממפלגה יאפית כמו מרצ. הכוונה ליותר מזה, אני מתכוון לתפישה שגויה של מהות השמאל, תפישה שמעודדת צביעות ובורות ופוגעת בדיון הפוליטי בארץ ובהבנת הפוליטיקה במדינות מערביות. המאמר של יוסף ברנע היה הקש ששבר את גב הגמל. מה זה שמאל? שמאל, בדיוק כמו ימין, היא קשת רחבה מאוד של דעות פוליטיות שקשה מאוד למצוא לה הגדרה או קו מנחה אחד; מה בין לניניזם, התומך בדיקטטורה, לאנרכיזם המתנגד לכפיה, או בין המילטנטיות הקמוניסטית והאנרכיסטית לפציפיזם? ובכל זאת קיים עקרון אחד מבדיל את השמאל מהימין, והוא עקרון השוויון. השמאל מוגדר ככזה אך ורק אם הוא שואף לשוויון כלשהו בין בני אדם באשר הם. זה יכול להיות שוויון כלכלי נוסח סוציאליזם או שוויון פוליטי דמוקרטי-ליברלי, אבל הכמיהה לשוויון היא המבדילה את תנועות השמאל מאחיותיהן בימין. מה הקשר למאמר? בפסקה הראשונה הכותב מסביר מהו הויכוח ביו הימין ל"שמאל" הישראלי ובכך הולך שולל אחרי טרמינולוגיה שגויה שהשתרשה בשיח הציבורי. הכותב, בלא ידיעתו, מציג את האמת המחרידה – הויכוח בין מה שנתפש כ"שמאל" לימין הוא טריטוריאלי גרידא ולא תוצאה של אי הסכמה אידיאולוגית. ההפך הוא הנכון, מבחינה אידיאולוגית ה"שמאל" והימין תמימי דעות, שניהם מאמינים ב"מדינה יהודית דמוקרטית", שניהם מסכימים על הזהות הלאומית-דתית של ישראל והמחלוקת היא רק על היישום האתנוקרטיה בפועל. אם כך מה הפלא שהמדיניות של ה"שמאל" הישראלי זהה לחלוטין לזו של הימין? מה הפלא שמוסד ההתנחלויות הוקם ע"י שלטון ה"שמאל"? מה הפלא שה"שמאל" ניהל יותר מלחמות כיבוש יזומות מהימין? מה הפלא שדווקא ראש ממשלה ימני, שהיה יותר הומניסט מכל מתנגדיו מה"שמאל", הוא זה שחתם על הסכם השלום הראשון של ישראל עם אחת משכנותיה? אבל אפילו אז היה הבדל אידיאולוגי בין השמאל לימין שנגע לנושא הכלכלי. במשך תקופה ארוכה לישראל היה שמאל כלכלי גדול שנמוג בהדרגה ככל שישראל נעשתה יותר בריונית וחזקה וככל שהתהדקו היחסים בינה לבין ארה"ב. במבחן אמת, התברר שהפוליטיקאים מה"שמאל" היו מושחתים מדי מכדי לתמוך במדיניות סוציאליסטית ובטחוניסטים (= פשיסטים) מדי מכדי לנסות להשתלב במזרח התיכון בלי יחסים כה הדוקים עם ארה"ב, המדינה הימנית ביותר בעולם המערבי. ועתה נחזור למציאות העכשווית. הבה נזנח את הצביעות ונסתכל לאמת בעיניים. ה"שמאל" כפי שהוא מיוצג כיום ע"י מפלגת העבודה ואפילו מרצ לא נבדל משום בחינה אידיאולוגית משינוי או הליכוד (להבדיל ממפלגות ימין אחרות שלהן אידיאולוגיה ייחודית ומגובשת). כולם תומכים בקפיטליזם, להוציא מרצ שתמיכתה בסוציאל-דמוקרטיה נובעת בעיקר מרחמים וניסיון להידמות למערב, מאשר אידיאולגיה של ממש. כולם בטחוניסטים גמורים. בעיקר מרצ. כל המפלגות רואות בביטחוניזם ערך נעלה והן יעשו כל למען יכולות ההשמדה וההרס של מדינתן – מבחינה זו מרצ היא המפלגה החכמה מכולן, שכן היא מבקשת לא לבזבז את הנשק היקר על עימותים לא נחוצים ותומכת בקנאות ביחסים חמים ככל האפשר עם ארה"ב הברוטלית. ואחרון חביב, הלאום. כל המפלגות הללו רואות באתנוקרטיה היהודית בישראל עקרון, ערך וציווי עליון. חלקן (מרצ ובזמנים טובים גם עבודה) מתביישות להודות בזה, אבל פליטת לשון פה ושם (כמו המקרה בו חברת מרצ טענה שיש יותר מדי ערבים בגליל) חושפות את המציאות המכוערת – למפלגות ה"מרכז-שמאל" (ליכוד, שינוי, עבודה ומרצ) יש השקפת עולם של יהודי מעיירה קטנה בפולין החמוש בכמה פצצות אטום. זה הכל לעכשיו, המשך יבוא (מתישהו)
