מסע עם תאונות הדרכים
ה"ד האמת די – התייחסות אחרת למניעת תאונות דרכים יחד המסע עם תאונות הדרכים כאשר יצאו הרכבים הראשונים לעולם לא היו שום חוקי תנועה וכל אחד היה יכול לנהוג כאוות נפשו. כבר בהתחלה היו תאונות דרכים בעיקר עם הולכי רגל שלא היו רגילים למהירות של המכוניות שהייתה בערך 20- 30 קמ"ש. במשך השנים עם התרבות התאונות נכנסו תקנות לצורת הנהיגה בעיקר בתוך הערים ובצמתים הסואנים. היה שוטר אשר כיוון את התנועה בצומת, ואמנם בצמתים שהיה בהם שוטר לא היו תאונות. גם מחוץ לערים היו שוטרים עם ניידות אשר השגיחו על התנועה, ואמנם הייתה רגיעה ואפילו ירידה בתאונות הדרכים. המחשבה הייתה שבעקבות תקנות אלו ושוטרים בצמתים ובדרכים, נהגי המכוניות שהיו מעטים, יצייתו לתקנות ובעיית תאונות הדרכים תיפתר. מאוחר יותר במקום השוטר בצומת התקינו רמזורים במחשבה שהרמזורים יוכלו לבצע אותו תפקיד כמו השוטר ואולי יותר טוב , מה עוד שהרמזור לא מתעייף ויוכל לעבוד גם ביום וגם בלילה. במחשבה שהנהגים יציתו לרמזורים כמו לשוטרים, אבל בעקבות התקנת הרמזורים התחילו שוב התאונות בצמתים. עם השנים ככל שהתרבו כלי הרכב התרבו גם תאונות הדרכים ואיתם עוד תקנות שנהפכו יותר מחמירות והתחילו גם עונשים לאי ציות לתקנות. עברו עוד מספר שנים, היה ריבוי תאונות למרות התקנות והשוטרים ולמרות העונשים. אז החליטו שכדי להגבר על הבעיה של תאונות הדרכים, צריך יותר כוח אדם במשטרה כדי שיוכלו לאכוף את תקנות התנועה ( ומאוחר יותר חוקי התנועה). מספר תאונות הדרכים לא רק שלא קטנו אלה שמספר תאונות התאונות גדל בצורה קיצונית. הממשלות הגבירו ועד היום מגבירים את כוח האדם ואמצעים מתוחכמים כמו ראדאר ומצלמות אבל את בעיית תאונות הדרכים לא מצליחים לפתור. בבתי הספר מלמדים את הילדים זהירות בדרכים (זה"ב) ובכיתות ו' הילדים עומדים במעברי חציה הקרובים לבתי הספר עם שלט עצור ומכוונים את התנועה במעברי החצייה. לפי הנתונים, בכל מעבר חצייה שמוצב ילד או ילדה עם שלט עצור אין תאונות . מעניין לראות שגם בצמתים שהיו וישנם היום שוטרים או ילדים קטנים עם שלט עצור אין תאונות. המסקנה היא שכדי להתגבר על בעיית תאונות הדרכים, צריך לשים בכל צומת, בכל נקודת כביש שוטר ובכל מעבר חצייה ילד או ילדה עם שלט עצור. . כולנו יודעים שהדבר לא מעשי (אבל זה היה יכול להיות אידיאלי). היום קיימות שתי גישות לפתרון בעיית תאונות הדרכים. הגישה הרווחת היום בארץ ובעולם היא - אם רוצים להוריד את מספר התאונות צריך יותר אכיפה ע"י כוח גדול יותר של שוטרים, התקנת מכשור מתקדם כמו מצלמות וראדאר, החמרה בעונשים, ולאחרונה גם הסברים ופרסומים לנהג איך צריך ורצוי להתנהג בכביש. המשותף לכל האמצעים שצוינו הוא לתת לנהג להתנהג בכביש לפי החלטתו והחלטתו