מעבר לקרבי באמצע השירות

[netanel9]

מעבר לקרבי באמצע השירות

שלום שלום! מן הסתם זאת שאלה שנטחנה פה הרבה, אבל אשמח אם תוכלו לעזור לי במקרה שלי. אני יתום צה"ל הרבה מאד שנים. לפני למעלה מחצי שנה התגייסתי לתפקיד די נחשב בצבא. יש לי פרופיל 82 ונורא רציתי קרבי, אבל אמא שלי לא חתמה לי. יש לי 2 שאלות בעניין: 1. האם עניין ה"חתימה" עדיין תופס גם שאני בשירות, או שאז יש פרוצדורה לעקוף את זה? 2. בתפקיד שלי אני די מתקדם וקשה לי לאמין שיוותרו עלי בקלות, אז אם בסוף אני אשיג את החתימה, יש אפשרות שגם קצינת הנפגעים לא תוכל להוציא אותי מהתפקיד הנוכחי שלי? בתודה מראש.

 

[No name for now]

עניין החתימה תופס כל הזמן

ואני כן מציעה לך לנסות לחשוב מה זה יגרום לאמך ולמשפחתך אם תאלץ אותה לחתום לך על ויתור אחי אילץ את אמי לחתום לו כיוון שהוא רצה לנהוג ברכבים בשטח לבנון (הוא היה בתפקיד נהג), אמי נכנעה אחרי חצי שנה בסופו של דבר באוקטובר 2000 הוא נשלח לרמאללה במהלך המהומות שהיו (אחרי עליית אריאל שרון להר הבית) והיה צריך לנהוג שם ברכבים כשהמון משליח על הרכב אבנים (אבינו נהרג מפגיעת אבן) מיותר לציין שלא לזה אחי התכוון והבהלה שהוא גרם לה בקרב המשפחה במשך שבוע עד שקצינת הנפגעים הצליחה להוציא אותו משם היתה נוראית לגבי שחרור מהתפקיד הנוכחי, זה תלוי במפקדים שלך ובהשפעה של קצינת הנפגעים, אי-אפשר להכריח לדעתי. אם עברת תקופת הכשרה ארוכה ויקרה סביר שלא ירצו לוותר עליך אפשר לתרום גם בלי להיות קרבי, אם אתה אומר שאתה משרת בתפקיד נחשב סימן שאתה תורם

 

[netanel9]

ומה איתי?

נכון, אני מאד אוהב את אמא שלי וחשוב לי מה היא חושבת, אבל מה עם זה שאני עושה 3 שנים משהו שאני לא רוצה? אין לי ספק שגם בעוד הרבה שנים, האכזבה הגדולה ביותר בחיים שלי תהיה שלא הלכתי לקרבי. אין ספר שיש פה גם אלמנט של מימוש עצמי, אבל עיקר הרצון שלי לקרבי נובע מאידיאלים, מרצון כן ואמיתי לעזור למדינה. במלחמה האחרונה, למרות שהשתתפתי בעקיפין, יכולתי להתפוצץ מהעובדה שאני לא לוחם בשדה הקרב, הרגשתי כ"כ חסר ערך (למרות שאני יודע שמה שעשיתי הוא בהחלט בעל ערך). אמא שלי היא אמא אחת במדינה, ואני חושב על הפן ביותר רחב: על המדינה שאני כ"כ רוצה לעזור לה, באופן שאני רואה לנכון. תמיד חונכתי לעשות את החישוב של מה אני יכול לתרום למדינה, ולא מה המדינה נותנת לי. הקטע עם החתימה זה צד אגואיסטי לדעתי, שיש בו מן אמירה של "אני תרמתי למדינה את היקר לי מכל, שיניחו לי עכשיו". אני לא מסכים עם האמירה הזאת ולא מוכן לזה שלא רק שאיבדתי את אבא שלי, המדינה שאני כ"כ אוהב לא נותנת לי לעשות את המקסימום בשבילה. זה אבסורד. אני בטוח שרבים פה יכעסו על הדברים שלי ויגידו לי שאני תורם בתפקיד, ושאני צריך להבין את אמא שלי וכו'. אני מכיר את כל הטענות האלה אני שנים של ויכוחים. אני חס ושלום לא מזלזל בהם, אבל תבינו שבן אדם לא יכול לעשות שנים משהו שהוא לא רוצה, וזה הרבה יותר מהצבא. הייתי בפנימיה, ותמיד כשהיינו יוצאים הבייתה ועושים איזה ערב חברים או שבת חברים אני הייתי מגיע באיחור או רק לחלק מהזמן כדי לא להשאיר את אמא שלי לבד. אני לא מצטער על זה לרגע, אמא שלי היא הדבר שהכי חשוב לי בעולם, אבל לפחות את השנים של הצבא שזה משהו שאני חולם עליו מאז שאבא שלי נפטר (שזה הרבה מאד שנים) יתנו לי לעשות כמו שאני רוצה. אמא שלי תמיד אומרת לי: אתה תצטער על זה, אתה תרצה לוותר. ואני אומר: תנו לי את ההזדמנות להיות בזה, תנו לי את האופציה. למה החירות שלי לבחור מה שאני רוצה נשללת דווקא בפן כה קריטיו משמעותי?

