מכיוון שההודעה הקודמת שלי כרב לא קו
פצת, ואף אחד לא קורא אותה, הנה הסיפור המתוקן שלי+המשך אור הירח האדום חדר דרך ענפי העצים. רוח חרישית ניענעה את העלים באיטיות. נדמה היה כי כל העולם ישן-אך לא כך. שלושת היצורים הכמעט יחידים שהיו ערים באותה שעה, ישבו להם באיזה מחנה אורקים אי שם בהרים. הם היו בחדר גדול, מלבני בצורתו. עשרים ושניים פסלי ענק של שיבה היו מוצבים לאורך שני הקירות הארוכים, שטיח שחור עבר במקביל אליהם. בקצה השטיח היתה במה נמוכה, ועלייה היה מוצב פסל עצום של האלה שיבה, מחזיקה בידי האבן שלה מיטת אבן קשה. "הו הו הו, לי לי לי, הא הא הא, זום זום זום" זימר לו אחד האורקים. "שתוק שנייה ג'רפין" נשמע קול בוקע מהאזור החשוך בחדר. "בואו נעבור על התוכנית למחר" אמר הקול והתקרב למרכז החדר. כשהאורק יצא מהאפלה לא היה ספק לשני חבריו מי הוא זה- ק'רטילֶן-מנהיגם הדגול. "בערך בשעה הזאת, בלילה הבא, אנחנו עומדים להתקיף את אויבנו המרושעים שגרים ביערות. זה יהיה הקץ לעידן האלפים, סוף תקופת הקסם והחיות וכל השטויות האלו, אנחנו, ביחד עם הגמדים, נשמיד את טריווד! נשרוף להם את כל היערות, נרצח את כל האלפים, נבזוז את כל רכושם ומאוחר יותר אפילו נקים את מחנותינו בהריסות היער. "ג'רפין-אתה תיקח איתך שלוש פלוגות אורקים ושתי פלוגות גמדים. לכו לכיוון קרפטורי" "כן המפקד". "סיר'פָּאק-אתה תיקח איתך ארבע פלוגות אורקים ושתי פלוגות גמדים. אתם תילכו לכיוון נייברטרי" "כן המפקד". "ואני, אני אלך על העיר טריווד." "אבל קרטילן" הזדעזע ג'רפין "טריווד היא כמה עשרות קילומטרים מהגבול" "אני יודע " אמר קרטילן באבהיות "אבל אנחנו חייבים לפרוץ לשם, ברגע שנגיע לשם- נכריז על ניצחוננו. תזכרו-אנחנו רק ההתקפה הראשונה. בהמשך יגיעו עלינו תגבורות מהצפון." "רק שנייה" אמר סירפאק, "אז אתה בעצם אומר, שאנחנו יוצאים לתוך היער, בחושך, במקום לשרוץ פה ולשתות בירה? למה לנו לעשות את זה?" "אין לנו בררה אחרת" השיב מנהיגם "אנחנו חייבים להרוס את ממלכת האלפים" "אבל המפקד..." "בלי אבל" קרטילן קטע את משפטו של סירפאק "אנחנו נעשה זאת". "למה אנחנו מתקיפים אותם?" שאל סירפאק בסקרנות "הסברתי לכם למה כבר מיליון פעמים!" קרטילן החל להגיע לקצה סבלנותו. "תסביר עוד פעם, אני עדיין לא מבין למה תוקפים אותם" קרטילן שתק. לא היתה לו תשובה. לאחר דממה ארוכה קרטילן התחיל לדבר. "האלפים היו מאז ומעולם אויבינו. אחרי התקפתם הגדולה לפני שלוש מאות שנים על כל תושבי ההרים, אנחנו והגמדים התאחדנו ביחד כדי להביס אותם. האלפים עדיין מהווים איום גדול עלינו, אנחנו צריכים לחסל את האיום הזה. ברגע שנשמיד את היערות הגמדים יבנו לעצמם מחילות תת קרקעיות, ואנחנו האורקים נבנה מחנות נוספים בשטחים הכבוש-בקיצור, יהיו לנו יותר שטח. כמה שיותר שטח יותר טוב. חוץ מזה, שיבה תהיה מאוד מרוצה אם ננצח את מאמיני פארינה אלת היער. אתמול סיימנו את הטקס לשיבה שיתן לנו יותר כוח- הקרבנו את הבת-אנוש העשרים ושלישית. "לכו לישון עכשיו, מחכה לנו לילה ארוך מחר" קרטילן שיקר, כמובן. האלפים אומנם היו מאז ומתמיד אויביהם של האורקים, אך מעולם הם לא התקיפו את