מכירים את זה... (ארוך!)

[Ponchu83]

מכירים את זה... (ארוך!)

מכירים את זה שבצבא אתם אומרים "נו טוב, נשפר בגרויות נגיע לסכם של באר שבע ונעבור את הראיון?" מכירים את זה שכולם מסביבכם אומרים לכם כמה אתם נהדרים, ואיך מתאים לכם להיות רופאים? ושבטוח תעברו את הראיונות והמו"ר כי פשוט.... אין אין, רואים את הניצוץ שיש לכם בעיניים כשאתם מדברים על הלימודים? מכירים את זה שסוף סוף אתם עוברים את הסכם, אחרי שנה פלוס של עבודה, ואתם מקבלים את טפסי ההזמנה למבחנים ובטוחים שדי.....עכשיו בטוח תתקבלו לפחות לאחת מהאוניברסיטאות... ושעשיתם עבודה מצויינת בראיון הראשון בבאר שבע... ואפילו הזמינו אתכם לשני. ושמו"ר לא היה כל כך נורא. סיימנו את השאלונים, התמודדנו עם כל מיני אנשים שהטיחו את הראש בקיר... ואפילו אתם שוקלים כבר להירשם לפיזיקה כימיה בת"א... אבל... אתם מכירים את התחושה שמה לעשות, לא הייתה כימיה עם המראיינים בראיון השני? ושפתאום יש אנשים שיש להם סכמים פשוט מטורפים (חברה כל הכבוד!!! מכל הלב אני שמחה בשבילכם) ולא משנה איך הלך במבחנים, הסכם שלכם עדיין "רק" היה מקבל מלגה לכל דבר מלבד רפואה? ושאתם נמצאים בהמתנה בכל מיני מקומות? ואז... מכירים את התחושה שאתם עושים ריפרש (נו, זה כבר הרגל) ורואים את הסכם של ת"א וסוף סוף מבינים שזה חסר סיכוי.... ואתם יודעים שלעולם לא תוותרו על המקצוע המדהים הזה.... כי הוא פשוט הדבר הכי מספק שיש בעולם. אבל פשוט נמאס לכם כל כך מכל הטירוף הלא הגיוני הזה של האוניברסיטאות.... ומה לעשות שלא כולם יכולים להוציא 780 בפסיכומטרי... מכירים את זה? עכשיו אני מכירה. המתח של הימים האחרונים נגמר היום עם חדשות הבלתי הגיוניות בעליל של אוניברסיטת ת"א. וכמה שזה כואב.... למי לא? במיוחד כשהחלום הזה שמלווה אותך כל כך הרבה שנים פתאום מתברר כדבר שכמעט בלתי אפשרי להשיג אותו. אושרית, לא כל כך ידעתי איפה לשרשר.... תהיתי אם יש כאן עוד אנשים שמרגישים את הצער הזה, ואת האכזבה שכל כך קשה להתמודד אתה (כנראה שצריך פורום נפגעי מועמדי רפואה), ואולי אני לא היחידה שצריכה להוציא את זה... (אבל לסיום אופטימי....) אני אגיע לשם... יום אחד. והרבה מהכוח הזה הוא בזכותכם. כל מי שעבר כאן בדיוק את אותו סיוט, שהתאכזב בשנים שעברו והיום מקבל תמורה לעבודה הקשה....אולי אני לא כותבת הרבה אבל אני קוראת כל הודעה, ולומדת ממכם. ולמרות הסטיגמה על התחרות הגדולה והחיים המתישים בעולם הרפואה אני אשמח אם כל אחד ממכם יהיה לי לעמית בין אם זה עוד שבע שנים או עוד עשר... אז חבר'ה, תודה וסליחה על ההשתפכות...

 

[לטינית בנשמה]

../images/Emo24.gif../images/Emo24.gif../images/Emo24.gif

קודם כל, את מוזמנת להשתפך כאן מתי שבא לך, זו אחת מהמטרות של הפורום. דבר שני, למה את כל כך בטוחה שאין לך סיכוי בתל אביב

הסף הזה הוא משהו התחלתי, הוא עוד ירד.

 

[mmm wondering]

כן אני מזדהה איתך..כי כך גם אני

מרגישה כרגע

 

[סטיקי הנדס]

../images/Emo45.gif

כמוני כמוך...

 

[hedva84]

ועוד איך מכירה את זה

אני איתך, כל מילה.

 

[זאגה]

כל כך נכון

 

[kontsy]

../images/Emo24.gif יהיה בסדר מותק...

אין לי עוד הרבה מה להוסיף... אני ממש רוצה ללמוד איתך השנה!

