לוקח זמן להיקשר...
היי,
תראי, אני רואה חלק מהתגובות שקיבלת ומרגישה שחסר צד נוסף במה שנאמר:
כתבת שאתם יוצאים כמה חודשים, שמתוכם חלק מהזמן הייתם יחד וחלק לא.
אני לא יודעת בכמה חודשים מדובר, אבל לדעתי לא עבר מספיק זמן בשביל שהבחור יקשר אל הבת שלך.
אני אתן דוגמה קצת טיפשית, שכמובן לא תכיל את המורכבות שבמצב, אבל תעביר את הנקודה:
לפני 7-8 שנים אחותי הגדולה אימצה כלבה. כשראיתי את הכלבה בפעם הראשונה הייתי בשוק שהיא אימצה כזה יצור מכוער, ובמשך די הרבה זמן חשבתי שההחלטה לאמץ כלב בכלל, ואת הכלבה הזו בפרט - היא שגויה מצידה, וחבל שעשתה את זה.
עם הזמן התחלתי לחבב את הכלבה, וכשאחותי נסעה לחו"ל התחלתי לשמור עליה במקום פנסיון. בשלב הזה עדיין היה לי לפעמים מבאס שהיא הפילה עליי את התיק הזה, אבל זה כן היה סידור מוסכם, הסכמתי לעשות זאת כדי לעזור. עשיתי את זה בשלוש הזדמנויות לפחות, לפעמים גרתי בדירה של אחותי כשהיא בחו"ל ולפעמים לקחתי את הכלבה אלי. זה היה נחמד ומעצבן בו זמנית.
רק אחרי חמש שנים (!) הגעתי למצב שאני באמת יכולה להגיד שוואלה, אני אוהבת את הכלבה הזו, ואם יקרה לה משהו אני אהיה מאוד מאוד עצובה, ואם עובר הרבה זמן בלי שראיתי אותה - אני מתגעגעת אליה.
הפואנטה שלי היא, שלרגש אמיתי לוקח זמן להתפתח וכל אחד בקצב שלו.
(מקווה שאת אוהבת חיות, אחרת אולי לא תתחברי לדוגמה, אבל זה מה שעלה על דעתי)
 
בקיצור, לדעתי לוקח הרבה יותר זמן ממספר חודשים להיקשר למישהו, בפרט אם הוא ניתן לך כעובדה שאין לשנותה ולא בחרת בו. זה יכול לקחת שנים, וזה שהתהליך לוקח זמן לא אומר שהוא נידון מראש לכישלון.
מה שכן, וזו הנקודה המכרעת, אם הוא לא מוכן לצאת איתך למסע הזה, להיות שם לאורך זמן ולעשות את המאמץ - אז באמת כנראה שהוא לא הגבר הנכון לחלוק איתך את חייך כפי שהם ולקבל אותך כפי שאת.
הייתי מתייעצת עם איש מקצוע כיצד להכניס אותו למשפחה עם כמה שפחות לחצים וחרדות מצידו (כי אני מאמינה שסטרס מעכב את היכולת להיקשר), ואולי הולכת לטיפול זוגי לתקופה כלשהי - אם הוא מוכן לפתוח את הלב ואת הראש לאופציה הזו, ומוכן פשוט להיות שם איתך ואיתה ביום-יום - ההתקשרות תבוא, לדעתי. אבל לא לצפות שיום אחד זה פשוט יסתדר כמו שכתבת, אלא לחתור לשם בצורה אקטיבית, ביחד.
זה לא אומר שהוא חייב מחר בבוקר לעבור לגור איתך ולקפוץ למים וזהו - מספיק שתהיו יחד בשלישייה במספיק הזדמנויות.
הבחור מצידו צריך לבחור את הבחירה שלו ולעמוד מאחוריה, אבל כדאי מצידך לתת לו את הזמן והמקום והביטחון כדי לעשות את זה.
 
[אני יוצאת כבר שנה עם גרוש+2. אני מאמינה במה שכתבתי לעיל אבל אין לי עדיין את הניסיון האישי שיוכיח את זה... עם זאת, אני משתדלת להיות אופטימית ולקוות לטוב. אני לא חושבת שהקשר שלי איתו "אבוד" רק בגלל שאני עוד לא קשורה לילדים. וברור שכיף לי יותר לבלות איתו כשאנחנו רק שנינו. כל עוד זה מרגיש לי ש"זה זה" כמו שגם את אמרת, אני עושה כמיטב יכולתי לראות איך נהפוך יום אחד לסוג של משפחה. וכן, זה מאוד קשה להכיל את העובדה שלפעמים עם כל האהבה זה עדיין כל כך קשה. ]
