ממעלות השידוך החרדי
את הטור הבא כתבה רבקה יפה בעיתון בשבע, והוא ממחיש עד כמה האופן בו שידוכים נעשים בציבור החרדי, הוא יעיל וטוב: בנות רווקות מתלוננות תדיר שהחברות הנשואות שלהן שכחו אותן, שהבעלים של חברותיהן לא חולמים אפילו להציע להן את החברים שלהם, והן צודקות. חרף כל ימי העיון וההרצאות והטפות המוסר והמאמרים התורניים, בחברה הדתית לא נרשמת פעילות נמרצת בנושא השידוכים. הנשים עושות טובה, והגברים אדישים לחלוטין. להגיד לכם מה יגרום להם להתאמץ? תשלום גבוה. לא מאה שקלים מהזוג המאושר, אלא אלף דולר מההורים של כל צד. סליחה שאני מעזה להגיד משהו כל כך לא מקובל בחברה שמקדשת צניעות והתנדבות. בהחלט לא נאה מצדי לתלות מצווה כה חשובה בבצע כסף, אבל צריך להחליט מה עדיף, דיבורים נעלים או תכל'ס. הטפה להתנדבות או שאנשים ייקחו את נושא השידוכים ברצינות, ויזיזו את עצמם. זה נהוג בחברה החרדית, וזה עובד מצוין. שם, כ-ו-ל-ם מתעסקים כל היום בשידוכים, כי שם הרבנים מעודדים את דמי השדכנות הגבוהים, ואדרבא - משננים באוזני הציבור שזה התשלום הכי כשר והכי מוצדק והכי ישר והכי ראוי והכי הוגן, וגם מתרים, שאי פריעת החוב מעמיד בסכנה את שלום הבית של הזוג הצעיר, ואין חוכמות. השידוך הצליח? יש תקנות ברורות ומפורטות כמה ולמי, ומיד. בחברה החרדית לא ממציאים את הגלגל ולא סומכים לא על ניסים ולא על חסדים. גם שם מתפללים בעמוקה, וגם שם מאמינים שהשידוך נקבע מלמעלה, אבל מילת הקסם "השתדלות" מבטיחה למי שעושה שידוך מעטפה נאה של בין 700 ל-2,000 דולר מכל צד, פלוס מחמאות, כבוד והכרת תודה. האמת היא שהניסיון לשדך כרוך במאמץ גדול, בסיכון החברוּת, בהמון טלפונים, בבזבוז זמן ובסבלנות אין סופית, ואי אפשר להכריח אנשים לגמול חסדי דווקא בתחום הזה. כדי שאנשים יקדישו לכך אנרגיות, הם צריכים לדעת שיש תמורה לאגרה. מאז ומעולם שדכנים פעלו והתאמצו בגלל שקיבלו תמורה כספית הולמת, וכמו שההורים משלמים על מקרר ועל תזמורת ועל חדר שינה, יתכבדו וישלמו גם על השידוך. הרבנים חייבים להתערב אירוסין זה כמו לידה. רגע אחרי ה"מזל טוב" שוכחים את כל הכאב והנדרים. הורים שרק לפני חודש הצהירו שהם מוכנים לתת ה-כ-ל תמורת שידוך לבן-יקיר-לי שלהם, מסתפקים בזר פרחים עם כרטיס תודה לשכן ששידך, ויש לכך הרבה סיבות. למשל, שפתאום נראה להם ש"מה בסך הכל הוא עשה? כמה טלפונים". כבר שכחו שהשכנים האחרים לא עולה בדעתם לעשות בסך הכל כמה טלפונים. למשל, שלא מתחשק לשלם על משהו שכבר במילא קיבלו. למשל, שהם עומדים עכשיו בפני ה-מ-ו-ן הוצאות ורק מחפשים איפה אפשר לחסוך. כצדיקים ידועים הם הרי מאמינים ש"השידוך משמים ובמילא היינו מגיעים אליו, והשדכן הוא רק שליח, ובעצם, בזכותנו הוא זכה במצווה". ובכלל, אולי זה הוא שצריך לשלם. בקיצור, בלי התערבות רבנים זה לא יילך. הכסף הזה אינו תורם כלום למשפחות הזוג שהתארס, אלא לאחרים שעדיין רווקים. הוא פחות תמורה על השידוך שנעשה, ויותר כלי דרבון לשידוכים הבאים. נחוץ מישהו מחוץ למשפחה המאושרת, איזו סמכות רבנית עליונה בעלת ראייה מרחבית ולטווח ארוך, שתחייב את המס החברתי הזה, ותקַבֵּע בתודעה הציבורית שלשדך זה מאד כדאי ומאד מאד שווה. הבעל של החברה הנשואה לא משתף פעולה? נסו 2,000 דולר, ותראו איך בחור ישיבה ביישן הופך לשדכן עירני ומתוחכם. הזוגות הצעירים לא בעניין? הבטחה להמחאה מכובדת תגרום להם לסמס אין-ספור הצעות לחברים ולחברות הרווקים שלהם. אגב, הצדיקים שמתעקשים לשדך אך ורק לשם מצווה, מוזמנים לתרום את הכסף לצדקה.