הבלעדית בלבד ואם הוא יעבר על חוקי התנועה וייתפס, העונש יהיה חמור ביותר. יש גישה אחרת בארץ ובעולם האומרת שכל אחד מאתנו הוא יכול לטעות, אם במזיד או שלא במזיד, מאין "עבריין" תנועה בפוטנציה ולכן לא נכון להשאיר את החלטות בנהיגה רק בידי הנהג וצריך להתקין מערכות אשר תעקובנה אחרי התנהגותו של הנהג והמצב של הרכב בכביש ולפי הנתונים האלה, המערכת תתערב בנהיגה 1.כל פעם שהנהג יבצע טעות במזיד או שלא במזיד 2. ברגע שיהיה מצב מסוכן בתנועת הרכב. הגישה הראשונה לא הצליחה עד היום, ואם היו הצלחות הן היו זמניות בלבד. לאורך זמן הגישה הראשונה לא הצליחה להתגבר על בעיית תאונות הדרכים(וקרוב לודאי שגם בעתיד לא תצליח). הגישה השניה לקחה את דוגמת השוטר בצומת ואת הילד או הילדה במעברי החצייה. הגישה אומרת שיש למפקח על כל צומת, על כל מעבר חצייה וכל כביש כל הזמן בכל רכב בזמן אמת כדי למנוע את התאונות לפני התרחשותן לגמרי ולא להעניש לאחר ביצוע העבירה. ההפסד בחיי אדם במשאבים המושקעים וההפסדים האדירים הנגרמים מהשימוש בגישה הראשונה מיותרים ואפשר אחרת. ה"ד האמת – די התייחסות אחרת למניעת תאונות דרכים יחד דוגמא יפה למערכת כזאת בפיתוח ישראלי......... http://www.mobileye.com רעיון באותו כיוון מחשבה ........... http://www.caps4u.i8.com היכולת קיימת נדרש רק הרצון. עם הרצון של כל אחד לשינוי יבוא השינוי
ה"ד האמת די – התייחסות אחרת למניעת תאונות דרכים יחד המסע עם תאונות הדרכים כאשר יצאו הרכבים הראשונים לעולם לא היו שום חוקי תנועה וכל אחד היה יכול לנהוג כאוות נפשו. כבר בהתחלה היו תאונות דרכים בעיקר עם הולכי רגל שלא היו רגילים למהירות של המכוניות שהייתה בערך 20- 30 קמ"ש. במשך השנים עם התרבות התאונות נכנסו תקנות לצורת הנהיגה בעיקר בתוך הערים ובצמתים הסואנים. היה שוטר אשר כיוון את התנועה בצומת, ואמנם בצמתים שהיה בהם שוטר לא היו תאונות. גם מחוץ לערים היו שוטרים עם ניידות אשר השגיחו על התנועה, ואמנם הייתה רגיעה ואפילו ירידה בתאונות הדרכים. המחשבה הייתה שבעקבות תקנות אלו ושוטרים בצמתים ובדרכים, נהגי המכוניות שהיו מעטים, יצייתו לתקנות ובעיית תאונות הדרכים תיפתר. מאוחר יותר במקום השוטר בצומת התקינו רמזורים במחשבה שהרמזורים יוכלו לבצע אותו תפקיד כמו השוטר ואולי יותר טוב , מה עוד שהרמזור לא מתעייף ויוכל לעבוד גם ביום וגם בלילה. במחשבה שהנהגים יציתו לרמזורים כמו לשוטרים, אבל בעקבות התקנת הרמזורים התחילו שוב התאונות בצמתים. עם השנים ככל שהתרבו כלי הרכב התרבו גם תאונות הדרכים ואיתם עוד תקנות שנהפכו יותר מחמירות והתחילו גם עונשים לאי ציות לתקנות. עברו עוד מספר שנים, היה ריבוי תאונות למרות התקנות והשוטרים ולמרות העונשים. אז החליטו שכדי להגבר על