מכתבים ממחוזות סרטניים פרק 3
20 לאוקטובר 1995 יקר שלי , זה שוב לילה , בין שישי לשבת , או בין שבת לשישי . בין אם שישי יצאה או שבת כבר התערבבה בשעה , זו כמעט שאלה עקרה . ואפילו שימות החול שלי גם כך לי הם ימי מנוחה , אפילו אז ל שי-שבת יש איזו השפעה עמוקה , מעין אישור מוחלט לשלווה . ושוב אני במיטתי , דולה אותך מזכרוני שתבוא ותשב עימי . (ופתאם נפל העיפרון וזהו סוף הזיכרון ) לא לא לללא לללאאאא ללללאאאא לא לא .......... אמרה שרהלה ולא הוסיפה . עכשו כבר לילה , והסוטול פראי ואני מתבלבלת בכל מה שאני צריכה לספר אז נתחיל מהיכן שסיימנו בפעם שעברה .- תראה איזה כיף זה ככה להעלות אותך מהדימיון , בצורה זו אתה תהיה לצידי לאורך כל המסע . ובכן איפה היינו בפעם האחרונה כשכתבתי לך ? זה היה אתמול בבוקר כשחיכינו במטבח של המבריאים , ממתינים בתור של חסידי הכימו . זמן רב עבר , חיכיה ארוכה ארוכה ...... אחרי זה , אחרי שהערפדות לקחו לי את הדם ואחרי שהם בזבזו לי עוד קצת מהזמן בסוף הם לא נתנו לי את הכימו , (מי יודע , אולי הם חסו עליך ונתנו לך עוד יום להתרגל למכתבים לפני שאוכל לקחת אותך להזרקה הציבעונית .) הם אמרו שבגלל שהגעתי מאוחר , הן לא תוכלנה לערבב את הקוקטייל שלי , ואני אאלץ לשוב מחר . בצורה בה הן השתמשו במילים ניתן כמעט היה להבין שהן מתייחסות לזה כאילו הן נותנות לי עונש . כאילו בגלל שאיחרתי , אז אני אצטרך לבוא יום אחר יום לבית המבריאים , והתיזוז הזה כנראה שאמור להניע אותי מלאחר בשנית . עלי זה דווקא לא השפיע בצורה בה הן חשבו שזה ישפיע . כי .... קודם כל , המקצוע היחידי שלי בימים אלו זה לטפל בסרטנון שלי , אין לי שום עיסוקים אחרים . ועוד יום להגיע לבית המבריאים דווקא נשמע לי מגניב נורא . אני הרי אוהבת בתי מבריאים , כל שיטת ההנהלה די מצחיקה אותי דווקא . נכון שאני לא מגיעה אף פעם בשעה שנקבעה לי , אבל אתה הלוא מכיר אותי , לשום מקום לא מגיעה בזמן . מכיוון שכבר הייתי שמחה ללכת הביתה , הגיחה קרול , האחות הראשית , מעבר לפינה , וביקשה ממני בסבר פנים נוקשה של אחת שאחריות כבדה נפלה עליה , להתלוות אחריה לחדר הסמוך . בצומת המסדרונות הבא הצטרף אלינו איזה רופא צעיר ולא מוכר . צעדתי בעקבותיהם , ועל רגלי נעליי האדומות , אמא לקחה אותי למרקס אנד ספארקס במיוחד לקנות נעליים , מיד אהבתי את הצבע וקניתי , כי יותר קל להיות ילדה עם נעליים אדומות על רגליך . זה הזכיר לי את דורותי מהקוסם בארץ עוץ עם נעליה האדומות וצרור חברים לא מושלמים . שמסתובבת באיזה עולם מוזר , מבוך של חוקים חסרי הגיון . וכל שהיא רוצה , זה להגיע הביתה בחזרה . בינתיים , נכנסנו לאחד מהחדרים האופיינים לבתי מבריאים ממשלתיים , יש להם ´´יכולות מדהימות´´ בתחום עיצוב הפנים . בחדר הגדול והקר שחציו היה צבוע באיזה ירוק דהוי מגעיל , כי פעם לפני המון שנים מישהו בעל טעם מזוויע החליט שזה צבע מרגיע . רהיטים שונים שמעולם לא היה להם ולא יהיה להם קשר עיצובי הונחו יחדיו . תפסתי את מקומי על הספה הגדולה , אימי ישבה לימיני על הכורסא הממורטת , הרופא הצעיר ישב על שרפרף שעמד באמצע החדר שפוף במושבו , וקרול ... קרול (היא כושית בעלת מבנה רחב שהמדים שהיא עוטה עליה אינם מחמיאים ויוצרים לה מראה גדול יותר . ) מושיבה עצמה בסמכותיות בלתי מתפשרת על השולחן הגדול שבפינת החדר . מגובה