 

[No name for now]

אלה דברים שכל בן צריך לפתור עם אימו

בדידות היא דבר קשה ואם היית בפנימיה אז סביר שלאמך היה מאוד קשה ולכן רצתה לראותך כשבאת לחופשות, אבל היא נתנה לך ללמוד בפנימיה. בתור אחות גדולה אני התפלצתי כששלחו את אחי ליסוע ברמאללה בימי המהומות ואנשים באו ושאלו אותי אם קרה משהו כי ראו על הפנים שלי כמה אני דאגתי, וזה היה רק שבוע עניין החתימה הוא מוצדק לדעתי, לצערינו יש יתומי צה"ל שנפלו ואני אישית מכירה יתומת צה"ל שהיא גם אחות שכולה דוגמא נוספת היא סרן ניר פורז ז"ל מסיירת מטכ"ל שנהרג בניסיון החילוץ של נחשון וקסמן ז"ל לפני שבועיים מת מהתייבשות יתום צה"ל בגיבוש של קורס טיס יש מקרים של אחים שכולים שנפלו תאר לעצמך אילו ייסורים עוברות אותן אימהות ואילו ייסורים אימך תעבור אם חס וחלילה

יקרה לך משהו אחרי שהיא תחתום. אני יודעת שאפשר להיפגע גם מאוטובוס ליד הבית ושאנחנו חיים במדינה בה יש פיגועים בבתי קפה, אבל חלקינו נושאים צלקות שכל מגע קליל אפילו רק לידן גורם לכאבי תופת דבר עם אמך מלב אל לב, נסו לספר אחד לשני מה הסיבות, יכול להיות שאתה מלחיץ אותה סתם ובכלל לא ייתנו לך לצאת מהתפקיד הנוכחי

 

[אזרח בעולם הוירטואלי]

יתומי צה"ל

רוב יתומי צה"ל האבות שלהם היו קרבים שנהרגו בקרב ואין מצב שהם לא ירצו להתגייס לצבא ולא ולהיות כמו האבא. כולם ילכו בדרך של האבא כולל הבן של האסטורונט הראשון שזה אילן רמון ז"ל. ברור כשמש שהאימא והאחות יהיו מודאגים מהשירות הקרבי שלהם,אך ברגע שלוקחים להם את האפשרות הזאת. זה רק ימרר להם את החיים והם לא יהיו מרוצים מעצמם. לצערי אנחנו חיים במדינה שעוד תראה הרבה מלחמות והרבה אבדות בעורף ובחזית כולי תקווה שיתומי צה"ל יסיימו את השירות הסדיר שלהם בסדיר ולא יהיה צער עוד במשפחתם

 

[No name for now]

אני רוצה לומר לך

שאם כל הכבוד לחלום של האחים שלנו: הטראומה שהמשפחות עוברות עם נפילת האב היא מאוד קשה, ולעבור 3 שנים של פחדים וחרדות או חס וחלילה לאבד אח זה סיוט בעיניי, ואני מרשה לעצמי להיות אגואיסטית ולא לרצות לעבור את כל זה שוב המדינה מבינה את זה ולכן לא מאלצת אותי לעבור שבעת מדורי גהנום אחרי שכבר איבדתי את אבי באמת שיש מספיק תפקידים חשובים ותורמים לא פחות, חוץ מהתפקידים הקרביים (לא כל תפקיד קרבי הוא לוחם)

 

[אזרח בעולם הוירטואלי]

מבין אותך .

