הייתי במרכז זן בארה''ב
שתפקד כמנזר לכל דבר. המאסטר הוא נזיר סיני, אב המנזר גם הוא נזיר סיני ושאר הנשים ששהו במקום התעתדו להיות נזירות. היום הן
כבר נזירות. המרכז הוא למעשה קומפלקס של מבנים על שטח קרקע גדול מאוד, כשמבנה אחד שימש כמקום מגורים וכמקדש קטן בו היינו מזמרים את מזמורי התשבחות, הסוטרות והמנטרות פעמיים ביום ויושבים במדיטציה פורמלית (הכוונה למדיטציה שהייתה מחויבת על פי שגרת המרכז). מדיטציה ראשונה עשינו ב 0530 בבוקר לפני מזמורי הבוקר ומדיטציה אחת בערב לפני השינה בשעה 2100. מזמורי הערב היו בשעה 1730. היו שלוש ארוחות ביום-- הראשונה אחרי מזמורי הבוקר, השניה בצהריים והשלישית לאחר מזמורי הערב. בשעות הבוקר והצהריים עבדתי בכל מה שהיה לעשות-- ניקיון, תחזוקה, גינון וכד'. בערב הייתי מוותר בד''כ על הארוחה ועושה יוגה ומדיטציה ולומד וקורא בעצמי טקסטים שונים. מלבד השיגרה הזמנים האחרים היו נתונים לשינויים, ולפעמים קרה שגם ויתרנו על מזמורי הערב והמדיטציה בגלל שהיינו נוסעים לכל מיני מקומות עקב עניינים שונים. אני מספר לך כל זאת בצורה יבשושית משהו, אבל זה רק בגלל שאני קצת עייף עכשיו. התקופה ששהיתי שם הייתה מבין התקופות הנפלאות ביותר של חיי, וגם בין הקשות שבהן. והלימוד והתירגול היו מתוקים מדבש ומרים מלענה, אבל תמיד תמיד בעלי ערך שלא יסולא בפז. בחצי שנה שהייתי שם הבודהא-דהארמה נכנסה ויצאה ממני בנשימות שלי, בזיעה, זרמה בתוך הוורידים, והלב והראש נפתחו כמו פרחי לוטוס. ולגבי מנזרים במקומות אחרים... אני מניח שגם הם סיפורים גדולים למי שחי בהם ואותם
לילה טוב
, שנטידווה
