מכתבים ממחוזות סרטניים פרק 3

[יחפנות]

מכתבים ממחוזות סרטניים פרק 3

20 לאוקטובר 1995 יקר שלי , זה שוב לילה , בין שישי לשבת , או בין שבת לשישי . בין אם שישי יצאה או שבת כבר התערבבה בשעה , זו כמעט שאלה עקרה . ואפילו שימות החול שלי גם כך לי הם ימי מנוחה , אפילו אז ל שי-שבת יש איזו השפעה עמוקה , מעין אישור מוחלט לשלווה . ושוב אני במיטתי , דולה אותך מזכרוני שתבוא ותשב עימי . (ופתאם נפל העיפרון וזהו סוף הזיכרון ) לא לא לללא לללאאאא ללללאאאא לא לא .......... אמרה שרהלה ולא הוסיפה . עכשו כבר לילה , והסוטול פראי ואני מתבלבלת בכל מה שאני צריכה לספר אז נתחיל מהיכן שסיימנו בפעם שעברה .- תראה איזה כיף זה ככה להעלות אותך מהדימיון , בצורה זו אתה תהיה לצידי לאורך כל המסע . ובכן איפה היינו בפעם האחרונה כשכתבתי לך ? זה היה אתמול בבוקר כשחיכינו במטבח של המבריאים , ממתינים בתור של חסידי הכימו . זמן רב עבר , חיכיה ארוכה ארוכה ...... אחרי זה , אחרי שהערפדות לקחו לי את הדם ואחרי שהם בזבזו לי עוד קצת מהזמן בסוף הם לא נתנו לי את הכימו , (מי יודע , אולי הם חסו עליך ונתנו לך עוד יום להתרגל למכתבים לפני שאוכל לקחת אותך להזרקה הציבעונית .) הם אמרו שבגלל שהגעתי מאוחר , הן לא תוכלנה לערבב את הקוקטייל שלי , ואני אאלץ לשוב מחר . בצורה בה הן השתמשו במילים ניתן כמעט היה להבין שהן מתייחסות לזה כאילו הן נותנות לי עונש . כאילו בגלל שאיחרתי , אז אני אצטרך לבוא יום אחר יום לבית המבריאים , והתיזוז הזה כנראה שאמור להניע אותי מלאחר בשנית . עלי זה דווקא לא השפיע בצורה בה הן חשבו שזה ישפיע . כי .... קודם כל , המקצוע היחידי שלי בימים אלו זה לטפל בסרטנון שלי , אין לי שום עיסוקים אחרים . ועוד יום להגיע לבית המבריאים דווקא נשמע לי מגניב נורא . אני הרי אוהבת בתי מבריאים , כל שיטת ההנהלה די מצחיקה אותי דווקא . נכון שאני לא מגיעה אף פעם בשעה שנקבעה לי , אבל אתה הלוא מכיר אותי , לשום מקום לא מגיעה בזמן . מכיוון שכבר הייתי שמחה ללכת הביתה , הגיחה קרול , האחות הראשית , מעבר לפינה , וביקשה ממני בסבר פנים נוקשה של אחת שאחריות כבדה נפלה עליה , להתלוות אחריה לחדר הסמוך . בצומת המסדרונות הבא הצטרף אלינו איזה רופא צעיר ולא מוכר . צעדתי בעקבותיהם , ועל רגלי נעליי האדומות , אמא לקחה אותי למרקס אנד ספארקס במיוחד לקנות נעליים , מיד אהבתי את הצבע וקניתי , כי יותר קל להיות ילדה עם נעליים אדומות על רגליך . זה הזכיר לי את דורותי מהקוסם בארץ עוץ עם נעליה האדומות וצרור חברים לא מושלמים . שמסתובבת באיזה עולם מוזר , מבוך של חוקים חסרי הגיון . וכל שהיא רוצה , זה להגיע הביתה בחזרה . בינתיים , נכנסנו לאחד מהחדרים האופיינים לבתי מבריאים ממשלתיים , יש להם ´´יכולות מדהימות´´ בתחום עיצוב הפנים . בחדר הגדול והקר שחציו היה צבוע באיזה ירוק דהוי מגעיל , כי פעם לפני המון שנים מישהו בעל טעם מזוויע החליט שזה צבע מרגיע . רהיטים שונים שמעולם לא היה להם ולא יהיה להם קשר עיצובי הונחו יחדיו . תפסתי את מקומי על הספה הגדולה , אימי ישבה לימיני על הכורסא הממורטת , הרופא הצעיר ישב על שרפרף שעמד באמצע החדר שפוף במושבו , וקרול ... קרול (היא כושית בעלת מבנה רחב שהמדים שהיא עוטה עליה אינם מחמיאים ויוצרים לה מראה גדול יותר . ) מושיבה עצמה בסמכותיות בלתי מתפשרת על השולחן הגדול שבפינת החדר . מגובה מושבה היא ניראתה מאיימת נורא . הרופא , (שנראה לי יותר סטאג´ר ) ניסה לעשות את עבודתו בדיוק נימרץ למה שהוא למד כמו תוכי בשיעור מספר 5 בשנה שלישית רפואה , על איך להוציא אינפורמציה דיאגנוזית מהחולה , כמעט היה אפשר לחשוב שהוא מדקלם לי איזה רשימת שאלות שהוא למד בעל פה . נתתי לו את התשובות שהוא רצה לשמוע , אחרי הכל הוא לא הרופא שלי , אז בשביל מה להשקיע אנרגיה באחד שאולי לא ישזוף את עיניו בתיק הרפואי שלי בחיים שלו יותר . אחר כך הוא ציין את מה שכבר נאמר לי במיקרים רבים , בקיצור בלה בלה בלה בלה ....... מתמשך . ואז הוא סיים . פתאם ........ קרול התמתחה על השולחן עליו היתה ישובה , גופה העליון מוטה קדימה , פניה עוטות הבעה חמורה . היא הזכירה לי מבט של מורה קשוחה , אבל של המורה הכי קשוחה שהיתה לי בחיי הלימודיים . היא לקחה את זכות הדיבור . " עכשו צריך לדבר על האיחורים שלך לבית החולים , האיחורים האלה ......... ....................... .. ......................................................................" יקר שלי , אתה יודע מה אני שמעתי ... אני שמעתי בית ספר ... מה בית ספר ? , אני בת 33 . ושנים כבר חלפו מאז שסיימתי את חוק חינוך חובה . יש לי סרטן , ואני בבית חולים מנסה לקבל טיפולים כימיכאליים ישירות לוורידים , והם מדסקסים איתי על שטויות , כמו ..... איחורים לבית הספר !!!! הסתכלתי עליה , ושמעתי אותה , אבל שום פרט לא נראה לי הגיוני . אולי הגויינטים פגעו במוחי ובלבלו לי את החושים . חשבתי . הייתי בהלם , זה נראה לי כמו סרט , אז החלטתי במהלך הרצאתה המתמשכת לשים לב טוב טוב לפרטים . ואז ... תוך כדי ההרצאה , היא מביטה מדי פעם על ה"מנהל" של ביה"ס . (זה שהיה רק לפני כמה דקות רופא . והוא - נראה עליו שהוא מנהל טוב כזה שקל לשגע . צעיר וירוק ( בערך כמו הצבע שהיה מרוח על הקירות ), הוא נראה קצת נבוך למול הטון הסמכותי שלה , נראה לי שהיא הזכירה קצת גם לו את המורה הכי מפחידה שלו , כי הוא ישב מקופל כולו בתוך עצמו , ומתוך הישיבה השפופה ניסה להביט בי במבטים של הסמכות שקרול ללא מילים העניקה לו , אך הוא , היענו מנהל , חושש להביט בה עצמו . ואז - הסתכלתי לצד השני של החדר להיכן שאימי ישבה . לראות איך עליה משפיעה ההצגה . אמא ניראתה כמו לקוחה מחלום שמלפני 23 שנה , על פרצופה מרוחה אותה הבעה שאני זוכרת מאסיפות הורים בבית הספר כשהייתי עדיין בערוב שנותי . אסיפות הורים - ימי גזר הדין של האוטוריטה המחנכת . היא נראתה מ זו ע ז ע ת , כאילו סופקת כפיה ביאוש ולא יודעת כיצד היא תשיב את ילדתה הנזופה מסורה . ואז - אני מגלה ש - גם אני , יושבת כשגופי מקופל פנימה ואני קימעה נבוכה . ואז .......כשאני קולטת את כל המחזה וכשאני מבינה שאני כמעט נתתי להם להכניס אותי למשחק שלהם - התמוטטתי מצחוק . בהתקפי צחוק שבכלל לא מקובלים בבתי חולים . בכלל , שמת לב שכל האנשים שנמצאים או מבקרים או אפילו עובדים בבתי חולים די נזהרים מלצחוק מכל הלב ? כאילו הם חוששים שקולות צחוקם יטריד את מנוחת החולים . גם כשהם מספרים זה לזה בדיחה מאד מצחיקה , הם בדרך כלל מנסים להדחיק את רעמי הצחוק , ומשאירים רק את הקולות השקטים . אני דווקא יודעת שצחוק זה אחד מתרופות הפלא הכי מבריאות , ודווקא התרופה המופלאה הזאת נמנעת מהחולים בגלל סיבות אידיוטיות כמו למשל נוהלים וחוקי התנהגות ראויים .

