לא אשקר לך, היה לנו (בעיקר ההורים) קשה מאוד.
במיוחד לאור העובדה שבננו היה חולה הרבה במשך השנתיים הראשונות לאחר המעבר (אולי תגובת מערכת החיסון למעבר לסביבה אחרת, אולי השפעת שינויי גיל ההתבגרות על הגוף, אולי שילוב של שניהם), והייתה אפס התחשבות מצד המורים בעניין. ברגע שלא היה מופיע בבית ספר, מיד התחיל לחטוף אפסים על ימין ועל שמאל (כולל על זה שלא היה נוכח בכיתה בזמן בדיקת קלסרים!!! - ואנחנו לא מדברים על גנון, אלא עם בית ספר תיכון, כן?), ולך תרדוף אחרי המורים אחר כך כדי שיורידו לפחות חלק מהאפסים האלה - לפעמים זה קרה באיחור של חודש ולפעמים לא קרה בכלל. מורים שאיבדו עבודות שהגישו להם וכמובן מי שקיבל את האפס היה התלמיד (עם מורה אחת הגענו למצב שדרשנו שלפני ההגשה הילדים יפקידו בידינו העתקים של העבודות עם התאריך, כדי להוכיח אחר כך למורה שהן אכן הוגשו). ובכלל, חוסר התחשבות בבעיות שונות, כולל בספורט בתקופה שבתי סבלה מכאבי בטן חזקים ומהקאות חוזרות ואף הבאנו פתק שמפרט את הבעיות ואת ההקלות שמגיעות לה מרופא גסטרו, ובכל זאת המורה לספורט עשתה לה את המוות ונאלצנו כל פעם להתערב ולסדר את העניינים מחדש! יש לי עוד המון המון סיפורים על ההתנהלות הקלוקלת של צוות ההנהלה וההוראה, שעל אחד החמורים שבהם סיפרתי לאחרונה בקומונה של ישראלים בארה"ב, ולא ניתן לפרט את כולם כאן, אך אני אישית התעצבנתי מאוד ואף הצעתי לילדים לנסות לעבור לבית ספר אחר, אך הם סירבו כי הדבר החשוב ביותר מבחינתם היה להישאר באותו בית ספר שבו למדו חבריהם והם היו מוכנים לסבול את כל שגעונות המורים בשביל זה.
בתי הקטנה התחילה את לימודיה ביסודי, ושם היה יותר טוב, אך כנראה שזה היה קשור גם לעובדה שהמנהלת שם הייתה ישראלית לשעבר ששמחה לקבל תלמידה מישראל (המנהלת הייתה הישראלית היחידה שם, וגם היא הגיעה לארה"ב ממש מזמן כילדה, אבל בכל זאת...) אבל ברגע שהיא עברה לחטיבה, המצב הזה כמובן השתנה.
כשעוד לא היה לי עם מה להשוות, אז איכשהו הבלגתי וקיבלתי את הדברים, אבל עכשיו, אחרי שעברנו, ואני רואה מה זה בית ספר עם יחס אנושי יותר לילדים, אני מתייחסת למה שהיה בחומרה עוד יותר גדולה. כאן, כשהילדה עברה ניתוח תוספתן (מסתבר שכאבי הבטן וההקאות שסבלה מהם באופן כרוני במהלך תקופה ארוכה היו קשורים לדלקת כרונית בתוספתן, שזה מצב נדיר מאוד. לרוב מדובר בדלקת שמתפרצת מיד בצורה חריפה וניתנת לאבחון מיידי באולטרסאונד, בעוד הדלקת מהסוג שהייתה לה לא הצליחו לאבחן בדרך זו אף על פי שצילמו אותה כמה פעמים, והיות שכל הבדיקות שלה היו טובות, אבחנו אותה כסובלת מהקאות מחזוריות, שזו מסתבר גם תופעה שקיימת בקרב ילדים. ורק כשהדלקת עברה בסופו של דבר ממצב כרוני למצב חריף ומצבה הדרדר במהירות, הצליחו סוף כל סוף לאבחן אותה והרופאה המנתחת אבחנה על פי מצב התוספתן שמדובר בדלקת כרונית ממושכת), היחס היה הכי מתחשב בעולם. בגלל התקופה הממושכת שבמהלכה סבלה עוד קודם לכן ואולי גם בגלל הסטרס של המעבר, לקח לה המון זמן להתאושש ולחזור לבית ספר אחרי הניתוח, והיא זכתה להתחשבות מדהימה מכל הצוות. וגם במקרים אחרים של מחלות והעדרויות מוצדקות כאלה ואחרות היחס הרבה יותר מתחשב, סובלני ובעיקר פשוט אנושי. מתייחסים לילדים כמו לבני אדם, ולא כמו למכונות לייצור ציונים בלבד.