מושבה היא ניראתה מאיימת נורא . הרופא , (שנראה לי יותר סטאג´ר ) ניסה לעשות את עבודתו בדיוק נימרץ למה שהוא למד כמו תוכי בשיעור מספר 5 בשנה שלישית רפואה , על איך להוציא אינפורמציה דיאגנוזית מהחולה , כמעט היה אפשר לחשוב שהוא מדקלם לי איזה רשימת שאלות שהוא למד בעל פה . נתתי לו את התשובות שהוא רצה לשמוע , אחרי הכל הוא לא הרופא שלי , אז בשביל מה להשקיע אנרגיה באחד שאולי לא ישזוף את עיניו בתיק הרפואי שלי בחיים שלו יותר . אחר כך הוא ציין את מה שכבר נאמר לי במיקרים רבים , בקיצור בלה בלה בלה בלה ....... מתמשך . ואז הוא סיים . פתאם ........ קרול התמתחה על השולחן עליו היתה ישובה , גופה העליון מוטה קדימה , פניה עוטות הבעה חמורה . היא הזכירה לי מבט של מורה קשוחה , אבל של המורה הכי קשוחה שהיתה לי בחיי הלימודיים . היא לקחה את זכות הדיבור . " עכשו צריך לדבר על האיחורים שלך לבית החולים , האיחורים האלה ......... ....................... .. ......................................................................" יקר שלי , אתה יודע מה אני שמעתי ... אני שמעתי בית ספר ... מה בית ספר ? , אני בת 33 . ושנים כבר חלפו מאז שסיימתי את חוק חינוך חובה . יש לי סרטן , ואני בבית חולים מנסה לקבל טיפולים כימיכאליים ישירות לוורידים , והם מדסקסים איתי על שטויות , כמו ..... איחורים לבית הספר !!!! הסתכלתי עליה , ושמעתי אותה , אבל שום פרט לא נראה לי הגיוני . אולי הגויינטים פגעו במוחי ובלבלו לי את החושים . חשבתי . הייתי בהלם , זה נראה לי כמו סרט , אז החלטתי במהלך הרצאתה המתמשכת לשים לב טוב טוב לפרטים . ואז ... תוך כדי ההרצאה , היא מביטה מדי פעם על ה"מנהל" של ביה"ס . (זה שהיה רק לפני כמה דקות רופא . והוא - נראה עליו שהוא מנהל טוב כזה שקל לשגע . צעיר וירוק ( בערך כמו הצבע שהיה מרוח על הקירות ), הוא נראה קצת נבוך למול הטון הסמכותי שלה , נראה לי שהיא הזכירה קצת גם לו את המורה הכי מפחידה שלו , כי הוא ישב מקופל כולו בתוך עצמו , ומתוך הישיבה השפופה ניסה להביט בי במבטים של הסמכות שקרול ללא מילים העניקה לו , אך הוא , היענו מנהל , חושש להביט בה עצמו . ואז - הסתכלתי לצד השני של החדר להיכן שאימי ישבה . לראות איך עליה משפיעה ההצגה . אמא ניראתה כמו לקוחה מחלום שמלפני 23 שנה , על פרצופה מרוחה אותה הבעה שאני זוכרת מאסיפות הורים בבית הספר כשהייתי עדיין בערוב שנותי . אסיפות הורים - ימי גזר הדין של האוטוריטה המחנכת . היא נראתה מ זו ע ז ע ת , כאילו סופקת כפיה ביאוש ולא יודעת כיצד היא תשיב את ילדתה הנזופה מסורה . ואז - אני מגלה ש - גם אני , יושבת כשגופי מקופל פנימה ואני קימעה נבוכה . ואז .......כשאני קולטת את כל המחזה וכשאני מבינה שאני כמעט נתתי להם להכניס אותי למשחק שלהם - התמוטטתי מצחוק . בהתקפי צחוק שבכלל לא מקובלים בבתי חולים . בכלל , שמת לב שכל האנשים שנמצאים או מבקרים או אפילו עובדים בבתי חולים די נזהרים מלצחוק מכל הלב ? כאילו הם חוששים שקולות צחוקם יטריד את מנוחת החולים . גם כשהם מספרים זה לזה בדיחה מאד מצחיקה , הם בדרך כלל מנסים להדחיק את רעמי הצחוק , ומשאירים רק את הקולות השקטים . אני דווקא יודעת שצחוק זה אחד מתרופות הפלא הכי מבריאות , ודווקא התרופה המופלאה הזאת נמנעת מהחולים בגלל סיבות אידיוטיות כמו למשל נוהלים וחוקי התנהגות ראויים .