 

[יחפנות]

ב´

בקיצור הצחוק שהשתלט עלי באותו מעמד בכלל לא היה צחוק שיכולתי או רציתי להשתלט עליו , תוך כדי הצחוק קלטתי את המבטים שלהם מסביבי . כמובן שלא היה להם מושג בכלל על סיבת צחוקי , הם עדיין נשארו עם השיירים של של הסצינה האחרונה , המבטים הנבוכים שלהם , גרמו לי לעויתות צחוק הרבה יותר חזקות , וצחוקי המתגבר רק הוסיף על פרצופיהם התמוהים וזה האחרון הגביר את צחוקי . ואתה הלו כבר מכיר אותי במצבים שכאלה , את אותן התקפות צחוק שקשה לי להפסיקן . לשבריר שניה היה נדמה כאילו תיכף הם מזמינים לי אמבולנס שיקח אותי למחלקה הפסיכיאטרית . אני כבר הייתי שפוכה מרוב צחוק על הרצפה , והם עומדים מעלי ומנסים להבין את תופעת הלוואי החדשה שניגלת למול עיניהם המשתהות , הם מעולם לא ידעו שהכימו גורם לתקפת צחוק הסטרית חסרת שליטה . אז בכוחות עליונים הרגעתי את עצמי והתעשתתי כדי להרגיע את הסובבים . אחרי מספר הסברים , קיבלתי הסכמה מקרול שהיא בעתיד תתיחס בפחות כובד ראש באיחורי . ואז התקרבתי לקרול בחיוך תמים של ילדה מסכנה , אך שובבה והוספתי בקול תמים : "קרול , אם זה ממש לא יטריד את המערכת ואת הסדרים במחלקה , אני הייתי יותר מעדיפה שמרגרט , תזריק לי את הכימו , ולנסות בבקשה להמנע מלשלוח אלי את פיונה ´´ ונורא נשאר לי הרצון להסביר לה בשפה שלי , כי מה שבאמת התכוונתי להגיד זה : שאני הרבה יותר מעדיפה את מרגרט , שקרני השמש גרות לה תדיר בעיניים , זו שאני מכנה ´´ ידי פרפרים ´´ יש לה ידיים כה נעימות שמשרות עליך תחושת פרפור וכשהיא מגלגלת מעלי את ההברות האנגליות בקול עדין ושקט שהמבטא הסקוטי הכבד נשמע כמו זמירה , אז אפילו כמעט ולא מרגישים כשהיא חודרת אלי ישר לווריד , אפילו אם המחט ענקית . אז שקרול כבר תבין שמרגרט , היא ולא אחרת היא הערפדית המועדפת . כי השניה - פיונה . זו עם החצ´קונים , לא רק שעיניה אטומות למה שקורה לה בפנים , היא גם דוקרת ודוקרת , עד שהיא מוצאת את הווריד . כאילו שהיד שלי היא לוח מטרה לערפדים עיוורים ומאד מאד צמאים שמאד לא אכפת להם מהקרבנות המתנדבים . היא אפילו כבר השאירה בי סימן כחול , בדיוק בצד הרך , בהתחברות שבין הזרוע והיד . זכר לאחד מניסיונותיה העקרים . אבל אתה יודע מה , כל אלו ואחרים לא כל כך היו מפריעים לי כל כך , אחרי הכל , לא לכל אחד יש תחושות עדינות ורכות , אבל בדיוק בגלל זה אני מאמינה שלא כל אחד אמור להיות - אחות . החלק הכי גרוע בפיונה הזאת . זה שהיא לא סותמת את הפה שלה אפילו לא לשניה . ובכל הזדמנות היא דוחפת לי הרצאות על תופעות לוואי מזעזעות . מנסה להזהיר אותי מראש , כדי שאני אהיה מוכנה . וואלה תודה . ואני , אני ניסיתי איתה כבר הכל , אך ללא הועיל . הסברתי לה במספר מקרים ובאריכות שאני זו שאבחר את תופעות הלוואי שלי , אפילו ניסיתי להסביר לה שאם היא חשה חובה דחופה להתריע ולספר לי כדי להכין אותי לנורא שאמור להגיע , אז בבקשה היא יכולה לספר זאת לאמא שלי , היא מעוניינת בסיפוריה . אני לא , אז שתפסיק בבקשה להכניס לי את הרעלים של מילותיה שעפות ברוח למולי . כי הרעלים היחידים שהיא ממונה עליהם הינם החומר הצבעוני שהיא מזריקה לי שבא להבריא אותי מבפנים . הייתי מביטה עליה בחומרה בכל פעם שהיא היתה מתחילה עם נושאי השיחה הללו - ודבר לא הועיל . אז מה בכלל היא מזיינת לי את המוח ,...... ואם כבר מדברים על בכלל , - בכלל , כשהיא מתחילה את השיחה עם נושא כדור נגד הקאות , בא לי להקיא עליה , אולי רק אז היא תבין שאני אוהבת להקיא , אז שתפסיק לזהם לי את מרחב השמיעה שלי עם כדורים נגד הקאה כבר ביקשתי ממנה כל כך הרבה פעמים , אם היא לא תפסיק אני בסוף באמת אקיא עליה . הקאות בכלל לא עושות עלי רושם , אולי בגלל שאני מחכה בכיליון עיניים להקאות , הם מאד מאד נדירות , אך אם זה יגיע אני מכינה את עצמי ואוכלת תפוחים כדי להכפיל את ההנאה , הקאה בטעם תפוח היא הקאה מגניבה . כי בבטן יש רק תפוחים , והגרפסים של ההקאה נעימים ומדיפים ניחוח עדין של תפוחים צרפתיים . רעיון התפוחים התפתח כשה- למבר פאנצ´ר פינצ´ר לי את המוח ? , ובכן , בשבוע הראשון של הטיפול הם החליטו שבנוסף למנת כימו ציבעונית בווריד ,אני צריכה לקבל גם "פאנצר לאמבר " או בקיצור ולעיניין זריקה עם חומר כימי שהוזרק ישירות לעמוד השידרה שלי . איך שנכנסנו לחדר , קול בלתי מתפשר בתוכי אמר לי לא להניח להם להזריק לי את הזריקה . אך כולם היו כל כך בטוחים בחשיבותה , שאמרתי לעצמי שאולי הקול הזה בא כי אני סתם מפחדת ומשתנפנת . אז ביקשתי מאמא שלי שתשכב עלי , כי אחרת אני בטוח אזוז , אתה זוכר שסיפרתי לך שאני שונאת להיות מוכרחה בניגוד לרצוני ? זה היה לי ברור לחלוטין שהילדה שבי תזוז , אחרי הכל , אני עשיתי בניגוד מוחלט לתחושה הפנימית שבי אחזה . אחרי שכובד גופה מנע ממני תזוזה הם עוללו לי את אשר הם כה רגילים לעולל לחולים . שתבין , הכימיקאלים שהם החדירו , זו לא הבעיה , אני מסתדרת איתם , העיניין הוא שבתוך עמוד השידרה , ישנו נוזל , הנוזל הזה גם עולה ועוטף את המוח , אז כאשר הם מזריקים לעמוד השידרה , הם צריכים להוציא כמות זהה מהנוזל הזה החוצה , כדי לפנות מקום לכימיקאלים , אבל , אם הכמות לא משתווה בדיוק מוחלט , שהרי חוסר האיזון שנוצר גורם לכאבים נוראיים בראש , ( זה נורא פשוט אם מבינים את התהליך ) כדי לנסות למנוע את הכאבים , ממולץ ( והגיוני ) לנסות להפחית את התנועות , בקיצור , לשכב ולהרגע . אבל את האינפורמציה החשובה הזאת הם לא כל כך הסבירו , אז חצי שעה מאוחר יותר כבר הייתי ישובה ברכב שהקפיץ אותי ואת עמוד שידרתי הרגיש לצידה האחר של לונדון . כשעתיים אחר כך התחיל הפיצוץ המוחי . לא זריקת הרגעה ואף לא כדורי ההרגעה הועילו , כך שביום השני של הכאב כבר סירבתי לקבלם , זרמתי עם החולשה וניסיתי להמנע מתזוזה , כי זו רק גרמה לתחושה כאילו מוחי עומד להתפרץ באלימות מתוך גולגלתי . ואז מכיוון שלא יכולתי לאכול , הסכמתי לאכול תפוחים , כשאני שמחה על הזדמנות הפז להפחית ממישקלי , כשהתחילו ההקאות התענגתי על כל פלח תפוח מקולף ששחה בקיבתי , ומיד לאחר שבטני התרוקנה מתפוחים הייתי לועסת עוד כדי להתכונן לפעם הבאה . אמא היתה מופלאה באותם ימים כואבים , היא כמעט כל השבוע לחשה לי סיפורים , והיתה עושה לי הדמיות על תאי סרטן שמתפוצצים כמו ענבים . ואני , אני זכיתי לשבוע שכל אדם מתגעגע לו בחייו , - להשען בחיבוק חמים ורך בתוך האמא הפרטית שלי . כמה אהבתי את אמא באותו שבוע . תאמין לי על אף כל הצרות שהיא עושה לי , רק בגלל השבוע ההוא מחובתי לסלוח לה על כל תעלוליה שנובעים מפחד וחרדה . אבל , יש גבול לכל תעלול . חמישה ימים שכאלו עם הקאות בניחוח תפוח ומוח מפוצץ .וסצנות דרמטיות שמגיעות הישר מהסרט הכי דרמטי שיש , סרט טורקי , פרייר . אני זוכרת איזה סצנה בלתי שכוחה . אני שוכבת במיטה הגדולה של אמא , מחמת כאב הראש , האור היה מעומם , ויצר את החדר בצלליות כתומות חמות . ממול למיטה אמא הציבה שני כסאות , דפי ורוני , שני חברים שהיו בביקור קצר מהארץ , ישבו עליהם , אמא , שניצחה באופן ברור על הסצנה , היתה לוחשת בחביבות שיחה איתם , ישובה בקצה המיטה קרובה אליהם , ורחוקה ממני במרחק נגיעה . ואני - מתוך ערפילי הכאב שמפצח את המוח , אני - רואה את הכל דרך משקפת בעלת עדשה מעוותת . בעיניי החדר נראה עמוק הרבה יותר ממה שאני יודעת במציאות , דפי ורוני נראו ישובים כאילו ממרחק רב , וכשהם מתכופפים לדבר אלי ראשיהם מקבלים תקרובת בלתי הגיונית לעומת גופם שנשאר קטן על הכיסא . אמא שנראית רחוקה בדיוק כמוהם , בצורה בלתי מובנת ידה נשלחת מדי פעם , לגעת בי בחמלה , והיא מגיעה , ורק שהיד הרכה נעשית ענקית למול עיני התוהות . עכשו , תבין , מה שקורה לי במוח . מצד אחד , אני מנסה לפענח את ההגיון של מה שהעיניים שלי מראות לי . מצד שני , אני משתדלת כמה שרק אני יכולה , להמנע מתזוזה . ובאופן תמידי יש לי שיחות הבהרה פנימיות עם השרירים , לנסות לנווט ככה שיהיה נוח לכולם ושום איבר חס וחלילה שלא ירדם וידרוש תזוזה .

