החלום ושברו
גם אני הייתי שם. כמה שניסיתי, לא יכולתי להתרגש. היה מישהו שנראה כמו דיוויד בואי, שר שירים של דיוויד בואי, אבל ריגש אותי בערך כמו שלמה ארצי ביום רע. מן הסתם זה כי אני שונא הופעות פארקים, ודיוויד לא היה בשיא כוחו באותה תקופה. לעומת זאת, ארבע אגדות בארץ ריגשו אותי עד דמעות: 1. לו ריד, בארץ - לפני בערך שנתיים. כמעט לא הלכתי להופעה, כי חששתי שזה יהיה מופע אנ-פלאגד מעפאן. זה היה מופע מחשמל ומדהים. לו התמקד בשירים חדשים (בעיקר מהאחרון המצוין שלו ecsatsy) ולכן היה פחות משועמם מהרגיל. להקת ליווי מדהימה. כשאתה לו ריד - כיף להיות זקן! אפילו בהדרנים, כשלו "דיקלם" את ה"להיטים" שלו, הצלחתי להתרגש. חלום שהתגשם. 2. ג´ון קייל, בארץ, אי שם ב- 1992/3. מופע אקוסטי, ג´ון ופסנתרו (ולפעמים גם גיטרה. "לא את הגיטרה ג´ון" צעק מישהו (בעברית!) בכל פעם שהקייל עזב את הפסנתר לעבר הגיטרה. צודק במאה אחוזים). שנים אחרי זה הוא שוב ביקר בארץ, והיה עייף ומממוחזר לחלוטין. אבל את הביצוע המדהים ל- broken hearts (פי אלף יותר טוב מאשר בדיסק) אני זוכר ומצטמרר עד היום 3. פיטר האמיל, בארץ, לפני שנה-שנתיים. גם לכאן כמעט ולא הגעתי. היה לי מצב רוח מחורבן לחלוטין, ושקלתי ברצינות לא לצאת מהבית (למרות שקניתי את הכרטיס מראש). למזלי, נגררתי לאולם, וטוב שכך. אוי כמה שהוא נהדר. כל צווחה שלו הצליחה להיכנס לנשמה שלי ולנקות אותה קצת. בסוף המופע הייתי מזוכך לחלוטין (למרות שלא היה time heals). מדהים מדהים מדהים. 4. אגדה מקומית - פורטיסחרוף, 1987 (?), חיפה - חג שבועות. לא זוכר כלום. אבל בסוף ההופעה הייתי סחוט ומרוקן לחלוטין. עמדתי דקות חסר יכולת לזוז, ואז גררתי את עצמי למכונית. היו לי עוד אגדות, אבל לא בתחום הרוק. מרגשות לא פחות.