צריכה לעשות את זה יותר
אני צריכה לכתוב יותר בצורה כזו, במיוחד בתקופה הזו של חיי. נראה לי שזה יסדר לי דברים בראש, שזה יאפשר לי להוציא כעסים. בדיוק אתמול חשבתי על חברה אחת שלי שאני כועסת עליה נורא ונפגעתי ממנה נורא, והיא הכאיבה לי במשך הרבה זמן (בהסתכלות אובייקטיבית אני יודעת שזה לא "אשמתה", ושזכותה המליאה לרצות מה שהיא רוצה מהקשר ולא אחרת, ושהיא ממש ממש לא רצתה בכוונת מכוון לפגוע בי, ושהיא מצטערת נורא שכך קרה. אבל כל האובייקטיביות הזו לא עוזרת לי כשאני כל כך פגועה). ולאחרונה פשוט החלטתי להתנתק ממנה כי נראה לי שלקשר בינינו אין עתיד. שאנחנו לא רוצות את אותו הדבר, ושנפגעתי כל כך שלעולם לא באמת אוכל לסלוח ולנסות להתיישר לפי משהו שהוא באמצע בין שני הרצונות שלנו. ואחרי שהחלטתי להתנתק, פשוט באמת התנתקתי, הקשחתי את לבי כל פעם מחדש כדי שלא יכאב לי וכדי שלא יהיה לי אכפת ממנה, וזה עזר, באמת הרגשתי יותר טוב והצלחתי לנתק ולהתרחק. ואתמול חשבתי שזה ממש חוסם אותי. כי משהו באכזבה שלי ממנה גרם לי לא לסמוך יותר על אנשים ולהתרחק מרגשות באופן כללי מתוך תחושה שזה ממילא לא שווה כלום ולא יניב כלום. ובעצם, אני עדין תקועה שם, לא מוכנה לחשוב על זה כי החלטתי להתנתק ולא לתת לה להשפיע עליי, אבל קורה בדיוק להיפך, זה עד כדי כך משפיע עליי שזה לא משחרר אותי. ובא לי נורא לכעוס עליה ולצרוח עליה, דברים שאני יודעת שאני לא אעשה ולא כדאי גם שייעשו, זה לא יניב כלום. אבל נראה שאני כן צריכה לתת לזה לחדור אליי שוב, לתת לכאב הזה לחדור כדי לבכות את זה עד הסוף, את האבידה הזו, והקושי, וההשפלה והפגיעה. כדי באמת להיות מסוגלת להתנתק, כדי להשאיר את זה מאחוריי. ואין לי אומץ כי אני יודעת כמה שזה כואב, וזה גם תחושה של השפלה לחזור שוב למקום הזה שהיא משפיעה עליי כל כך. אבל כנראה שאני צריכה לבכות ולכעוס עליה (בין אם זה במכתב שלא נשלח ובין אם זה בשיחה דמיונית שלי איתה). צריכה להשתחרר מזה.