 

[יחפנות]

ג´

נוסף , אני מנסה להכנס במחשבה , מדמיינת את עצמי במקום חסר משקל . אוגרת כוחות שאוזלים בצורה נוראית על שליטה בכאב . וגם - אני מנסה לשלוט בכעס שלי על השיטה הדבילית הזאת לרפא אנשים מסרטן . כי בשארית המוח שנשאר לי מרגיז אותי נורא שהם ניטרלו לי את מרבית האנרגיה שאני כל כך זקוקה לה ברגע זה כדי להיות לשניה אני , שניה לפני שאני הולכת . ומבין כל הבלגן שהרגע תיארתי שקורה לי במחשבות , הסצנה בחדר ממשיכה , ואני עוצמת את עיני ואני שומעת חלקים מדיאלוג הלחישות שמשתרר שם , והוא הולך בערך כך : ´´הוי , כמה היא יפה .´´ ´´היא שוכבת שם ועם כל הכאב היא נראית כל כך יפה .´´ ´´הוי מסכנה כמה שהיא אמיצה .´´ ואמא שלי שיודעת שאני עדיין קיימת מעבר לחוסר היכולת שלי לזוז , משחקת בקולה בין דיבור שקט ולחש ואומרת משפטים כדוגמת : (היא מתחילה בקול עצוב נורא ובשקט שאני לא אשמע) ´´... כן , היא כל כך יפה , .... ( ואז היא מתעשתת על עצמה ואומרת בקול שגם אני אשמע ) והיא עוד תהייה יפה והיופי בכלל לא חשוב , והיא תתגבר על זה ... ................´´ וככה היא ממשיכה יותר , הרבה יותר ממה שצריך לשכנע אותנו , או את עצמה . וידה הגדלה ומתעצמת למול עיניי .נשלחת לעודד בנגיעה . ואני בפנים תיכף מתפלצת , אני מוצאת את עצמי בתוך טקס אשכבה , אמירת השלום האחרונה לפני שהשחקנית הראשית בסרט הזה מתה . ואני כבר מתחילה בקללות מאופקות מחמת הכאב על הבמאי המטורף שיצר את הסרט הזה ואין לי אפילו כוח , להגות את המילים וההסברים הארוכים שיגרמו לנוכחים להבין עד כמה הם מגוחכים . ונשארתי ברצון האילם שלי לצעוק להם , תפסיקו עם השטויות , אני בכלל לא מתכוונת למות כרגע , אני רק רוצה שהכאב שניה יפסק , כדי שאני אלך להשתובב לי בעולם הזה , שניה לפני שאני ישוב הביתה , לאלוהים שלי . וזה הרי יקרה לכל אחד , אז מה אתם יושבים פה ועושים לי הצגה , יאלה , צאו כבר מהדיכאון , ותחגגו את החיים . מה , יש לכם זמן להיות בסרטים כאלה מפגרים ? ורק פליפ כלבי הנאמן הבין , והניח את אפו הפרוותי היפה בעדינות על היד שלי , ועינו פקוחה ומביטה עלי ועליהם כאילו שהוא מבין את כל מה שאני רואה , והוא בא לתת לי הגנה . אמרתי לעצמי - זהו זה - זו הפעם האחרונה שאני לא מקשיבה לקולי הפנימי . אני מצטערת מאד , יש לי עכשו סרטן ואני צריכה את המוח שלי למטרות חשובות יותר מאשר להתגבר על כאב . פאנצרים מוחיים שכאלו שיתנו למישהו אחר , לא לי . אני צריכה את המוח למטרות ריפוי , ואם הם רואים חשיבות בדיקור עמוד שידרתי , בכיף אעשה זאת בסוף הכימו . אמא שכמובן , בנוסף לעבודה במשרה מלאה של לסעוד אותי ולדאוג לשאר המשפחה , עדיין נשארה מתוקשרת בצורה מלאה עם חברותיה מצאה איזה רופאה הומופאטית וכך , ביום החמישי של הכאב , במאמץ עליתי שוב על הרכב כדי לנסוע אליה . היא לא גרה רחוק אבל הנסיעה נדמה כאילו ארכה נצח . מסכנה אמא , היא נסעה בזהירות מירבית ויחד עם זאת כל גרגר חצץ קטן שעבר מתחת לגלגלים הורגש במוחי כהתפוצצויות אטומיות , לוחמה גרעינית השתוללה לי בראש . ואני משתדלת שאמא לא תבחין בסבל , אחרי הכל גם ככה היא כבר מאשימה את עצמה על כל גרגר חצץ שלתומו עמד בדיוק מתחת לגלגל . אם זה לא היה כל כך כואב , אז הייתי נזכרת באגדה על הנסיכה והאפון , אם האגדה נכונה , אז בשבוע ההוא בטוח הייתי נסיכה . ג´ין היתה נפלאה . אני לא זוכרת הרבה מהפגישה , אני רק זוכרת שמבין ערפילי הכאב ג´ין חייכה חיוך מלא שמש והבנה . ונתנה לי התייחסות של בן אדם . וכמה שיכולתי במגבלותי לדבר , היא