מלחמת בני האור בבני בבני החושך
לכאורה מלחמת ויטנאם היא חידה: כיצד האומה החזקה והעשירה בעולם מצליחה להיות מובסת על ידי אומה נחשלת של חקלאים ודייגים החמושים במייטב הנשק של מלחמות נפוליאון?. לשאלה זו ניתן למצוא מספר תשובות צבאיות (לויטנאמים הייתה תמיכה ניכרת בקרב האוכלוסיה המקומית, תנאי הקרקע (ג´ונגלים מז. אסאיתים) ומזג האויר הקשו על הצבא האמריקאי להילחם, לצבאות סדירים קשה מאוד (אם לא בילתי אפשרי) לנצח מלחמות גרילה ועוד... עם זאת נדמה לי שאת הסיבה האמיתית לתבוסה האמריקאית יש לחפש במקום אחר באמריקה עצמה, וביתר דיוק באופי הלאומי האמריקאי: המתישבים האנגלים הראשונים שהגיעו לארה"ב היו אנשים שנפלטו מאירופה, מרביתם היו פוריטנים קיצונים שראו עצמם כ"בני ישראל", שמצאו ביבשת החדשה את "ירושלים החדשה", בהתאם לכך מטרתם הייתה כפולה: 1. לישב את הארץ החדשה מחוף לחוף ולהנחיל "תרבות" לילידים (להרוס את התרבות המקומית של האינדיאנים). 2. להפיץ את ערכיהם הדתים וערכי החופש שלהם, בעיקר חופש הדיבור וחופש הדת (עבור המתישבים הראשונים מדובר בחופש לעבוד כל כת נוצרית). ברבות השנים, משהוקמה ארה"ב, ונכבשה הארץ, נשתנו גם ערכיה של המדינה (מערכים דתים לערכי הכרזת העצמאות האמריקאית).עם זאת האמריקאים ראו עצמם (ועדיין ראוים עצמם) כמבשרי בשורה חדשה לאנושות ובעלי ערכים אוניברסליים שזכותם וחובתם להגן עליהם בכל מקום בעולם. בהתאם לכך כל המלחמות האמריקאיות הם מלחמות של "בני אור" (האמריקאים) "בבני חושך" (היפנים הגרמנים העירקים הספרדים הצרפתים או כל אויב מזדמן אחר) בעשור האחרון יכלנו לראות פעמיים כיצד יוצאת ארה"ב למלחמה, האויב הוא התגלמות הרשע (נסו להגיד מילה טיובה על סאדם חוסיין למשל בארה"ב, גם היום) ואילו האמריקאים הם תמצית הטוב (תמיד נלחמים למען ערכי הצדק והדמוקרטיה- גם כשהם ממש לא, ועושים זאת במוסריות גבוהה). מלחמת ויטנאם הייתה בעיתית מבחינה זו מכמה סיבות: 1. הויטנאם לא נתפשו כרשעים גמורים (בסך הכל מדובר בעם קטן הלוחם לעצמאותו). 2. הסיבה למלחה כפי שהוסברה לעם האמריקאי (מניעת התפשטות הקומניזם למזרח אסיה), לא נראתה כסיבה מוצדקת למלחמה עבור הציבור האמריקה. 3 (אולי הסיבה החשובה ביותר) כניסתם של עיתונאים ובעיקר ציוותי טלוויזיה לזירת הקרבות, הראתה לעם האמריקאי את זוועות המלחמה, מראות זועה אלה שללו מהיסוד כל מחשבה על כך שהאמריקאים הם "הטובים" בסיפור הזה. העם האמריקאי, כך הובהר במלחמת ויטנאם אינו מוסגל לעכל מלחמה שאינה "מלחמת בני אור בבני חושך" אלה סתם, מלחמה על אינטרסים. בעקבות כך ההפגנות נגד המלחמה הלכו וגדלו, הסירוב לשרת בצבא הלך וגדל (מה שהוביל בהכרח לירידה באיכות החילים: בני הנמעמד הגבוה סרבו להילחם ברובם ומי שנשלך לקרב היו בעיקר העניים הלא משכילים), אלה שכן גויסו עשו זאת ע"פ רוב בניגוד לרצונם והיו במורל נמוך וברמת משמעת נמוכה מאוד. הציבור דחף את הממשלה לצאת מהמלחמה ומהר, מה שהוביל למדיניות תבוסתנית מצד הממשל, ולמהלכים צבאים שתוככנו מתוך יאוש. כלקח מהלמחמה ניסח משרד ההגנה האמריקאי דוקטרינת מלחמה חדשה (את המסמך כתב קולין פאוול והוא מכונה דוקטרינת פאוול) לפיו: 1. מטרות המלחמה צרכות להיות מוגדרות מראש ובאופן ברור לציבור. 2. אין להיכנס למלחמה אלה אם אינטרס מהותי של ארה"ב עומד בסכנה. 3. אין להכנס למלחמה לפני שמגיסים מראש את תמיכת הציבור. הן לחמת המפרץ והן "מלחמת אפגניסטן" מעידות עד כמה למדו האמריקאים טוב את הלקח הזה (זה אומנם לא שייך אבל נדמה שזה לקח שכדאי גם לנו ללמוד)