האורקים. למעשה, לפני כשלוש מאות שנה האורקים התקיפו את האלפים, ולא להפך. האורקים לא הצליחו לנצח את מאמיני פארינה והתחברו עם הגמדים, אשר אלם אדיגמי היה ידיד של שיבה. האורקים אהבו מאז ומתמיד להתקיף כל מה שזז- בני אנוש, אלפים וכל יצור אחר היו מבחינתם רק עוד מה להרוג. מדוע האורקים התחברו עם הגמדים? כי שיבה רצתה. רצונם לרצות את שיבה היה יותר גדול מהרצון שלהם להרוג. קרטילן הצמא לדם רצה להרוג כמה שיותר אלפים (או כל יצור אחר). לא משנה באיזה דרך ובאיזה מחיר, העיקר להרוג. דם, דם, דם. לאורקים המאמינים בשיבה יש מנהג להקריב עשרים ושלוש נשים, לא משנה מאיזה גזע, לשיבה, ובתמורה הם מקבלים חפץ קסום וחיזוק לכוח. האורק הכוהן של המחנה היה מציב את הנקבה החיה על מיטת האבן הגדולה שבמקדש, ושיבה היתה לוקחת אותה. האורקים בדרך כלל מתכננים את הקרבותיהם ככה שהקרבתם העשרים ושלושת תיצא קצת לפני התקפה על אזרחים תמימים או קרב גדול. לאחר שהאורקים הלכו אורק אורק לחדרו, סירפאק דיבר עם עצמו על מיטת האבן הנוקשה "אני עדיין לא חושב שאנחנו חייבים להתקיף את האלפים מחר, מה זה יעזור לנו?" כאשר השמש האדומה זרחה, אף לא אחד מבין האלפים המתגוררים בין העצים בטריווד, חשב שהלילה הזה אולי יהיה הלילה האחרון בחייהם. אורדולין קם ממיטתו, וישר הלך להגיד בוקר טוב להוריו, כמו כל אלף צעיר אחר שגר עם ההורים. הוריו הרגילים לחלוטין, אמרו לו בתגובה "בוקר טוב בננו". בניגוד להוריו, אורדולין לא היה אלף ממוצע. הוא לא אהב את חברת האלפים האחרים. הוא אהב להתבודד ביערות הגדולים של טריווד, לשחק ולדבר עם החיות, אשר היו חבריו האמיתיים היחידים. כל יום בבוקר, אחרי שאמר בוקר טוב להוריו, היה אורדולין יוצא אל היער. חברותיו הציפורים היו מזמרות לו שירים יפים, שנכתבו במיוחד עבורו. הנמלים הזעירות היו יוצאות ממחילותיהן בשביל לראות אותו. כל חיות הפרא מכל היער אהבו להיות איתו ולשמוע על סיפוריו המדהימים ממסעותיו ביער. אורדולין מעולם לא יצא מהיער. הוריו אמרו לו שמותר לו לצאת מתי שהוא רוצה, אבל אורדולין לא רצה. היו לו את כל הדברים החיוניים לחייו ביער. אורדולין לא אהב להתקרב אל ההרים הגבוהים. הם הפחידו אותו עד מאוד. בפעם הראשונה שהתקרב לשם, חשב ששמע את הקריאות הקרב של האורקים, וברח. למחרת הוא גילה שהאורקים התקיפו את אחת מהערים השכנות להרים. איש לא שרד. אם אורדולין היה קורא לעזרה, רוב הסיכויים שחייהם של רוב האלפים היו נשמרים. אחרי ארוע זה, אורדולין נשבע שיהרוג כל אורק אשר יראה. אבל זה הוא אינו סיפורינו. בבוקר האמור, אורדולין יצא כרגיל ליער. בזמן שהאזין למזמורי הציפורים, אוזניו החדות של אורדולין שמעו קול של חייה פצועה. אורדולין הלך לכיוון הקול הזועק לעזרה, והתחיל לשים לב שהוא מתקרב על ההרים- עובדה שהפחידה אותו במקצת, אך לא מספיק בשביל למנוע ממנו לעזור לחיה פצועה. כשהגיע אורדולין לקצה היער, פסק לפתע קול החייה הפצועה. אורדולין לא הבין מדוע . השמש האדומה התקרבה אל קצה האופק, ואורדולין רצה לחזור הביתה לפני שהיא תשקע לחלוטין. בדרכו הביתה, השמש נעלמה, והירח זרח. אורדולין החליט שהוא ישאר ללון במקומו, ולא יחזור לביתו.