סבא שלי נפטר בגיל 29 כנראה מרצח של איזה קרוב משפחה ולא מדברים על זה הרבה בבית והבנתי שבאותו זמן אחותו של הסבא לא רצתה להתלונן במשטרה והמשטרה ידעה ורצתה לתפוס את אותו רוצח. ובאותו תקופה אחותו של סבא שלי העיפה את אותו קרוב משפחה הרחק מהמשפחה שלנו..בניתוק מלא. כך שגם אימא שלי גדלה יתומה מאב וכך גם האחים שלה ועברו חיים לא קלים. והוא בכלל נרצח על סכסוך כספי ואף אחד מהמשפחה מעולם לא היה שייך לעולם הפשע. בן דוד שלי שהוא השם של הסבא הצליח להתגייס לקרבי בתור לוחם חי"ר בחטיבת גבעתי והוא בן יחיד במשפחה ויש לו רק אחיות. עם כל הפחד שיקרא לו משהו אבא שלו לא התנגד שהבן שלו ישרת בשירות קרבי וגם האבא שזה דוד שלי שירת בשירות קרבי ונלחם בשנת 1982 בלבנון ביחד עם הבן דוד שלו כך יוצא שאנחנו משפחה שאין סיכוי שמישהו ישתמט מצה"ל והרוב משרתים בקרבי ברגע ששאלתי את אותו בן דוד לאן הוא הולך בצבא ואם הוא הולך להיות לא קרבי היית צריכה לראות את הבעת הפנים שלו אין סיכוי שהוא היה מחזיק מעמד ביחידה עורפית ולעבוד בעבודה קשה. ולא מדובר על מספיק תפקידים תורמים או לא,מדובר על הרגשת המתגייס לצה"ל. ברגע שמישהו מאוד רוצה ללכת לקרבי והוא התכונן לזה שנה שלמה ואחרי הטירונות הוא נכנס לבסיס של חיילים לא קרביים וגם רחוק מהבית וגם עבודה קשה ,הוא יסבול מזה. בדיוק כמו שחיילים אחרים שלא היתה להם שום בעיה להתגייס לקרבי ולא יתומים מאב בכל זאת לא הלכו לקרבי שחס וחלילה לא יפגעו או יזיעו יותר מדי בצבא..חיילים כאלה יסבלו בקרבי. וההפיך חיילים עם מלא מוטביציה יסבלו חזק בקרב חיילים לא קרבים. את חושבת על הפחד של לאבד אח ואחרים חושבים על הפחד של לאבד בן,צריכים להרגיש גם מה שהמתגייסים החדשים לצה"ל מרגישים. אך שימי לב שגם בתפקידים אחרים לא קרבים מסוכן להיות בצבא ואני יכול להעיד על מקרים שראיתי בצבא וחיילים נהרגו כתוצאה מתאונת עבודה או ירי קטיושות מלבנון לעבר אצבע הגליל. ברגע שאילן רמון ז"ל נהרג בחללית ביום למחרת הבן הגדול שלו קבע לעצמו שהוא יתגייס כמו אביו לקורס טיס קרבי. אני רוצה לראות עם רונה רמון תוכל למנוע את זה ממנו..ומה תהיה הרגשתו. אותו דבר הבת של רון ארד התגייסה ליחידה מובחרת למרות התנגדות אימא.

 

[No name for now]

השאיפה למצוינות והרצון לתרום

הן תכונות שצריך לשבח ולתגמל אותן, אני לא שופטת את הבחור שרוצה להיות לוחם ולתרום, למרבה הצער עושה רושם שהדור הולך ופוחת ואני מסירה את הכובע בפני נתנאל

ובטוחה שבחור עם כאלה רצונות וכוונות יגיע רחוק וימצא את הדרך לתרום גם אם אימו לא תחתום אני כן מגינה על החלטת הצבא לא לגייס יתומי צה"ל לשירות קרבי כברירת מחדל אלא בהסכמת האם, כיוון ש: א. יכול להיות גם מצב שיתום צה"ל לא מעוניין מסיבות דומות ולכן אין לאלץ אותו ב. הסבל הכרוך למשפחה ואגב בתו של רון ארד אינה יתומת צה"ל אביה נחשב חי כיוון שאין הוכחות סותרות, אני לא יודעת מה בדיוק הסטטוס החוקי שלה ושל אימה מול משרד הבטחון (סתם מתוך סקרנות: מישהו יודע?)

