יו, סופרשיט
תראי, ללבוש דגל של ארה"ב או בריטניה זה מאוד שונה מללבוש חולצה של מדינה מוסלמית שנמצאת במלחמה. ארה"ב ובריטניה הן מדיניות די נייטרליות שמייצגות את המודל והשאיפה של העולם המערבי, מדינות רבות נושאות אליהן את עיניהן. אז אפשר להתווכח עד כמה האמריקניזציה טובה, אבל זה כבר נושא אחר. ללכת עם חולצה של מדינה בזמן שהיא במלחמה, מהווה תמיכה בגלוי, ובואי נשאיר את התמימות בצד. למזלנו הרב, לבנון נפגעה יותר מישראל. אבל אם תחשבי את מספר הקורבנות הישראליים שכוחות טרור שמקורם גם בלבנון גבו אל מול סך הקורבנות הלבנוניים במלחמה הזאת, נראה שזה די משתווה. וזה רק על פגיעה בנפש, אני לא מדברת על החיים של יישובים בצפון שכבר שנים רבות חיים בצל קטיושות. אוהבים אותנו פחות, הרבה לפני המלחמה הזאת, זה ממש לא קשור. האהדה האירופאית למדינות ערב נובעת מאינטרסים פוליטיים וכלכליים, כמו עסקאות נפט וריבוי משמעותי של אוכלוסיה מוסלמית באירופה ביובל האחרון. האקט המיותר מאוד הזה, שנראה די תמים ואולי לא הסתתר מאחוריו שום מסר (מאוד מוטל בספק), כן יכול להביא לתוצאות הרסניות. תחשבי על ילדים בני 12, שגרין דיי הם כל עולם (גם אנחנו היינו כאלה או עדיין כאלה), שרואים את החולצה ויכולים לפרש את זה במלא דרכים. כי מי כמוך יודע שאמנים, ולרב מוזיקאים, יכולים להשפיע בצורה דרסטית על אנשים, לטוב ולרע, ולשנות אותם ואת התפיסות שלהם. ולהציג את סיד וישס (שהלך גם עם בוקסרים עם צלבי קרס) כדוגמה למוזיקאי שאפשר להתעלם מהמסר שלו ולאהוב את המוזיקה היא דבילית. למה? א. סיד וישס לא היה מוזיקאי, הוא לא באמת ניגן על שום דבר. ב. המוזיקה בכלל לא שלו, כידוע הוא צורף אחרי סיום האלבום. ג. סיד וישס היה מסומם 25 שעות ביממה ד. בפעם היחידה שהוא בטעות היה פיכח ונקי, הוא החליט את ההחלטה הכי חכמה בחיים שלו, לקח מנת יתר, והתאבד. חפרתי. אבל הכעסת אותי. אני בעצבים באופן כללי עכשיו.