הקשיבה וספגה בספיגה מלאה את מילותי . אחרי זמן מה היא הגישה לי שלושה כדורים מתוקים פיצפונים בעלי חומצות שמקורם מצמחים . שלושת הכדורים הפיצפוניים האלה , עשו את תפקידם , ובתוך פחות מ- 24 שעות כבר נעלמו הכאבים כאילו לא היו מעולם . למחרת חזרתי לתיפקוד נורמאלי . מאז ההקאות מאד נדירות , אולי הקאות אוהבות לבוא רק למי שחושש מהן . ואני - הרי פעם בתקופת התבגרותי , וכמו מרבית הנערות הגדלות בחברה המודרנית הנאורה , שיחקתי לי תקופה בבולמיה . פעם אני הייתי מתנדבת להקיא , אז למה עכשו פתאם שההקאות יעשו עלי רושם בכלל ? זה בדיוק כמו להפחיד זונה עם זין , אתה לא חושב ? ואם נחזור שניה לפיונה עם החצ´קונים , שעזבנו רק לפני כמה עמודים אז אני חושבת שהיא נורא מסכנה , אם יום אחד היא תצטרך לקחת כימיכאלים לתוכה , אז הם בטוח יגרמו לה להקיא , אחרי הכל היא שיכנעה את עצמה כל כך הרבה פעמים כשהיא היתה מסבירה לחולים סרטניים . ממש היפנוזה מודרכת . היא כבר מדברת על התופעות כאילו היא סוס שסגרו לו את העיניים , והוא ממשיך ללכת סחור סחור כאילו זה הדבר הכי חשוב עלי אדמות . אבל פיונה לא הבינה , ולי די נמאס לשמוע את בשורות האיוב שלה מחשש שקיים הסיכוי הקטן שאני בסוף עלולה להאמין לה , ולכן אמרתי את מה שאמרתי לקרול . וחשבתי כמה חבל שלא יכולתי להסביר לה בהסבר הארוך , אבל במחשבה שניה , אני יודעת שהיא לא היתה מבינה אותי , היא לא מבינה שפה של ילדים , היא כבר שכחה , אחרי הכל כבר שנים היא לא דיברה דרך הילדה שבה . היא כבר התרגלה להוציא את הילדותיות שלה במסווה של אחות בכירה של מחלקה גדולה . תמהתי אם היא משחקת רמטכל גם בבית , מחוץ לשעות העבודה . עכשו אתה מבין יקר שלי למה אני כל כך אוהבת לבוא לבית המבריאים ? זה בערך כמו ללכת לראות את הקומדיה האנושית בתיאטרון האבסורד . וביננו , דווקא מאד הייתי שמחה בעובדה שלמחרת אני הייתי אמורה לבוא להצגה שניה . אחר כך יקר שלי , נסעתי הביתה עליזה ושובבה . כשסיסמה מתפזזת בראשי - . אם תרצו לדעת איך אני הברחתי את הסרטן - בדיוק כך . בצחוק שובב . וזו ההוכחה - הסרטן פחות משוגע , אז הוא פחד , סבב על עקבותיו , ומהר עזב . רציתי מאבק , רציתי לצאת לאור מתוך מאבק , אז הנה ילדה מפגרת , עשתה סרטן ועכשו היא תוכיח לכם איך מבריחים אותו , אני טובה בתיאוריה , עכשו אני אוכיח במעשה . אתה יודע , אפילו כתבתי שיר במיוחד על זה . ואני בטוחה שאתה תבין מילה במילה למה התכוונה המשוררה . אז הנה , לפניך ולשיפוטך . בתוך מערבולת חושים , אני מתערבלת . אוחזת בחבלי ההגיון הראשונים ששלח לי אלוהים . תהום , או לא תהום , אני לא אפול . אז למה כולם מצביעים ואומרים : ´´ את אוחזת בחוטים מטורפים ´´ מה הם עיוורים ? הם לא רואים שבדיוק אלה אותי מחזיקים ? יקר שלי , הרבה פעמים כשהיינו מדברים , היית אומר לי : ´´ יש לך דעות כל כך שונות ממרבית האנשים ´´ ואז היית מבקש שאני אוכיח לך , כל הזמן רצית הוכחה שהתיאוריה שלי נכונה , - אז הנה בבקשה ( קוסם ששכח שהוא קוסם ) - זו ההוכחה אתה רואה אפילו השארתי סימנים , צלקת בחזה , אז זו לדעתך כבר מספיק הוכחה ? לכל החיים . אז היום נסעתי לקבל את הכימו , שאליו איחרתי אתמול , ואתה יודע , האחיות בבית המבריאים עשו לי הרבה רע היום . ואני בעצם לא כל כך רוצה להזכר , אבל רק בגלל שאני לא רוצה , אני אעשה דווקא ואספר לך . כי הם לא יכולים להפחיד אותי , המקסימום שיכול לקרות זה שאני אתחיל להקיא , SO fucking WHAT זה לא מפחיד , זה דווקא מצחיק . - זיבי פחד , זיבי פחד

 

[יחפנות]