 

[אזרח בעולם הוירטואלי]

הסטטוס של יובל ארד

הוא נעדרי צה"ל שמקום קבורתם לא נודע. עד עכשיו אין אפשרות לדעת אם רון חי או מת וכך לגבי הנעדרים לוחמי שריון בקרב סולטן יעקב. בהחלט לצבא אסור לגייס בכח יתומי צה"ל לקרבי,אך האימא לא יכולה למנוע זאת מבנה אם הוא כל כך רוצה לקרבי. ולא יודע מאיפה הבאת את המסקנה שהדור של הקרבים הולך ופוחת אולי היית מגיעה למסקנה שיש בכלל שאנשים מתשמטים מצה"ל כמו הכוכב נולד4?וילדי ראש הממשלה!? רק אתמול נהרג נער בדרך לגיבוש קומנדו ימי ואני לא יתפלא אם מישהו במשפחה שלו היה בקומנדו ימי בדיוק כמו הנער שאביו היה טייס קרבי וגם הוא נפטר במהלך הגיבוש. הגיבושים מתנהלים בעכו בבית הספר לקציני ים עכו ,וכנראה מהחום המאוד כבד נהיה תשוש ובמים רדודים הוא נפל וטבע למוות. הדור שהולך ופוחת הם קצינים שנלחמו במלחמות לבנון ויום כיפור ובמקומם מביאים קצינים שעלו רק בדרך פרוטקציה לתפקידים בכירים ואין להם מושג בלחימה

 

[No name for now]

אתה מערבב

יש נעדרים ויש חללים שמקום קבורתם לא נודע רון ארד הוא נעדר ולא חלל שמקום קבורתו לא נודע, כיוון שאין שום מידע שמראה שהוא אינו בין החיים ואתה מערבב בכך שהאם לא יכולה למנוע מיתום צה"ל לשרת כחייל קרבי, החוק נותן לאם את האפשרות

 

[greywolf]

מספר המתגייסים

הולך ויורד באוכלוסייה היהודית. בקרב הבנות שיעור הפטורים על רקע הצהרת דתיות עלה בעשרות אחוזים במהלך העשור האחרון. בעבר המינויים לא היו ממניעים ערכיים או על בסיס מצוינות יותר מהיום. מספיק לקרוא על התככים סביב מינויי אלופים ורבי אלופים. דו"ח ועדת אגרנט עוסק גם בכך.

 

[greywolf]

כמה הסתייגויות

כיום גם ביחידות מובחרות מיעוט אפסי של נשים משרתות בתפקידים קרביים. קיימות מספר יחידות לוחמות בהן נשים מהוות שיעור גבוה מכוח האדם, אולם, אלו כוחות המיועדים לבט"ש בלבד. אף אחד לא ישלח את "קראקל" להילחם בחיזבאללה. סביר להניח שיובל ארד איננה לוחמת. הלוחמות שמבצעות מבצעים עם יחידות מובחרות הן מיעוט בעיקר בתפקידים כחובשת. דווקא תמי ארד ורונה רמון מעלות נקודה שונה אני חושב מדבריך- אלו נשים שהקפידו להתרחק מהעיסוק הציבורי בבעליהן ובגורלם. הן בחרו, נראה לי, לחיות את חייהן האישיים, ולא בהתאם לציפיות ציבוריות אלו או אחרות. אינני בטוח שהן או אחרות במצב דומה לא ינסו למנוע מבניהן או בנותיהן מללכת בעקבות האבות, גם מחשש שזו פעולה לאור ציפיות של אחרים.

 

[הכוכב הרביעי]

מה זה "אין מצב"? יש מצב

יש מצב שבן לא ירצה להיות כמו אבא, אם הוא מפנים את האמת הפשוטה שכבר אמרתי כאן לפני יומיים: כל אחד כאן לחיות את החיים שלו. לא של אמא שלו ולא של אבא שלו. מה כל כך מסובך להבין? אני לא הולך בדרך של אבא שלי ולא של אמא שלי. אני הולך בדרך שלי. אין לי בעיה עם זה שלא הייתי קרבי, כמו אבא שלי, ואין לי בעיה עם זה שהפסקתי לעשות מילואים הרבה לפני גיל 30. אני לא רוצה להכנס כאן למקרים ספציפים שאני לא מכיר, אבל התופעה של ללכת אוטומטית בדרכי האב או האם (תופעה נפוצה במיוחד אצל טייסים, עורכי דין ובעלי באסטות) גורמת להמון אנשים לפספס את מה שהם אמורים לעשות וכתוצאה מכך לחיות חלק גדול מחייהם שלא בסיפוק המקסימלי. וחבל. (ובסוגריים נציין שבהחלט יכולים להיות מקרים שבן יעסוק באותו מקצוע של ההורה, ושזה כן יתאים לשניהם. רק שבחלק מהמקצועות, כאמור, התופעה היא נרחבת מעבר לכל סבירות סטטיסטית).

