ודרך אגב
חלק ניכר מהעולים רומו וסופר להם שיוכלו להשיג אזרחות ישראלית רק בתנאי שיוותרו על אזרחותם הקודמת, אך הדבר אינו נכון וחוקי מדינת ישראל אינם מחייבים ויתור על אזרחות כלשהי כדי להשיג אזרחות ישראלית, לראיה, אזרחים רבים במדינת ישראל מחזיקים באזרחות של ארץ לידתם ומעולם לא ויתרו עליה, והם קיבלו אזרחות ישראלית עם עלייתם. חוק השבות אינו עוסק כלל בקבלת האזרחות אלא רק בכניסה למדינה. נושא האזרחות נדון בחוק האזרחות, שבו נקבע: "כל עולה לפי חוק השבות, תש"י-1950, יהיה לאזרח ישראלי מכוח שבות". שני החוקים מבחינים איפוא בין יהודים ללא-יהודים בשתי קטגוריות מרכזיות: הגירה וקניית אזרחות. יהודים ובני משפחותיהם קונים אזרחות מכוח שבות או לידה; לא-יהודים - מכוח לידה, ישיבה, התאזרחות. בפועל נוצר מצב שהמדינה יכולה למנוע ולווסת הגירה של לא-יהודים, בהציבה לפניהם דרישות של שהות רצופה בארץ במשך שלוש שנים, ידיעת השפה העברית, ויתור על אזרחות קודמת והצהרת אמונים. עצם קיומם של שני מסלולים לקבלת אזרחות הוא בעייתי מנקודת מבט ליברלית-דמוקרטית, הדורשת יחס שווה כלפי כל מהגר. חוק השבות לא דורש מעולים לוותר על אזרחותם הזרה כתנאי להשגת אזרחות ישראלית, וחוק ההתאזרחות מחייב אך ורק לא-יהודים (או ליתר דיוק אנשים שלא נחשבים יהודים ע"פ חוק השבות, ללא קשר להלכה) לוותר על אזרחותם הזרה לצורך קבלת אזרחות ישראלית, כמו כן הוא דורש מהם לדעת עברית, לחיות בישראל 3 שנים ברציפות, ולהצהיר אמונים לישראל, דרישות שאינן נדרשות מעולים מתוקף חוק השבות, מדובר בשני מסלולי הגירה שונים.