הבעיה של תאונות הדרכים, צריך יותר כוח אדם במשטרה כדי שיוכלו לאכוף את תקנות התנועה ( ומאוחר יותר חוקי התנועה). מספר תאונות הדרכים לא רק שלא קטנו אלה שמספר תאונות התאונות גדל בצורה קיצונית. הממשלות הגבירו ועד היום מגבירים את כוח האדם ואמצעים מתוחכמים כמו ראדאר ומצלמות אבל את בעיית תאונות הדרכים לא מצליחים לפתור. בבתי הספר מלמדים את הילדים זהירות בדרכים (זה"ב) ובכיתות ו' הילדים עומדים במעברי חציה הקרובים לבתי הספר עם שלט עצור ומכוונים את התנועה במעברי החצייה. לפי הנתונים, בכל מעבר חצייה שמוצב ילד או ילדה עם שלט עצור אין תאונות . מעניין לראות שגם בצמתים שהיו וישנם היום שוטרים או ילדים קטנים עם שלט עצור אין תאונות. המסקנה היא שכדי להתגבר על בעיית תאונות הדרכים, צריך לשים בכל צומת, בכל נקודת כביש שוטר ובכל מעבר חצייה ילד או ילדה עם שלט עצור. . כולנו יודעים שהדבר לא מעשי (אבל זה היה יכול להיות אידיאלי). היום קיימות שתי גישות לפתרון בעיית תאונות הדרכים. הגישה הרווחת היום בארץ ובעולם היא - אם רוצים להוריד את מספר התאונות צריך יותר אכיפה ע"י כוח גדול יותר של שוטרים, התקנת מכשור מתקדם כמו מצלמות וראדאר, החמרה בעונשים, ולאחרונה גם הסברים ופרסומים לנהג איך צריך ורצוי להתנהג בכביש. המשותף לכל האמצעים שצוינו הוא לתת לנהג להתנהג בכביש לפי החלטתו והחלטתו הבלעדית בלבד ואם הוא יעבר על חוקי התנועה וייתפס, העונש יהיה חמור ביותר. יש גישה אחרת בארץ ובעולם האומרת שכל אחד מאתנו הוא יכול לטעות, אם במזיד או שלא במזיד, מאין "עבריין" תנועה בפוטנציה ולכן לא נכון להשאיר את החלטות בנהיגה רק בידי הנהג וצריך להתקין מערכות אשר תעקובנה אחרי התנהגותו של הנהג והמצב של הרכב בכביש ולפי הנתונים האלה, המערכת תתערב בנהיגה 1.כל פעם שהנהג יבצע טעות במזיד או שלא במזיד 2. ברגע שיהיה מצב מסוכן בתנועת הרכב. הגישה הראשונה לא הצליחה עד היום, ואם היו הצלחות הן היו זמניות בלבד. לאורך זמן הגישה הראשונה לא הצליחה להתגבר על בעיית תאונות הדרכים(וקרוב לודאי שגם בעתיד לא תצליח). הגישה השניה לקחה את דוגמת השוטר בצומת ואת הילד או הילדה במעברי החצייה. הגישה אומרת שיש למפקח על כל צומת, על כל מעבר חצייה וכל כביש כל הזמן בכל רכב בזמן אמת כדי למנוע את התאונות לפני התרחשותן לגמרי ולא להעניש לאחר ביצוע העבירה. ההפסד בחיי אדם במשאבים המושקעים וההפסדים האדירים הנגרמים מהשימוש בגישה הראשונה מיותרים ואפשר אחרת. ה"ד האמת – די התייחסות אחרת למניעת תאונות דרכים יחד דוגמא יפה למערכת כזאת בפיתוח ישראלי......... http://www.mobileye.com רעיון באותו כיוון מחשבה ........... http://www.caps4u.i8.com היכולת קיימת נדרש רק הרצון. עם הרצון של כל אחד לשינוי יבוא השינוי