לאיזה עניין?
יש סכנה מאוד גדולה בדרך שבה אנו מבצעים הזרה לאחד ממרכיבי הקיום שלנו. דתות ודוגמות שונות, כמו גם כותבים רבים ושונים מתייחסים לתהליך של איון האני כדרך מהשגת חיברות לאגו העליון, האני הגבוה שלנו. הדרך הזו- היא מוגבלת- עיוורת מאור. יש בה חור קטן- אבל עמוק עד לקץ שלה. האדם הוא מכלול- פרדוקס. הקיום שלו מורכב שמשלושה שהם אחד- האחד הוא הגוף, עם כל התאוות שלו, הרוע וההשתוקקות שלו. כמו גם החום שלו, החיבה שלו, - אבל לא ננתח אותו אלא נגדיר כגוף. השני הוא האני הנקי - זה שאנו פוגשים בהארה, מעיין אגו נקי וחסר תלות, מיינד מזוכך- רצון ותודעה. ויש עוד אחד. ישנו עוד אני אחד והוא, הוא האני האמיתי שלנו. אותו אני הוא למעשה השלישי, הפרדוקס, הוא נולד מהאיחוד בין שני אלו- יותר נכון להגיד מהקונפליקט בינהם, ומורכב מאיחוד של ניגודים טוטאלים. את האיחוד הזה לא תחושי בהארה נניח- מאחר והגוף נעלם בה- ומכאן גם הפרדוקס של לדעת הכל כשאת עדיין בפנים.לנתק את הגוף מההויה שלנו הוא לא לפתור את המשוואה- היא למעשה פשוט להפוך אותה למשהו שנוח לנו איתו. כשאת שואלת- "אני לא שם" - מי את חושבת ששואל? אנו לא יכולים באמת לנתק את עצמנו באופן זה, למעשה אפילו הבנה רציונלית טהורה היא משהו שכבני אדם לא ניתן להגיע אליו (רציונל לא במובן המוכר היום של אנליזה אלא שילוב של אינטואיציה ואנליזה יחידו) פשוט משום ששתי מודולות החשיבה האלו לא יכולות לשבת אחת עם השניה.זרם חילופין כן- חשיבה טהורה לא. ברגע שאת מנסה להגדיר עולם ללא את- מי את חושבת שמגדיר אותו? התודעה שלנוף הקיום שלנו, לנצח יצבעו את הראיה שלנו- לא משנה כמה נזכך אותה. גם שנים של תירגול ויפאסנה(לדעתי האישית שיטת הראיה הנקיה ביותר) לא מנתקים אותך ממי שאתה, אלא באים לחזק את הקשר דרך הכרה מעמיקה של איך אתה רואה- והכרה באתה כמשקיף. זה מין טרנד כזה, לרצות לנתק את עצמנו מעצמנו על מנת לזכות בראיה טובה יותר- אלא שזו בלתי אפשרית. ניתן לשפר את ההיקף שלה, ניתן להביט מרחוק,- אבל תמיד את תהיי המתבוננת. מהדמיון שלך אל עולם המציאות- תמיד יש את הצופה. ואותו הרי לא תוכלי להסיר.
