שאלות לא פתורות שלי עם עצמי
אני לא חושבת שאני יודעת מה בדיוק אני הולכת לכתוב, כי האמת היא שאין לי בכלל דעה מגובשת בנושא. והאמת היא שקשה לי עם הנושא, ובעיקר קשה לי עם עצמי. אני לא אוהבת גברים. אני מאויימת על ידי גברים. היו תקופות בהן נתתי צ'אנס למערכות יחסים חבריות עם גברים, הם איכזבו אותי בזה אחר זה. לא שום דבר ספציפי שהם עשו. הם פשוט היו בנים. אני מאד אוהבת מרחבים מוגנים. אבל לא מרחבים מוגנים נשיים, אלא מרחבים מוגנים פמיניסטיים. כי נתקלתי בחיי בככמה וכמה חללים שהתיימרו להיות "לנשים בלבד" אך בפועל היו בהם נשים כוחניות, אלימות ומדכאות לא פחות מגברים. את כל החללים האלה עזבתי (דוגמה אחת שועלה לי בראש: קל"ף). הייתי רוצה שהמסננת בכניסה תהיה על בסיס פמיניזם. כלומר לא רק שאני רוצה רק נשים במרחב המוגן שלי, אלא אני רוצה רק נשים פמיניסטיות. אני יודעת שזו דרישה אישית פרטית שלי, ולכן כשאני מגיעה למקום ציבורי (פורום, קל"ף, מסיבה), אני מבינה שייתכן שיהיו שם גם נשים לא פמיניסטיות. זה מפריע לי, זה משתיק אותי, אבל זה דבר שאני לא יכולה למנוע כי אני לא יכולה לצפות שאירוע מסחרי יכניס רק את החברות הפרטיות שלי. אז דיברתי על זה שגברים הם לא מוחלט וחד משמעי לגביי (כולל נשים שהפנימו צורות שיח גבריות, או עמדות כוחניות). ודיברתי על זה שנשים פמיניסטיות הן בהחלט בתוך המעגל. נשאלת השאלה, מה לגבי גברים טרנסקסואלים. אני מודה, שאני לא מכירה הרבה כאלה. אלה שאני מכירה לא מאיימים עליי. מצד שני, בספר של לורן קמרון יש תמונות של כמה גברים, שבהחלט ובהחלט מאיימים עליי. שאלה קשה וכואבת שאני צריכה לשאול את עצמי: אם אני מאויימת מהגברים של לורן קמרון, כי הם נראים לי גברים לכל דבר, האם אותם FTMים שלא מאיימים עליי, לא נתפסים בעיניי כגברים לכל דבר? האם אני עדיין רואה, מתחת לחזות הגברית, את הנערה שהיתה שם פעם? האם אני מדברת אליה, כשאני פונה אליהם? צר לי אם אני מעליבה מישהו או גורמת לו להיזכר בתקופה שהיתה ועברה, בגוף שהיה וכבר איננו. אבל אלו שאלות אמיתיות שאני שואלת את עצמי, והפורום הזה נראה לי מקום מתאים להעלות אותם. ושוב. השאלה של נשים טרנסקסואליות, שרבות רבות מהן אינן פמיניסטיות. גם איתן קשה לי. קשה לי מאד אפילו. מבחינתי הן הגיעו "מהצד של הגברים", ולכן הן חלומן הרטוב של כל גבר, כי הן מבינות איך גבר חושב, ומוכנות לספק לטו את זה, בניגוד לנשים ביולוגיות שלפעמים מגיעות מוונוס ולא ממאדים. האם כשאני מתייחסת כך לאחיותיי הטרנסקסואליות, אני מדברת את הנער ההומוסקסואל שאני רואה בתוכן? האם זו ההומופוביה הפרטית שלי, והפחד שלי מפני הומוסקסואלים, כי יש בי פחד כזה? האם אני לא רואה בהן נשים לכל דבר? שאלות קשות מאד. אני חוששת שחלק מחברי הפורום המכובדים והנחמדים יחשבו שאולי אני לא מבינה מספיק את המאבק הטרנסי, או לא מזדהה מספיק איתו. אני חושבת שאני מבינה ומזדהה, עד כמה שמישהי שהיא לא טרנסית בעצמה יכולה להבין ולהזדהות. ועדיין, אני חושבת שיש לי ספקות ויש לי שאלות. כתבתי במקום אחר, שהאתגר הגדול ביותר של הקהילה הלסבית, לדעתי, היום, הוא הנשים הטרנסקסואליות הלסביות והמאבק שלהן להשתלב במרחבים הכל-נשיים של הפמיניזם הלסבי. אני עדיין חושבת כך, אני חושבת שאלו שאלות לא פתורות ושעוד הרבה שנים יעברו עד שנפתור אותן. אני אשמח מאד אם תראו בשאלות שלי פתח לדיון ולא עלבון אישי, כי באמת שאין מאחורי הדברים שלי כוונה להעליב או לפקפק בזהותו או קיומו של מישהו. רק שאלות אמיתיות שלי.