ד´

טוב אז עכשו אני אספר לך על הצרות שהם עשו לי היום , בגלל האיחור של אתמול הייתי צריכה לבוא היום לקבל את הכימו . ויד השררה של האחיות היום עלי לא פסחה . נכנסתי לחדר הטיפולים , ומה רואות עיניי ? - שיממון אנושי , החדר המרווח היה דחוס בתחושות דיכאון שזרמו משלושת האנשים שישבו שם , שלוש אנשים , מדוכא...י.....ם מדוכאים . כל אחד מחובר לאינפוזיה שלו ושקוע בעולם השוקע של עצמו . ואני - ילדה - אני לא יכולה ככה , זה מפחיד , מה השתגעתם ? אני תיכף ארעד כולי תיכף אני אשכח אותי ואתחיל לראות דרך העיניים שלהם , אני ילדה מטורפת - אני מסוגלת . התיישבתי על הכיסא שיועד לי וחיכיתי בחשש רגלי משולבות ואני מחפשת לי זוויות הסתכלות מעניינות בתיקרה החשופה . אתה יודע כמו מה חשתי ? אתה זוכר איך אני הולכת כשאני במקרה נכנסת לאוקספורד סטריט , לב הקניות של הממלכה האנגלית העממית , והמוני בני אדם מאד מנומסים הולכים כעדר למקום שאין לו שם או זמן . אתה זוכר כמה אני שונאת את זה ? אני ישר מתמלאת בתחושות של בלבול , והצורה היחידה שאני יכולה לשרוד את חווית ההמון האץ בצפיפות נוראית להשיג את עיסקת הקנייה הטובה ביותר , היא להשאר מרוכזת בשמיים . בלוא הכי אני בעומק פקק תנועה אנושי . אין לאן לזוז , אין בררה אלא לנוע עם התנועה . בלוא כי אם תנסה לחצות את הזרם לרוחבו פשוט ידרסו אותך . אז אני במצבים כאלה ישר בעננים מתרכזת , אחרת אני ישר מתרגזת . רק שפה , השמיים היו רחוקים , ואני נשארתי מתרכזת בתיקרה . ואז אמא (נשמה טובה ) הבחינה בטייפ שעומד מיותם בפינה . מגניב , אמרתי לעצמי והלוא בתיק שלי יש לפחות שתי קסתות מדיטציה שלא יצאו מחשכת התיק מאז שהם ניקנו , והנה הזדמנות פז להאזין לנגינתן , בין כך ובין כך התקרה כבר שיעממה . מיד יצאתי למסע הצבעה של בעד ונגד המשתתפים באותו חדר . הצעיר מכולם (שגם היה מבוגר למדי ) הרים את ראשו מאחורי הספר שלו ושאל בחשש אם זו מוסיקת פאנק . הרגעתי אותו בקול נעים ובחיוך . שמחתי על ההזדמנות להסביר את המהות של המוסיקה השקטה והנעימה שלי גם כדי להרגיע את השניים האחרים שישבו שם . הם שהיו יותר זקנים , הנהנו בראשם . ולוא משום שככה הם רגילים כל החיים לומר : ´נו , בסדר , ...... שיהיה !´ אפילו אם בראש שלהם הם מקללים נמרצות את חוצפתך . הם מעדיפים להנהן בראשם ולהסתגר בעולמם בנסיון התעלמות מהמתרחש סביבם . טוב זו היתה החלטה שלהם להגיב בצורה הזו , ומלבד , עוד לא אבדה תיקוותי , תיכף יגיעו צלילי המוסיקה והם יחושו נינוחים . ´´חשבתי´´ הפעלתי את הטייפ והתיישבתי כשאני מעבירה את מבטי על היושבים ממתינה לסימני ההתרגעות על פניהם , אך התרגעות זו משום מה לא הגיעה למרות הקולות הנעימים שהציפו את החדר . הבנתי למה הם היו מתוחים רק אחרי מספר דקות כשהאחות נכנסה לחדר . היא עשתה לי סימנים מגונים בידה , וחשה לטייפ הרועם כדי להחלישו . זו היתה מוסיקה מרגיעה , אז מה אם שמתי את הטייפ על פול ווליום ? חשבתי שהם כבדי שמיעה בגלל גילם !.... מיד לאחר מכן התחילו כל יושבי החדר מצחקקים בהנאה גלויה . הנה השגתי את שרציתי - ומה בעצם רציתי ? רק לשבת בחדר שמח יותר . הזקן שישב לידי פתאם פרח בתפרחת אביב מאוחרת ולאחר שהחליף עם הסובבים מספר בדיחות גסות , הוא קם בתנופה ממקום מושבו , תפס את עמוד האיפוזיה שעליה ישבה שקית הדם שזרמה לו לווריד , כאילו העמוד והשקית היו איזו אחות עסיסית ויצא במחול עד שנעלמו הוא ועמודו בשרותים . קרול שנכנסה בעיקבות גלי הצחוק שהסתננו לחדרים הסמוכים , ציחקקה עם כולם אבל אט אט חדר להכרתה החשש לגורל בית החולים . היא כניראה רק החלה לקלוט את גודל הזוועה שנחתה עליה דהיינו - אני . היא עובדת בבית חולים ממשלתי