 

[No name for now]

כל אחד בדרכו שלו

אני רציתי לשרת בתפקיד שבו אבי שירת למדתי 6 שנים בבית הספר את המקצועות הדרושים לתפקיד, לא הגעתי לאותו התפקיד (פשוט התקבלתי למשהו יותר מעניין) אבל הייתי באיזור וזה הספיק לי, והיה לי שירות מדהים, אהבתי כל רגע ואני לעולם לא אתחרט על ההשקעה במשך השנים בת דודתי רצתה להיות עו"ד כמו אביה שהוא עו"ד מצליח, למדה משפטים אחרי שנה הבינה שזה לא מעניין אותה, אבל המשיכה: השלימה תואר, עשתה סטאז' בתביעה של נמרודי, עברה בחינות לישכה, התחננו שתישאר לעבוד בפרקליטות... עשתה הסבה להיי-טק. מאז שהיא התוודתה שכבר אחרי שנה היא הבינה שהיא לא רוצה, אבא שלה תמיד אומר לה שהיא עשתה טעות שהיא המשיכה את הלימודים ולא עברה למדעי המחשב לפעמים הדרך של אבא מתאימה גם לנו, לפעמים לא

 

[הכוכב הרביעי]

באמת מה איתך?

ראשית, הוא נבהיר שהסיכוי שיעבירו אותך לקרבי הוא די קלוש. צה"ל מעדיף לא לשלוח בנים למשפחות שכולות ליחידות קרביות גם כאשר יש להם חתימת הורים. בטח כשאתה כבר עושה תפקיד חשוב, ואולי גם השקיעו בך כסף. אבל השאלה מה איתך היא שאלה מצויינת. אתמול אמא שלך מנעה ממך פעילויות של הפנימיה, היום היא לא נותנת לך להגשים את עצמך בצבא לפי הבנתך, ומחר היא תעקם את הפרצוף כשתרצה לנסוע לטיול הגדול של אחרי הצבא (כי הודו מטונפת, בברזיל שודדים, בתאילנד יש צונמי, בארה"ב מטוסים מתנגשים בגורדי שחקים, בטנזניה תנינים טורפים אנשים, אירופה אנטישמית, באוסטרליה הולכים הפוך, ובסיני החברים מהמטה למלחמה בטרור מסתתרים מאחורי גמל ועושים בבההההה. סמים ואידס יש בכל מקום אבל גם בתל אביב אז זה פחות מפחיד). אתה כאן כדי לחיות את החיים שלך, לא את הפחדים ולא את הבדידות של אמא שלך. אתה צריך לעשות מה שטוב בשבילך. אתה כבר אדם בוגר ואם אמא שלך באמת אוהבת אותך, ובאמת רוצה את טובתך, היא לא תעמוד בדרכך. אם היא עומדת בדרכך, זה משהו שמגיע ממנה ומשרת צורך שלה ולא שלך. אז אני אומר, למרות הסיכוי הקלוש, תנסה את זה. נכון ששירות קרבי יכול להרוג אותך, אבל מצד שני, אתה במילא תמות בתוך 150 שנה לכל היותר. אתה הרי עלול למות מחר באלף ואחת דרכים הזויות. וגם אני וכל אחד אחר. לחיות כל החיים עם תחושת החמצה זה לא פתרון. רק תזכור שאם ניסית ולא הצלחת לעבור, זה לא כשלון שצריך ללות אותך כל החיים. ברגע שעשית הכל כדי ללכת בדרך שלך, זה מספיק טוב גם אם הנסיבות מנעו ממך להצליח.

 

[netanel9]

תודה רבה, חיזקת אותי!

אני יודע שיש הרבה שיחלקו על הדעה שלך ושלי, אבל שתדע שזה מאד מחזק אותי לדעת שיש עוד אנשים שחושבים כמוני. בעיקר לאור העובדה שמלא פעמים אנשים מתקיפים אותי קשות כאילו כל הרצון שלי הוא רק לעשות רע, כשזה בדיוק ההיפך. אין לי ספק שאתב צודק, ושהסיכויים שלי בין כה וכה לצאת לקרבי מהמקום שלי עכשיו הם קלושים עד אפסיים, אבל לפחות את הניסיון אני חייב לעצמי, שאני אדע שמבחינתי אני אעשתי את המירב.

