אם יש תוכנית שבה אני יכול לראות
בעיני רוחי את מאזיני,הרי זו התוכנית "ציוניוני הדרך".אני פוגש אותם בבית(אשתי...),אני פוגש אותם כאן בפורום (וגם פנים מול פנים לעיתים),אני פוגש אותם בפסטיבלי עין גב וכרמיאל,אני מקבל מהם תגובות ,ובקיצור קל לי לדמיין אותם.הפרט המעניין ביותר שגיליתי במשך השנים שהאהבה לאותה נוסטלגיה ישראלית ושירי ארץ ישראל היפה חוצה גבולות גיל.אני בהחלט יכול להניח שהגיל הממוצע של אותם מאזינים הוא 30 וצפונה,אך מספר הצעירים המתחברים באהבה לשירים הללו מפתיע אותי בכל פעם מחדש.אביב המגניב,הוא דוגמא יוצאת דופן בנוף האופייני של המאזינים,הן מבחינת גילו הצעיר במיוחד(16 עוד לא מלאו לנער..)והן בגלל התמצאותו יוצאת הדופן בחומרים הללו,ולא רק...ומאחר שאיני רוצה להביכו לא אמשיך להפליג בשבחו...בני הצעיר,יניב המגניב,בן גילו של אביב גדל בבית לאורך השנים על השירים הללו,אך לא מגלה חיבה יתרה לחומרים אלה,בינתיים... לעומתו,בני הבכור,ניצן בן ה-27,מגלה נטיות נוסטלגיות מובהקות... ולמה אני מספר לכם כל זאת...כדי לשתף אתכם מעט בעולמו של שדרן רדיו היושב(בדרך כלל) לבדו באולפן השידור,כשמולו טכנאי מנומנם אשר מצפה שיום העבודה שלו יסתיים,ומנסה להתחבר לא רק לשירים אלא גם לקהל המאזינים הוירטואלי שלו.הדבר אינו כה פשוט,אך בחלוף השנים מפתחים טכניקות שונות שעוזרות לאותו חיבור,ולדמיון חלק חשוב בעניין.כמעט בכל שיר בתוכנית הזאת אני יכול לדמיין מאזין שיתמוגג או יסתקרן למשמע אותו שיר. והאמת,בתוכניות ה"סלט",שמאפינות את שידורי ג' מאז לוח השידורים החדש,הרבה יותר קשה לי בנושא ההתחברות לאותם מאזינים שמככבים בעיני רוחי.מקווה שלא חטאתי בהשתפכות יתר...סוף שבוע חמים לכולכם.פרי.