ואין לה זמן לחגיגות מטורפות . לדעתה ולדעת הבוסים שלה , ושל החוקים והנוהלים כנראה יותר קשה לארגן את החולים כשהם רעשנים וצחקניים . וממש לא מצא חן בעיניה שאני מארגנת לה פתאם מסיבות בחדר הטיפולים שלה . היא ניכנסה עם מקל ועשתה תנועות כאילו היא מתכוונת להרביץ בי את חינוכה . אך למרות שהיא צחקה , נראה היה לי שהיא דווקא היתה מאושרת להרביץ לי אילו באמת יכלה . איזה מזל שהם כבר חוקקו חוק שלמורים אסור להרביץ לילדים . עד כאן היה החלק המצחיק והמבדר . אחר כך הן הענישו אותי על הבלגן שעשיתי בבלגן משלהן - הנה החלק הרע שהם עשו לי . - אחר כך כשהכל כבר נרגע , וכולם כבר ישבו נינוחים והרבה פחות עצובים , והצלילים הזורמים מהקסטה כבר מכניסים אותי לגלי אלפא היפנוטיים . ומרגרט , עם עיני השמש וידי השקט מביאה צינורות ומתחברת לי לוורידים , ואז היא בוחרת את אחד מהמזרקים הציבעוניים הענקיים , ומתחילה להזריק לי את החומר האדום (הכימו ) נוזל וצובע את הצינורות , נעלם לתוך וורידיי ובגלי אלפא רבתי אני לוחשת בליבי כל מיני מסרים והוראות לגופי , מדברת עם הנוזל האדום שנעלם בתוככי ורידי ואומרת לו בחביבות ובהתכוונות עצומה : " שלום חומר אדום ומגניב , מה עיניינים ? אתה עכשו נכנס לתוכי והכימיקאלים שמהם אתה מורכב הופכים אותך לנורא רעב , ואתה הולך לבלוע את התאים הסרטניים , שמתחלקים נורא מהר והם כה ערבים לחיכך . אז בבקשה זרום לך ללא הפרעות הישר אל הסרטן ותאכל , ותאכל ותאכל . אבל אנא השמר לך בדרכך ותנסה להמנע בבקשה משאר התאים בגופי , כי אני צריכה אותם .................. ובמיוחד בבקשה אם אתה יכול תנסה להתעלם מתאי זקיקי השיער שלי , הם מתחלקים נורא מהר , ומבחינה כימית הם מזכירים לך את השדר של התאים הסרטניים שמתפצלים ומתפצלים , אבל ... זה השיער שלי ... דיר באלק " בעוד אני מדמיינת את הכימיקאלים בשיחה , כמו שאני מדמיינת אותך ,ואני משתדלת לדבר אליהם הכי יפה שבעולם כדי שהם יבינו . וכדי שהילדה שבתוכי תשמע . כשלתוך כל הפסטוראליה הזו הופכת עיני השמש את חזותה הנעימה , מתחזה לשועל ונכנסת לי בגלי ה-"אלפא" של התרגעותי ב"בטה" חזיתית ומפחידה . "חשבת כבר על פיאה ?" היא שואלת בקול איכפתי ובמבטא הסקוטי שלה . וה"בטה" שלה עם התאונה החזיתית גורמת לי לעינויים בטריטוריית התת מודע והלוא ההסטריה שלי שמשתלטת למימדים חסרי שליטה - זו טראומת איבוד השיער יופי טופי , זה בדיוק מה שהיה לי חסר באותו אחר צהריים שמיישי .גלי האלפא שמוחי שידר לא קיבלו שהות להתחלף בזמן , ותוך שניות התחלתי לחוות ויברציות פחד . אם היית נמצא שם איתי והיית קולט את מה שחשתי בתוכי , מיד היית מעיף לי את האינפוזיה מהיד ומבריח אותי משם ומהר . הפחד היה נורא ואיום . כל נסיונותי להרגיע את עצמי עלו בתוהו . גופי החל לעטות זיעה קרה ועצבנית ואני משתדלת נורא שאמא שלי לא תבחין בכך כי אם גם היא היתה מתחילה עם דאגנות היתר , בטוח שהייתי עושה מעשה פזיז מהנוסחים שרק אני מסוגלת להם . והייתי מתנתקת מהאינפוזיה בעצמי . והנה סרט הזוועות ממשיך לו , מרגרת ניראית נרעשת , לטענתה הזזתי את היד , והצינורית פיצצה את הוריד (שתגיד תודה שלא העפתי החוצה את כל האינסטלציה של האינפוזיה ) והיא כולה אומרת דאגה , כי אם החומר ישפך מהווריד זה עלול להרוס לי את היד . מגניב , לא ? לא אמשיך בתיאור , רק אומר שאחרי שנהייתי מודעת לגודל הסכנה , הרפתי את המתיחות בידי וסיפור הצינורית הסתדר . כשחזרנו להזרקה סדירה , הם - הצוות , החליטו להמשיך עם העינויים הנפשיים . הם מספרים לי שמהיום ולמשך חמשת הימים הקרובים אני מתחילה גם לבלוע כדורים כימיים , והנה הם מתחילים לברבר בנוכחותי על כמה שהכדורים האלה נוראיים .