את הטור הבא כתבה רבקה יפה בעיתון בשבע, והוא ממחיש עד כמה האופן בו שידוכים נעשים בציבור החרדי, הוא יעיל וטוב: בנות רווקות מתלוננות תדיר שהחברות הנשואות שלהן שכחו אותן, שהבעלים של חברותיהן לא חולמים אפילו להציע להן את החברים שלהם, והן צודקות. חרף כל ימי העיון וההרצאות והטפות המוסר והמאמרים התורניים, בחברה הדתית לא נרשמת פעילות נמרצת בנושא השידוכים. הנשים עושות טובה, והגברים אדישים לחלוטין. להגיד לכם מה יגרום להם להתאמץ? תשלום גבוה. לא מאה שקלים מהזוג המאושר, אלא אלף דולר מההורים של כל צד. סליחה שאני מעזה להגיד משהו כל כך לא מקובל בחברה שמקדשת צניעות והתנדבות. בהחלט לא נאה מצדי לתלות מצווה כה חשובה בבצע כסף, אבל צריך להחליט מה עדיף, דיבורים נעלים או תכל'ס. הטפה להתנדבות או שאנשים ייקחו את נושא השידוכים ברצינות, ויזיזו את עצמם. זה נהוג בחברה החרדית, וזה עובד מצוין. שם, כ-ו-ל-ם מתעסקים כל היום בשידוכים, כי שם הרבנים מעודדים את דמי השדכנות הגבוהים, ואדרבא - משננים באוזני הציבור שזה התשלום הכי כשר והכי מוצדק והכי ישר והכי ראוי והכי הוגן, וגם מתרים, שאי פריעת החוב מעמיד בסכנה את שלום הבית של הזוג הצעיר, ואין חוכמות. השידוך הצליח? יש תקנות ברורות ומפורטות כמה ולמי, ומיד. בחברה החרדית לא ממציאים את הגלגל ולא סומכים לא על ניסים ולא על חסדים. גם שם מתפללים בעמוקה, וגם שם מאמינים שהשידוך נקבע מלמעלה, אבל מילת הקסם "השתדלות" מבטיחה למי שעושה שידוך מעטפה נאה של בין 700 ל-2,000 דולר מכל צד, פלוס מחמאות, כבוד והכרת תודה. האמת היא שהניסיון לשדך כרוך במאמץ גדול, בסיכון החברוּת, בהמון טלפונים, בבזבוז זמן ובסבלנות אין סופית, ואי אפשר להכריח אנשים לגמול חסדי דווקא בתחום הזה. כדי שאנשים יקדישו לכך אנרגיות, הם צריכים לדעת שיש תמורה לאגרה. מאז ומעולם שדכנים פעלו והתאמצו בגלל שקיבלו תמורה כספית הולמת, וכמו שההורים משלמים על מקרר ועל תזמורת ועל חדר שינה, יתכבדו וישלמו גם על השידוך. הרבנים חייבים להתערב אירוסין זה כמו לידה. רגע אחרי ה"מזל טוב" שוכחים את כל הכאב והנדרים. הורים שרק לפני חודש הצהירו שהם מוכנים לתת ה-כ-ל תמורת שידוך לבן-יקיר-לי שלהם, מסתפקים בזר פרחים עם כרטיס תודה לשכן ששידך, ויש לכך הרבה סיבות. למשל, שפתאום נראה להם ש"מה בסך הכל הוא עשה? כמה טלפונים". כבר שכחו שהשכנים האחרים לא עולה בדעתם לעשות בסך הכל כמה טלפונים. למשל, שלא מתחשק לשלם על משהו שכבר במילא קיבלו. למשל, שהם עומדים עכשיו בפני ה-מ-ו-ן הוצאות ורק מחפשים איפה אפשר לחסוך. כצדיקים ידועים הם הרי מאמינים ש"השידוך משמים ובמילא היינו מגיעים אליו, והשדכן הוא רק שליח, ובעצם, בזכותנו הוא זכה במצווה". ובכלל, אולי זה הוא שצריך לשלם. בקיצור, בלי התערבות רבנים זה לא יילך. הכסף הזה אינו תורם כלום למשפחות הזוג שהתארס, אלא לאחרים שעדיין רווקים. הוא פחות תמורה על השידוך שנעשה, ויותר כלי דרבון לשידוכים הבאים. נחוץ מישהו מחוץ למשפחה המאושרת, איזו סמכות רבנית עליונה בעלת ראייה מרחבית ולטווח ארוך, שתחייב את המס החברתי הזה, ותקַבֵּע בתודעה הציבורית שלשדך זה מאד כדאי ומאד מאד שווה. הבעל של החברה הנשואה לא משתף פעולה? נסו 2,000 דולר, ותראו איך בחור ישיבה ביישן הופך לשדכן עירני ומתוחכם. הזוגות הצעירים לא בעניין? הבטחה להמחאה מכובדת תגרום להם לסמס אין-ספור הצעות לחברים ולחברות הרווקים שלהם. אגב, הצדיקים שמתעקשים לשדך אך ורק לשם מצווה, מוזמנים לתרום את הכסף לצדקה.