20 לאוקטובר 1995 יקר שלי , זה שוב לילה , בין שישי לשבת , או בין שבת לשישי . בין אם שישי יצאה או שבת כבר התערבבה בשעה , זו כמעט שאלה עקרה . ואפילו שימות החול שלי גם כך לי הם ימי מנוחה , אפילו אז ל שי-שבת יש איזו השפעה עמוקה , מעין אישור מוחלט לשלווה . ושוב אני במיטתי , דולה אותך מזכרוני שתבוא ותשב עימי . (ופתאם נפל העיפרון וזהו סוף הזיכרון ) לא לא לללא לללאאאא ללללאאאא לא לא .......... אמרה שרהלה ולא הוסיפה . עכשו כבר לילה , והסוטול פראי ואני מתבלבלת בכל מה שאני צריכה לספר אז נתחיל מהיכן שסיימנו בפעם שעברה .- תראה איזה כיף זה ככה להעלות אותך מהדימיון , בצורה זו אתה תהיה לצידי לאורך כל המסע . ובכן איפה היינו בפעם האחרונה כשכתבתי לך ? זה היה אתמול בבוקר כשחיכינו במטבח של המבריאים , ממתינים בתור של חסידי הכימו . זמן רב עבר , חיכיה ארוכה ארוכה ...... אחרי זה , אחרי שהערפדות לקחו לי את הדם ואחרי שהם בזבזו לי עוד קצת מהזמן בסוף הם לא נתנו לי את הכימו , (מי יודע , אולי הם חסו עליך ונתנו לך עוד יום להתרגל למכתבים לפני שאוכל לקחת אותך להזרקה הציבעונית .) הם אמרו שבגלל שהגעתי מאוחר , הן לא תוכלנה לערבב את הקוקטייל שלי , ואני אאלץ לשוב מחר . בצורה בה הן השתמשו במילים ניתן כמעט היה להבין שהן מתייחסות לזה כאילו הן נותנות לי עונש . כאילו בגלל שאיחרתי , אז אני אצטרך לבוא יום אחר יום לבית המבריאים , והתיזוז הזה כנראה שאמור להניע אותי מלאחר בשנית . עלי זה דווקא לא השפיע בצורה בה הן חשבו שזה ישפיע . כי .... קודם כל , המקצוע היחידי שלי בימים אלו זה לטפל בסרטנון שלי , אין לי שום עיסוקים אחרים . ועוד יום להגיע לבית המבריאים דווקא נשמע לי מגניב נורא . אני הרי אוהבת בתי מבריאים , כל שיטת ההנהלה די מצחיקה אותי דווקא . נכון שאני לא מגיעה אף פעם בשעה שנקבעה לי , אבל אתה הלוא מכיר אותי , לשום מקום לא מגיעה בזמן . מכיוון שכבר הייתי שמחה ללכת הביתה , הגיחה קרול , האחות הראשית , מעבר לפינה , וביקשה ממני בסבר פנים נוקשה של אחת שאחריות כבדה נפלה עליה , להתלוות אחריה לחדר הסמוך . בצומת המסדרונות הבא הצטרף אלינו איזה רופא צעיר ולא מוכר . צעדתי בעקבותיהם , ועל רגלי נעליי האדומות , אמא לקחה אותי למרקס אנד ספארקס במיוחד לקנות נעליים , מיד אהבתי את הצבע וקניתי , כי יותר קל להיות ילדה עם נעליים אדומות על רגליך . זה הזכיר לי את דורותי מהקוסם בארץ עוץ עם נעליה האדומות וצרור חברים לא מושלמים . שמסתובבת באיזה עולם מוזר , מבוך של חוקים חסרי הגיון . וכל שהיא רוצה , זה להגיע הביתה בחזרה . בינתיים , נכנסנו לאחד מהחדרים האופיינים לבתי מבריאים ממשלתיים , יש להם ´´יכולות מדהימות´´ בתחום עיצוב הפנים . בחדר הגדול והקר שחציו היה צבוע באיזה ירוק דהוי מגעיל , כי פעם לפני המון שנים מישהו בעל טעם מזוויע החליט שזה צבע מרגיע . רהיטים שונים שמעולם לא היה להם ולא יהיה להם קשר עיצובי הונחו יחדיו . תפסתי את מקומי על הספה הגדולה , אימי ישבה לימיני על הכורסא הממורטת , הרופא הצעיר ישב על שרפרף שעמד באמצע החדר שפוף במושבו , וקרול ... קרול (היא כושית בעלת מבנה רחב שהמדים שהיא עוטה עליה אינם מחמיאים ויוצרים לה מראה גדול יותר . ) מושיבה עצמה בסמכותיות בלתי מתפשרת על השולחן הגדול שבפינת החדר . מגובה מושבה היא ניראתה