 

[יחפנות]

ה´

אבל אני כבר מנוסה . והסברתי להם שאם הם נורא רוצים להסביר על תופעות הלוואי וההרגל המושרש הזה שלהם להכין את הקורבן משתלט והם לא יכולים לעצור בעד עצמם , אז בבקשה , יש פה אחת שנורא מתעניינת בנבואות השחור שלכם - אמא שלי . - צאו איתה למסדרון ותספרו לה בפרטי פרטים , ואל תדאגו , היא כבר תוסיף ותשאל ותרחיב בדעתה , היא מתעניינת נורא , אני - לא . ובלווא הכי , היא משתדלת להיות לצידי כמה שאני רק מרשה לה . אבל מה אני אגיד לך , הם ממש התעקשו לזהם לי את מרחב השמיעה . מכיוון שהשתקתי אותם בחזית הזו , הם התקיפו מחזית אחרת . הם הביאו איתם קופסא גדולה מקרטון , כזו ששמים בה ירקות , ובתוכה לפחות עשרים סוגים של כדורים שהם מניעה לכל מני דברים . ומלא קופסאות עם סירופים שונים ומשונים . אני שמעתי שיש כאלו שמכורים לכדורים , ואני בטוחה שאם הם היו מקבלים את הקופסא הם היו משתוללים מאושר ואפילו עושים מסיבה . אבל אני מעדיפה להשאר נאמנה לגרס הטיבעי . ולכן לא כל כך התעניינתי במה שהם אמרו . נורא אהבתי להתיח את קופסאות הכדורים על הקיר . הייתי אוחזת בכף ידי את קופסאת הפלסטיק , והייתי מתרכזת ברוגז שהיה עולה בתוכי למול סימבול הטימטום הפלאסטי שעומד בשורש המחשבה שלהעמיס עלי ועל גופי עוד כימיקאלים , כאילו הקוקטיילים שהם מערבבים לי בכימו , זה לא מספיק .ואז בחמת זעם הייתי מטיחה את הקופסא אל הקיר ממול , ולא נרגעת עד שמרבית מהקופסאות היו נורות והתגלגלו על הרצפה . ואני הייתי בוחרת בוויטמינים שחיזקו את המערכת . מצאתי שזו פעילות מאד משחררת לכל מני כעסים תקועים . אז ממש לא התנגדתי לקחת אותם איתי הביתה לאוסף . הפלסטיק במרבית מהקופסאות שלי , כבר בקוע בסדקים שמאיימים לפזר את גודש הכדורים שבתוכם . והן , בשלהן . מרגרט דוחפת בעדינות את הכימו לתוך זרועי , קרול עומדת לפני פיונה מחזיקה את הקופסא והן עוברות כדור כדור בהסבר נירחב על מה יקרה לי אם אני לא יקח את התרופה והן מטבלות את דבריהן בתיאורים נרחבים כולל דוגמאות . ובלב צעקתי - ´ א מ א ´ אבל היא לא שמעה היא היתה עסוקה בלהקשיב לשטויות של האחיות , וההפחדות שלהם . כשמדי פעם היא מתלהבת ומשחררת להם אינפורמציה שאני ממש ילדה רעה ואני לא לוקחת את התרופות , והן כמו ששפכו בנזין על התלהבותן , הן מוסיפות להתלהב כשהן מתארות לי את כל השדים האיומים והדרקונים יורקי האש . יקר שלי , אתה זוכר , בסוף שבוע שעבר כשהייתי הארץ , כשהיינו יושבים מסטולים אצל פלג והייתי צוחקת עליכם שאני יותר מסטולית מכם כי אני קיבלתי לבלוע סטרואיד , וכיניתם אותי בשם גברת סטרואיד , ואז היית נוכח לטקס הטחת הקופסאות אתה זוכר איזה בקבוק היה הכי מרגיז אותי ? - הקופסא של הכדורים נגד הקאות . למה הם רוצים שאני אקח את זה ? אני ממש לא מבינה . ההגיון של הילדה שבי נשמע לי דווקא הרבה יותר הגיוני משלהם . הרי מה זה בעצם כדורים נגד הקאה ? בסך הכל .... אלו סמים שמיוצרים במעבדה - שאמורים להפעיל בגוף שלי את האינזימים , ( או איך שהם לא קוראים לו בביולוגיה ) שיעצור לי את הבחילה . אבל לי אין בחילה , כי אני מעשנת גראס , והגרס כבר שנים ידוע כחומר שמונע בחילות , והגרס הזה הוא טבעי . אז אני באמת מצטערת אבל אני לא מבינה את ההגיון של להעמיס על הגוף שלי עוד כימיקאלים , אני לא אוהבת זיופים , תביאו לי רק את הדבר האמיתי . או אנטיביוטיקה למשל , מישהו פעם אמר לך שאנטיביוטיקה זה אחד התרופות שהכי הרבה מחלישות את הגוף , יש לי כבר מספיק כימיקאלים בצבעים שאתם מחדירים לי לווריד שגורם לי להשמדה של הרבה תאים בריאים , והגוף שקשה לו כרגע בקצב הייצור , בין כך וכך הוא חלש , אז במטוטה , אני דווקא מעדיפה לקחת פרופוליס , כי אני דבורה ואני מלכה ולשמור על עצמי שמחה , זה שילוב שבעיניי הגיוני יותר . וזהו , עכשו הטחתי אז זעמי לקיר , ובמקום קופסא וכדורים , הטחתי את המילים . בכל מקרה , לקח לי יותר מחצי שעה אחרי שעזבתי את בית החולים להרגע ולחזור חזרה אל עצמי . במכונית בדרך הביתה ניהלתי שיחה פרטית עם הקול הפנימי שבתוכי . והיא הלכה בערך כך ´´ את כועסת ? ´´ שאלתי את עצמי . ´´ כן ´´ ענה ממני קול נורא ילדותי . ´´ מה את רוצה לעשות ? ´´ ´´ אני רוצה לעשות להם דווקא ´´ ואני ישר הבנתי שבל´´הם´´ הקול שלי התכוון לכל המערכת בכללותה . ´´ איזה דווקא את רוצה לעשות ? ´´ ´´ אני לא רוצה לקחת את הכימו היום כשאני פוחדת כל כך ´´ ´´ ומחר את תקחי ? ´´ שאלתי בשיחה המוזרה הזאת שלי עם עצמי . ´´ כן מחר אני אקח אותם בלי בעיה ´´ אז מייד הסכמתי עם עצמי . דווקא לכם , על מה שעשיתם לי , אני לא אקח את הכדורים היום , מגיע לכם שלהיום אני אתעלם מההוראות שלכם . מנייקים , ומחר בבוקר אקום ליום חדש ואתכנת עצמי מחדש בשימחה לקבל את הכדורים לתוכי באהבה כדי שיבואו לעזרי . וככה אני אעשה לכם דווקא , ולי אני אעשה את הטיפול מגניב , ובניגוד מוחלט לתחזיות שלכם. חזירים , עושים לי את החיים קשים , ככה יפה ככה ? נביאי איוב שקריים שכמוכם . אז מכיוון שאישרתי לילדה שבי את הסנקציה , הסתובבתי לאמא שנהגה והודעתי נמרצות שהיום אני לא לוקחת את הכדור . בפוקס פיספסנו שתי תאונות בטוחות . היא צעקה וצעקה , אבל זה לא עזר לה , אני הייתי נחושה . ( אגב , המילה נחושה , מגיעה מהשורש - נחש ? .... או אולי נחושת ? ) . אתה רואה , יש המון יופי למידה וגדילה במקום בו מגיע הסרטן . ולך יש המון סבלנות שמיעה והבנה , במקום בו אני כותבת לך . ואם הייתי חכמה עד כה ושיגעתי את המערכת שלי עד שזו שבקה ויצרה סרטן , עכשו אנקה הכל . כמו שפירקתי , אני יכולה לבנות . עד שבסוף אני אהיה טהורה . וכולם יגידו - אוה , זו והאלוהים שלה . ובינתיים לילה טוב יקר שלי . בחסות הוילונות הלילה נשמר בחדרי ורק ציוץ הציפורים שמלפני שעות , מתריע שאנשי היום כבר מתהלכים ברחובות אז לילה טוב לך , לילה מלא בנשיקות . עמוס בסיפורים לילה שנטף בלטיפות של סיפורים