פצת, ואף אחד לא קורא אותה, הנה הסיפור המתוקן שלי+המשך אור הירח האדום חדר דרך ענפי העצים. רוח חרישית ניענעה את העלים באיטיות. נדמה היה כי כל העולם ישן-אך לא כך. שלושת היצורים הכמעט יחידים שהיו ערים באותה שעה, ישבו להם באיזה מחנה אורקים אי שם בהרים. הם היו בחדר גדול, מלבני בצורתו. עשרים ושניים פסלי ענק של שיבה היו מוצבים לאורך שני הקירות הארוכים, שטיח שחור עבר במקביל אליהם. בקצה השטיח היתה במה נמוכה, ועלייה היה מוצב פסל עצום של האלה שיבה, מחזיקה בידי האבן שלה מיטת אבן קשה. "הו הו הו, לי לי לי, הא הא הא, זום זום זום" זימר לו אחד האורקים. "שתוק שנייה ג'רפין" נשמע קול בוקע מהאזור החשוך בחדר. "בואו נעבור על התוכנית למחר" אמר הקול והתקרב למרכז החדר. כשהאורק יצא מהאפלה לא היה ספק לשני חבריו מי הוא זה- ק'רטילֶן-מנהיגם הדגול. "בערך בשעה הזאת, בלילה הבא, אנחנו עומדים להתקיף את אויבנו המרושעים שגרים ביערות. זה יהיה הקץ לעידן האלפים, סוף תקופת הקסם והחיות וכל השטויות האלו, אנחנו, ביחד עם הגמדים, נשמיד את טריווד! נשרוף להם את כל היערות, נרצח את כל האלפים, נבזוז את כל רכושם ומאוחר יותר אפילו נקים את מחנותינו בהריסות היער. "ג'רפין-אתה תיקח איתך שלוש פלוגות אורקים ושתי פלוגות גמדים. לכו לכיוון קרפטורי" "כן המפקד". "סיר'פָּאק-אתה תיקח איתך ארבע פלוגות אורקים ושתי פלוגות גמדים. אתם תילכו לכיוון נייברטרי" "כן המפקד". "ואני, אני אלך על העיר טריווד." "אבל קרטילן" הזדעזע ג'רפין "טריווד היא כמה עשרות קילומטרים מהגבול" "אני יודע " אמר קרטילן באבהיות "אבל אנחנו חייבים לפרוץ לשם, ברגע שנגיע לשם- נכריז על ניצחוננו. תזכרו-אנחנו רק ההתקפה הראשונה. בהמשך יגיעו עלינו תגבורות מהצפון." "רק שנייה" אמר סירפאק, "אז אתה בעצם אומר, שאנחנו יוצאים לתוך היער, בחושך, במקום לשרוץ פה ולשתות בירה? למה לנו לעשות את זה?" "אין לנו בררה אחרת" השיב מנהיגם "אנחנו חייבים להרוס את ממלכת האלפים" "אבל המפקד..." "בלי אבל" קרטילן קטע את משפטו של סירפאק "אנחנו נעשה זאת". "למה אנחנו מתקיפים אותם?" שאל סירפאק בסקרנות "הסברתי לכם למה כבר מיליון פעמים!" קרטילן החל להגיע לקצה סבלנותו. "תסביר עוד פעם, אני עדיין לא מבין למה תוקפים אותם" קרטילן שתק. לא היתה לו תשובה. לאחר דממה ארוכה קרטילן התחיל לדבר. "האלפים היו מאז ומעולם אויבינו. אחרי התקפתם הגדולה לפני שלוש מאות שנים על כל תושבי ההרים, אנחנו והגמדים התאחדנו ביחד כדי להביס אותם. האלפים עדיין מהווים איום גדול עלינו, אנחנו צריכים לחסל את האיום הזה. ברגע שנשמיד את היערות הגמדים יבנו לעצמם מחילות תת קרקעיות, ואנחנו האורקים נבנה מחנות נוספים בשטחים הכבוש-בקיצור, יהיו לנו יותר שטח. כמה שיותר שטח יותר טוב. חוץ מזה, שיבה תהיה מאוד מרוצה אם ננצח את מאמיני פארינה אלת היער. אתמול סיימנו את הטקס לשיבה שיתן לנו יותר כוח- הקרבנו את הבת-אנוש העשרים ושלישית. "לכו לישון עכשיו, מחכה לנו לילה ארוך מחר" קרטילן שיקר, כמובן. האלפים אומנם היו מאז ומתמיד אויביהם של האורקים, אך מעולם הם לא התקיפו את האורקים. למעשה, לפני