 

[ohad60]

מכירים מכירים

כן לצערנו רובנו חווינו/חווים/נחווה את התחושה הזו אז רק שתדעי שאת ממש ממש לא לבד ואין כ"כ מה לעשות כנגד זה מה שנשאר זה רק לנסות בשנה הבאה.......

 

[יעלד12]

את מדהימה,

ואני שולחת לך הרבה אהבה, אפילו גרמת לעיני לדמוע, והן דמעו מספיק בכל הימים האחרונים מרוב לחץ.. ואני עדיין מאמינה שזה ירד בתל אביב.. מאמינה בך לגמרי! יעל

 

[oshratush]

../images/Emo201.gif

זלגו דמעות מעיני כרגע שאני קראתי את מכתבך העצום.... אני גם בטיפול בב"ש ולא יודעת מה יהיה והם כנראה לא מכירים את התחושה שלי הפנימית עד כמה אני חייבת להיות שם..... נקווה לטוב רק בזכותם אני מחזיקה מעמד אוהבת אושרת

 

[morancho1]

ריגשת אותי כל כך..

אלוהים אני כל כך מבינה על מה את מדברת..ומה שאת אומרת לגבי "נפגעי רפואה" כל כך נכון..אני מרגישה שהפורום הזה, מלבד מקום לידע ולהכרת חבר'ה מדהימים היה בתקופות מסויימות גם מרכז תמיכה שכזה.. שנה שעברה כשנרשמתי לרפואה ולא התקבלתי חרב עליי עולמי. הנה הלכה לי שנה מהחיים...והנה הכל היה "לשווא".. וכל החברים שלי כבר למדו באוניברסיטה והתחלתי להתרחק מהם..אני עוד בבגרויות והם מתחילים את ייעודם בחיים..הרגשתי כמו מישהו שרודף אחרי רכבת שהולכת ומתרחקת מהר יותר מקצב הריצה שלו..וזאת הרגשה מאוד קשה. לדעת שאתה יכול לתת את הנשמה ואת כולך..ולא להתקבל בסוף. אבל.... בסופו של דבר..אין דבר כזה שמישהו באמת באמת ירצה ולא יתקבל. פשוט אין. קודם כל כי כוח הרצון זה הדבר הכי חזק שיש. זה הדבר שגרם לי לשפר פסיכומטרי ב150 נקודות למשל! וכוח הרצון לא איפשר לי לוותר על משהו כל כך בסיסי בעתידי ומהותי... מה שאת כתבת..ואיך שכתבת זאת..מזכיר לי את עצמי לפני שנה..לפני שנה שעוד האמנתי שאני עובדת קשה כי אני מוכרחה לדעת שלפחות ניסיתי ולא האמנתי במאה אחוז שאני באמת אתקבל..ותראי מה קרה... אם את באמת מאמינה בכל הדברים שכתבת, ומוכנה לעבוד קשה בשילם, את תתקבלי, אין אפס.. כולנו פה מאחורייך והלוואי ומישהו עם מוטיבציה שכמוך יזכה לקבל את יעדו ולהשיג לעולם עוד רופא מוצלח אחד..

 

[ליאו רפאלסקו]

ברור שמכירים... אפשר גם לי? ../images/Emo152.gif

 

[dorin276]

בוודאי שמכירים... ../images/Emo24.gif

בשנה שעברה התאכזבתי כל-כך מהדחייה מב"ש, שלא רציתי אפילו לכתוב כאן בפורום. ממש הרגשתי כאילו זרקו אותי מכל המדרגות, דחו אותי מהאוניברסיטה שמולה נולדתי, סביבה גדלתי מינקות ולאורך שנות הילדות, ובה קיוויתי ללמוד רפואה. הרגשתי שהדחייה לא מוצדקת. אבל בסוף הכל לטובה. נכון שהמשפט נשמע נדוש, אבל במבט לאחור אני לא מצטערת על השנה הזו. למדתי בה דברים רבים, השתניתי מעט, הכרתי חברים חדשים וזכיתי לעשות כמה דברים עליהם חלמתי בתקופת הצבא. טוב שאת כותבת כאן, אני מקווה שהכתיבה וההשתתפות עוזרות לעבור את התקופה המרגיזה והמתסכלת הזו, ואני מקווה מכל הלב שתתקבלי כבר השנה (ואם לא, אז בשנה הבאה...).

 

[רם מקייטן]

הוצאת לי כל מילה

שהיתה כלואה אצלי בחדרי הבטן ... מרגש ביותר!

 

[בן100]

לא

לא מכיר את זה.

 

[יעלד12]

מדהים ומרגש.

 

[יעלד12]

טוב, אז לא בטוח שאתם מכירים את זה..