 

[No name for now]

חס וחלילה לא מתקיפים

אתה אדם בוגר בעל רצונות ודעות משלך וזה טבעי שאתה לא רואה הכל כמו שאמך רואה, וזה לא אומר שאתה לא בסדר להיפך זה הדבר ההכי הגיוני שיקרה מה שקורה לפעמים זה שמרוב שאנחנו נסחפים לריב ולוויכוח (מה שקרה לאמי ואחי) שכבר לא מצליחים להבין מה הצד השני מרגיש וחושב, אני רק מבקשת ממך על תאמלל את אימך בנסיונות השכנוע, אל תעשה חרם ואל תעשה ברוגז גם אמא שלי למדה בסופו של דבר לשחרר את אחי ואותי, ולבסוף אחי אחרי מחלוקת רצינית של כמה שנים חזר לגור בבית ואני ואמי מאוד נהנות לעצב את הדירה החדשה שלי ביחד מרגע שהיא השלימה עם העובדה שאני עוברת קשה לשחרר ילדים במיוחד כשנשארים לבד העיקר שיהיה לך שירות מעניין ומאתגר בכל מקום שבו תהיה ושתחזור הביתה בשלום

 

[greywolf]

לפני זמן לא רב

נהרג בחור צעיר במהלך גיבוש. מדובר במי שצה"ל מגדיר כ"מלש"ב", "מועמד לשירות ביטחון", שהיה בן יחיד לאמו ואביו שנפל בעת שירותו כטיס בחה"א. הבחור שכנע את אמו לחתום על "ויתור". אני מביא בכוונה דוגמה זו כדי להדגיש ששירות קרבי כרוך בסיכון לא רק בלחימה עצמה אלא גם בהכשרה. המדיניות של צה"ל נובעת מסיבות היסטוריות- מספר הנפגעים הגבוה במלחמת העצמאות, כאחוז אחד מכלל התושבים, השאיר משפחות רבות ללא המפרנס העיקרי ולעתים גם מחק משפחות כשנפלו בנים יחידים.המדינה לא באה באקט הזה לשים את המעמסה של ההחלטה על ההורה שנותר בחיים, אלא לנהוג בכבוד כלפי משפחות ששילמו את המחיר הכבד מכל. שים לב שהמדיניות לא פוטרת משירות, אלא מנתבת לאפיקים המהווים, למעשה, את עיקר כוח האדם בצה"ל. בתקופה שלנו, מהיכרותי את השינויים שצה"ל מיישם בטכנולוגיה ובתורת הלחימה, גם בתפקידים התומכים בכוח הקרבי ניתן לתרום רבות ללחימה. אמהות רבות עמדו מול הדילמה שעומדת בה אמך. אם תעבור על סיפורי החיים של מקבלי צל"שים רבים שנפלו הם היו לוחמים שביקשו מאמותיהם לחתום על הטופס. על המוטיבציה והישגיהם הם זכו להערכה, אבל, אינני מקנא בדילמה של אמותיהם.

 

[אזרח בעולם הוירטואלי]

וזאת בדיוק הטענה שלי

בנים יחידים שהתגייסו לצבא וגם אם האימא לא חתמה להם!! הם יהיו עדין בעלי מוטבציה גדולה לשרת בצבא. והם ישרתו ביחידות לא קרביות,ומי שמשרת בדרך כלל ביחידות לא קרביות אלה בני נוער עם חוסר מוטבציה וכך יפילו על הבנים היחידים את רוב העבודה והכל בגלל שיש להם הרבה מוטבציה. ואין כאן הכללות לא כל בן יחיד רץ לקרבי.. יש גם כאלה שכלל לא רצו להתגייס לצבא. ואם כבר מתים,מי אמר שזה יכול להיות בקרב?? מהנסיון שלי חיילים נהרגו בתאונות דרכים ,תאונות עבודה,והתקפת קטיושות בצפון.והכל מיחידות עורפיות. כיום יש טילים גם בדרום. למעשה לפעמים אולי זה שהאימא חתמה לבן לקרבי אולי הצילה אותו מגורל שבוא הוא היה נפטר אם היה משרת ביחידה עורפית. ובזמני אסור היה להכנס ללבנון חיילים בנים יחידים או ממשפחות שכולות. אך כן התאמנו ועשו פיעלויות בט"ש בשטחים וכו".. הכל ענין של גורל. מה שחשוב באמת מה הנער מרגיש ויודע שהוא רוצה את זה !

 

[No name for now]

אזרח באדם וירטואלי

למען האמת הנקודה שלך לא ברורה לי, תוכל להסביר בכמה משפטים?