כשלוש מאות שנה האורקים התקיפו את האלפים, ולא להפך. האורקים לא הצליחו לנצח את מאמיני פארינה והתחברו עם הגמדים, אשר אלם אדיגמי היה ידיד של שיבה. האורקים אהבו מאז ומתמיד להתקיף כל מה שזז- בני אנוש, אלפים וכל יצור אחר היו מבחינתם רק עוד מה להרוג. מדוע האורקים התחברו עם הגמדים? כי שיבה רצתה. רצונם לרצות את שיבה היה יותר גדול מהרצון שלהם להרוג. קרטילן הצמא לדם רצה להרוג כמה שיותר אלפים (או כל יצור אחר). לא משנה באיזה דרך ובאיזה מחיר, העיקר להרוג. דם, דם, דם. לאורקים המאמינים בשיבה יש מנהג להקריב עשרים ושלוש נשים, לא משנה מאיזה גזע, לשיבה, ובתמורה הם מקבלים חפץ קסום וחיזוק לכוח. האורק הכוהן של המחנה היה מציב את הנקבה החיה על מיטת האבן הגדולה שבמקדש, ושיבה היתה לוקחת אותה. האורקים בדרך כלל מתכננים את הקרבותיהם ככה שהקרבתם העשרים ושלושת תיצא קצת לפני התקפה על אזרחים תמימים או קרב גדול. לאחר שהאורקים הלכו אורק אורק לחדרו, סירפאק דיבר עם עצמו על מיטת האבן הנוקשה "אני עדיין לא חושב שאנחנו חייבים להתקיף את האלפים מחר, מה זה יעזור לנו?" כאשר השמש האדומה זרחה, אף לא אחד מבין האלפים המתגוררים בין העצים בטריווד, חשב שהלילה הזה אולי יהיה הלילה האחרון בחייהם. אורדולין קם ממיטתו, וישר הלך להגיד בוקר טוב להוריו, כמו כל אלף צעיר אחר שגר עם ההורים. הוריו הרגילים לחלוטין, אמרו לו בתגובה "בוקר טוב בננו". בניגוד להוריו, אורדולין לא היה אלף ממוצע. הוא לא אהב את חברת האלפים האחרים. הוא אהב להתבודד ביערות הגדולים של טריווד, לשחק ולדבר עם החיות, אשר היו חבריו האמיתיים היחידים. כל יום בבוקר, אחרי שאמר בוקר טוב להוריו, היה אורדולין יוצא אל היער. חברותיו הציפורים היו מזמרות לו שירים יפים, שנכתבו במיוחד עבורו. הנמלים הזעירות היו יוצאות ממחילותיהן בשביל לראות אותו. כל חיות הפרא מכל היער אהבו להיות איתו ולשמוע על סיפוריו המדהימים ממסעותיו ביער. אורדולין מעולם לא יצא מהיער. הוריו אמרו לו שמותר לו לצאת מתי שהוא רוצה, אבל אורדולין לא רצה. היו לו את כל הדברים החיוניים לחייו ביער. אורדולין לא אהב להתקרב אל ההרים הגבוהים. הם הפחידו אותו עד מאוד. בפעם הראשונה שהתקרב לשם, חשב ששמע את הקריאות הקרב של האורקים, וברח. למחרת הוא גילה שהאורקים התקיפו את אחת מהערים השכנות להרים. איש לא שרד. אם אורדולין היה קורא לעזרה, רוב הסיכויים שחייהם של רוב האלפים היו נשמרים. אחרי ארוע זה, אורדולין נשבע שיהרוג כל אורק אשר יראה. אבל זה הוא אינו סיפורינו. בבוקר האמור, אורדולין יצא כרגיל ליער. בזמן שהאזין למזמורי הציפורים, אוזניו החדות של אורדולין שמעו קול של חייה פצועה. אורדולין הלך לכיוון הקול הזועק לעזרה, והתחיל לשים לב שהוא מתקרב על ההרים- עובדה שהפחידה אותו במקצת, אך לא מספיק בשביל למנוע ממנו לעזור לחיה פצועה. כשהגיע אורדולין לקצה היער, פסק לפתע קול החייה הפצועה. אורדולין לא הבין מדוע . השמש האדומה התקרבה אל קצה האופק, ואורדולין רצה לחזור הביתה לפני שהיא תשקע לחלוטין. בדרכו הביתה, השמש נעלמה, והירח זרח. אורדולין החליט שהוא ישאר ללון במקומו, ולא יחזור לביתו.