אני עם תמרי בבית, קצת אחרי חופשת לידה. (לפני שנתיים). ואני ממונה לתפקיד בכיר במשרד האוצר, שדורש עבודה תובענית, ואני בחופשת לידה בדיוק 12 שבועות, כי אין מה לעשות, יש משכנתא לשלם ומטפלת שעולה המון כסף, ויש ג'וב חשוב שעיני נשואות אליו. ואני כולה בת 25 וחצי. ובאחת מהנסיעות המתארכות לירושלים מתגנב לו שוב החשש, שמשהו לא בכיוון. שאין סיפוק, שאין תחושה אמיתית שלשם אני רוצה להגיע. הכסף, התהילה, לא עושים לי את זה יותר. אפילו שכתבו עלי ב"גלובס"- זה אמנם היה מדהים, אבל. וביום אחד מאוד מסוים אני מחליטה שזהו. החיים קצרים. ובאותו היום אני נוסעת ל"דיונון" באת"א, וקונה ערכת הרשמה לפסיכומטרי. תמרי גדלה וכשאני איתה, בחלק מן הזמן, אני עושה אנלוגיות, כמותי, מילולי. היא קטנה מדי בשביל לשים לב שאמא שלה לא נמצאת איתה 100%. והימים חולפים ואיתם מתחזקת התחושה שזה הדבר הנכון, כמו דיסוננס קוגנטיבי מהספרים. ויום אחד כשאני קמה בלילה כי יוצאות לה שיניים, אני מגלה ששכחתי להירשם לבגרויות קיץ. החרדה אוכלת אותי ב- 3 בלילה, עד שאני מגלה את קיומו של המרב"ג. ובעבודה הכול כרגיל. לעובדים שלי אני מספרת שאני צריכה חופש בגלל "דברים אישיים", בדיוק כשאני חורשת להסטוריה. ואני מבריזה מטיול של העבודה כי זה נופל על הבגרות בתנ"ך. ולפסיכומטרי הבא כבר יותר קשה לי, כי אין כל כך ימי חופש מהעבודה אז אני נאלצת ללמוד בשבתות, ולראות פחות את הבת שלי, וזה מכאיב. ואני יודעת שזה יכאיב לי עוד יותר כשאני אהיה רופאה ואבלה לילות שלמים בתורנות, אז אני משכנעת את עצמי להפסיק עם רגשות האשם - ולהמשיך. והבגרות חורף במתמטיקה לא עושה עימי חסד, וכנ"ל הפסיכומטרי אפריל, בשניהם לא הצלחתי לשפר את הסכם שלי, אבל כן הפסדתי רגעים מדהימים עם תמרי ועם בעלי. אני זוכרת לשלם לכל האוניברסיטאות, עוד חור נוסף בכיס, ומתחילה להאמין שיהיה בסדר. אבל אז מגיע הראיון הראשון בבאר שבע, והמראיינים שואלים אותי מתי אני לוקחת את הילדה מהגן, ואיך אני אסתדר עם הנסיעות. ומה בעלי אומר על זה. ולמה אני לא עוברת לבאר שבע. ואיך הילדה שלי תתמודד עם זה, ואם יש מישהו אחר שיקח אותה מהגן. והכול מחויך ונעים, אבל היאוש מזדחל לי ללב, שהרגשתי שאני באמת קצת כבדה עליהם. והמו"ר לא פיקניק, ובכלל אני מרגישה זקנה מול כולם, וזה לא קל. עד היום הייתי הכי צעירה. ואני מודיעה בעבודה שאני עוזבת ומוצאת עבודה אחרת, אבל הלב עצוב עצוב, כי אני כל כך רוצה, וכי השנתיים האלו היו קשות לי, קשות ומעייפות, וכבדות ועמוסות בכל החלומות שהכילו כל דקה. ואני כל כך מקווה שזה יקרה, אבל מרגילה את הלב להאמין שאולי לא השנה. ואני באמת באמת מוצאת בכם הרבה מאוד. יש בכם כל כך הרבה יופי ואהבת אדם. באמת בהצלחה. שלכם, יעל

 

[Ponchu83]

כל כך מגיע לך להתקבל...

ואת נשמעת בן אדם כל כך טוב.... מה שרק מוכיח לי שוב כמה באר שבע, למרות המוניטין שיצא להם (סליחה מירי...) לא תמיד רואים את האוצר שיש להם מול הפרצוף... בהצלחה בת"א אין לי ספק שאת כבר שם.

 

[nitzan111]

../images/Emo45.gif../images/Emo45.gif../images/Emo45.gif

 

[feurie]

יפה מאוד כתבת !

אני רק יכול להגיד לך ש 25 זה ממש אבל ממש לא זקנה. במבט לאחור תביני עד כמה זה ממש לא משנה להתחיל בגיל 22, 25 או אפילו שלושים. אתה מסיים מתי שתסיים - ועדיין ישארו לך 20-30 שנות קריירה בתור רופא. זה המווון.