מאיימת נורא . הרופא , (שנראה לי יותר סטאג´ר ) ניסה לעשות את עבודתו בדיוק נימרץ למה שהוא למד כמו תוכי בשיעור מספר 5 בשנה שלישית רפואה , על איך להוציא אינפורמציה דיאגנוזית מהחולה , כמעט היה אפשר לחשוב שהוא מדקלם לי איזה רשימת שאלות שהוא למד בעל פה . נתתי לו את התשובות שהוא רצה לשמוע , אחרי הכל הוא לא הרופא שלי , אז בשביל מה להשקיע אנרגיה באחד שאולי לא ישזוף את עיניו בתיק הרפואי שלי בחיים שלו יותר . אחר כך הוא ציין את מה שכבר נאמר לי במיקרים רבים , בקיצור בלה בלה בלה בלה ....... מתמשך . ואז הוא סיים . פתאם ........ קרול התמתחה על השולחן עליו היתה ישובה , גופה העליון מוטה קדימה , פניה עוטות הבעה חמורה . היא הזכירה לי מבט של מורה קשוחה , אבל של המורה הכי קשוחה שהיתה לי בחיי הלימודיים . היא לקחה את זכות הדיבור . " עכשו צריך לדבר על האיחורים שלך לבית החולים , האיחורים האלה ......... ....................... .. ......................................................................" יקר שלי , אתה יודע מה אני שמעתי ... אני שמעתי בית ספר ... מה בית ספר ? , אני בת 33 . ושנים כבר חלפו מאז שסיימתי את חוק חינוך חובה . יש לי סרטן , ואני בבית חולים מנסה לקבל טיפולים כימיכאליים ישירות לוורידים , והם מדסקסים איתי על שטויות , כמו ..... איחורים לבית הספר !!!! הסתכלתי עליה , ושמעתי אותה , אבל שום פרט לא נראה לי הגיוני . אולי הגויינטים פגעו במוחי ובלבלו לי את החושים . חשבתי . הייתי בהלם , זה נראה לי כמו סרט , אז החלטתי במהלך הרצאתה המתמשכת לשים לב טוב טוב לפרטים . ואז ... תוך כדי ההרצאה , היא מביטה מדי פעם על ה"מנהל" של ביה"ס . (זה שהיה רק לפני כמה דקות רופא . והוא - נראה עליו שהוא מנהל טוב כזה שקל לשגע . צעיר וירוק ( בערך כמו הצבע שהיה מרוח על הקירות ), הוא נראה קצת נבוך למול הטון הסמכותי שלה , נראה לי שהיא הזכירה קצת גם לו את המורה הכי מפחידה שלו , כי הוא ישב מקופל כולו בתוך עצמו , ומתוך הישיבה השפופה ניסה להביט בי במבטים של הסמכות שקרול ללא מילים העניקה לו , אך הוא , היענו מנהל , חושש להביט בה עצמו . ואז - הסתכלתי לצד השני של החדר להיכן שאימי ישבה . לראות איך עליה משפיעה ההצגה . אמא ניראתה כמו לקוחה מחלום שמלפני 23 שנה , על פרצופה מרוחה אותה הבעה שאני זוכרת מאסיפות הורים בבית הספר כשהייתי עדיין בערוב שנותי . אסיפות הורים - ימי גזר הדין של האוטוריטה המחנכת . היא נראתה מ זו ע ז ע ת , כאילו סופקת כפיה ביאוש ולא יודעת כיצד היא תשיב את ילדתה הנזופה מסורה . ואז - אני מגלה ש - גם אני , יושבת כשגופי מקופל פנימה ואני קימעה נבוכה . ואז .......כשאני קולטת את כל המחזה וכשאני מבינה שאני כמעט נתתי להם להכניס אותי למשחק שלהם - התמוטטתי מצחוק . בהתקפי צחוק שבכלל לא מקובלים בבתי חולים . בכלל , שמת לב שכל האנשים שנמצאים או מבקרים או אפילו עובדים בבתי חולים די נזהרים מלצחוק מכל הלב ? כאילו הם חוששים שקולות צחוקם יטריד את מנוחת החולים . גם כשהם מספרים זה לזה בדיחה מאד מצחיקה , הם בדרך כלל מנסים להדחיק את רעמי הצחוק , ומשאירים רק את הקולות השקטים . אני דווקא יודעת שצחוק זה אחד מתרופות הפלא הכי מבריאות , ודווקא התרופה המופלאה הזאת נמנעת מהחולים בגלל סיבות אידיוטיות כמו למשל נוהלים וחוקי התנהגות ראויים .