כבר הרבה זמן שאני נחרד מהבלבול המושגים בשיח הישראלי בנוגע למשמעות המילה "שמאל". אינני מתכוון הפעם לסלידתי ממפלגת העבודה או ממפלגה יאפית כמו מרצ. הכוונה ליותר מזה, אני מתכוון לתפישה שגויה של מהות השמאל, תפישה שמעודדת צביעות ובורות ופוגעת בדיון הפוליטי בארץ ובהבנת הפוליטיקה במדינות מערביות. המאמר של יוסף ברנע היה הקש ששבר את גב הגמל. מה זה שמאל? שמאל, בדיוק כמו ימין, היא קשת רחבה מאוד של דעות פוליטיות שקשה מאוד למצוא לה הגדרה או קו מנחה אחד; מה בין לניניזם, התומך בדיקטטורה, לאנרכיזם המתנגד לכפיה, או בין המילטנטיות הקמוניסטית והאנרכיסטית לפציפיזם? ובכל זאת קיים עקרון אחד מבדיל את השמאל מהימין, והוא עקרון השוויון. השמאל מוגדר ככזה אך ורק אם הוא שואף לשוויון כלשהו בין בני אדם באשר הם. זה יכול להיות שוויון כלכלי נוסח סוציאליזם או שוויון פוליטי דמוקרטי-ליברלי, אבל הכמיהה לשוויון היא המבדילה את תנועות השמאל מאחיותיהן בימין. מה הקשר למאמר? בפסקה הראשונה הכותב מסביר מהו הויכוח ביו הימין ל"שמאל" הישראלי ובכך הולך שולל אחרי טרמינולוגיה שגויה שהשתרשה בשיח הציבורי. הכותב, בלא ידיעתו, מציג את האמת המחרידה – הויכוח בין מה שנתפש כ"שמאל" לימין הוא טריטוריאלי גרידא ולא תוצאה של אי הסכמה אידיאולוגית. ההפך הוא הנכון, מבחינה אידיאולוגית ה"שמאל" והימין תמימי דעות, שניהם מאמינים ב"מדינה יהודית דמוקרטית", שניהם מסכימים על הזהות הלאומית-דתית של ישראל והמחלוקת היא רק על היישום האתנוקרטיה בפועל. אם כך מה הפלא שהמדיניות של ה"שמאל" הישראלי זהה לחלוטין לזו של הימין? מה הפלא שמוסד ההתנחלויות הוקם ע"י שלטון ה"שמאל"? מה הפלא שה"שמאל" ניהל יותר מלחמות כיבוש יזומות מהימין? מה הפלא שדווקא ראש ממשלה ימני, שהיה יותר הומניסט מכל מתנגדיו מה"שמאל", הוא זה שחתם על הסכם השלום הראשון של ישראל עם אחת משכנותיה? אבל אפילו אז היה הבדל אידיאולוגי בין השמאל לימין שנגע לנושא הכלכלי. במשך תקופה ארוכה לישראל היה שמאל כלכלי גדול שנמוג בהדרגה ככל שישראל נעשתה יותר בריונית וחזקה וככל שהתהדקו היחסים בינה לבין ארה"ב. במבחן אמת, התברר שהפוליטיקאים מה"שמאל" היו מושחתים מדי מכדי לתמוך במדיניות סוציאליסטית ובטחוניסטים (= פשיסטים) מדי מכדי לנסות להשתלב במזרח התיכון בלי יחסים כה הדוקים עם ארה"ב, המדינה הימנית ביותר בעולם המערבי. ועתה נחזור למציאות העכשווית. הבה נזנח את הצביעות ונסתכל לאמת בעיניים. ה"שמאל" כפי שהוא מיוצג כיום ע"י מפלגת העבודה ואפילו מרצ לא נבדל משום בחינה אידיאולוגית משינוי או הליכוד (להבדיל ממפלגות ימין אחרות שלהן אידיאולוגיה ייחודית ומגובשת). כולם תומכים בקפיטליזם, להוציא מרצ שתמיכתה בסוציאל-דמוקרטיה נובעת בעיקר מרחמים וניסיון להידמות למערב, מאשר אידיאולגיה של ממש. כולם בטחוניסטים גמורים. בעיקר מרצ. כל המפלגות רואות בביטחוניזם ערך נעלה והן יעשו כל למען יכולות ההשמדה וההרס של מדינתן – מבחינה זו מרצ היא המפלגה החכמה מכולן, שכן היא מבקשת לא לבזבז את הנשק היקר על עימותים לא נחוצים ותומכת בקנאות ביחסים חמים ככל האפשר עם ארה"ב הברוטלית. ואחרון חביב, הלאום. כל המפלגות הללו רואות באתנוקרטיה היהודית בישראל עקרון, ערך וציווי עליון. חלקן (מרצ ובזמנים טובים גם עבודה) מתביישות להודות בזה, אבל פליטת לשון פה ושם (כמו המקרה בו חברת מרצ טענה שיש יותר מדי ערבים בגליל) חושפות את המציאות המכוערת – למפלגות ה"מרכז-שמאל" (ליכוד, שינוי, עבודה ומרצ) יש השקפת עולם של יהודי מעיירה קטנה בפולין החמוש בכמה פצצות אטום. זה הכל לעכשיו, המשך יבוא (מתישהו)