מעולם לא הייתי בחור ישיבה.
עבור בחורי ישיבה, זוכרת את ההסברים המתנשאים של אחיי וגיסיי, חודש אלול והימים הנוראים הם חוויה רוחנית אדירה. עבורנו, הבנות, כל העסק היה אמור להיות הרבה יותר פרוזאי. עדיין, זכיתי (ואני עדיין מתייחסת לזה כאל "זכיתי) לחוות את הימים הנוראים בכל הודם. במוסד החינוכי המפואר שאליו נשלחתי ללמוד התייחסו לחודש אלול בכל הרצינות. הרצאות, שעות מוסר, ימי עיון וכו' היו מנת חלקינו היום-יומית. שיעורים שלמים הוקדשו ללמידה יסודית של תפילת ראש השנה ואחריה תפילת יום הכיפור. שיעורי הלכה הוקדשו למצוות החג, שיעורי מוסר הוקדשו לעבודה פנימית-אישית. ככל שהתקרבו הימים הנוראים, הוזנחו לימודי החול, ותשומת הלב הוקדשה כולה להכנה נפשית לקראת היום הקדוש. למרות הנימה הצינית שבה אני מתארת את הדברים האלה היום, אז כשהייתי נערה צעירה, זה עבד. כל שנה מחדש התרגשתי, חרדתי, קיבלתי על עצמי להיות יהודיה טובה יותר משהייתי. אני לא צריכה לספר לכם את זה, אני יודעת. עברתם את זה גם אתם. ואם אתם זכרים, עברתם את זה בטח בעוצמות גדולות בהרבה. בכל זאת, למה אני מספרת את כל זה ? כי אם יש משהו שאני מתגעגעת אליו, זה לתחושת ההתעלות הרוחנית ששרתה עלי באותם ימים. אני זוכרת את עצמי מתמלאת דמעות בתקיעת שופר, דמעות של התרגשות עם המלכת מלך. זוכרת אפילו את הבוז הקל שחשתי כלפי אבא שלי, כשחזרנו הביתה מהתפילה, והיה לו מה להגיד על החזן שהאריך מדי, על ההוא שזייף, או על בעל התוקע שלא הצליח להוציא צליל נקי (ימים נוראים... אפילו בהם אתה מרכל... נו, מילא...). זוכרת את עצמי עומדת ביו"כ מכה על חטא בוידוי, ומתכוונת לכל מילה ומילה (כן. היתה גם תהיה, למה אני צריכה להתוודות על חטא שחטאתי בגילוי עריות, כשבאמת מעולם לא חטאתי בזה, אבל זה היה רק באחורי התודעה, ואני בחרתי להסתפק בתרוצים הדלים שסיפקו מורותי). זוכרת את עצמי עומדת בליל יום כיפור, בתפילת כל נדרי, אחוזת חיל ורעדה. זוכרת את תחושת ההקלה שבתקיעת שופר אחרי נעילה, את הכוונה העצומה שבה אמרתי "ה' הוא האלהים"... בקיצור, את תחושת ההתעלות העצומה הזו, את החוויה הרוחנית הייחודית. חוויה שאליה אני מתגעגעת ולא מוצאת לה תחליף. לפני כמה שנים הלכתי עם ילדי לשמוע תקיעת שופר בבית כנסת רפורמי. עמדתי שם בתקיעת שופר, ולא הבנתי מה אני בכלל עושה שם. לא בגלל הרפורמיות, בגלל שאני לא מאמינה, ובית כנסת רפורמי הוא אולי סובלני יותר, אבל הוא עדיין בית כנסת. בשנים אחרות מצאתי את עצמי פותחת את המחזור שלי, הישן והמהוה שנשאר איתי, ומזמזמת לעצמי את הטקסט הישן הזה, שאני לא מקבלת אף אות ממנו. מתגעגעת אל המילים ההן מצד אחד, אבל לא יכולה למלמל אותן שוב כשאיני מאמינה בהן. כשההכרה הרציונלית שלי מתנגדת לכל אות ואות שכתובה בהן. בהכרה אין לי בעיות, אין לי שום קונפליקטים. עם השנים מצאתי את הדרך שהכי נכונה לי לציין את ראשית השנה. מצאתי את המובן שנכון בעיני ל"ימים נוראים" (אני מאמינה גדולה בחשבון נפש, מול עצמי. לא מול אלוהים שלא קיים). עם השנים פיתחנו אצלנו בבית מנהגים משלנו לחגוג בהם את ראש השנה ויום כיפור. עדיין, הגעגוע הזה צובט אותי כל שנה מחדש בשלהי אלול. צובט, ולא מרפה...
עבור בחורי ישיבה, זוכרת את ההסברים המתנשאים של אחיי וגיסיי, חודש אלול והימים הנוראים הם חוויה רוחנית אדירה. עבורנו, הבנות, כל העסק היה אמור להיות הרבה יותר פרוזאי. עדיין, זכיתי (ואני עדיין מתייחסת לזה כאל "זכיתי) לחוות את הימים הנוראים בכל הודם. במוסד החינוכי המפואר שאליו נשלחתי ללמוד התייחסו לחודש אלול בכל הרצינות. הרצאות, שעות מוסר, ימי עיון וכו' היו מנת חלקינו היום-יומית. שיעורים שלמים הוקדשו ללמידה יסודית של תפילת ראש השנה ואחריה תפילת יום הכיפור. שיעורי הלכה הוקדשו למצוות החג, שיעורי מוסר הוקדשו לעבודה פנימית-אישית. ככל שהתקרבו הימים הנוראים, הוזנחו לימודי החול, ותשומת הלב הוקדשה כולה להכנה נפשית לקראת היום הקדוש. למרות הנימה הצינית שבה אני מתארת את הדברים האלה היום, אז כשהייתי נערה צעירה, זה עבד. כל שנה מחדש התרגשתי, חרדתי, קיבלתי על עצמי להיות יהודיה טובה יותר משהייתי. אני לא צריכה לספר לכם את זה, אני יודעת. עברתם את זה גם אתם. ואם אתם זכרים, עברתם את זה בטח בעוצמות גדולות בהרבה. בכל זאת, למה אני מספרת את כל זה ? כי אם יש משהו שאני מתגעגעת אליו, זה לתחושת ההתעלות הרוחנית ששרתה עלי באותם ימים. אני זוכרת את עצמי מתמלאת דמעות בתקיעת שופר, דמעות של התרגשות עם המלכת מלך. זוכרת אפילו את הבוז הקל שחשתי כלפי אבא שלי, כשחזרנו הביתה מהתפילה, והיה לו מה להגיד על החזן שהאריך מדי, על ההוא שזייף, או על בעל התוקע שלא הצליח להוציא צליל נקי (ימים נוראים... אפילו בהם אתה מרכל... נו, מילא...). זוכרת את עצמי עומדת ביו"כ מכה על חטא בוידוי, ומתכוונת לכל מילה ומילה (כן. היתה גם תהיה, למה אני צריכה להתוודות על חטא שחטאתי בגילוי עריות, כשבאמת מעולם לא חטאתי בזה, אבל זה היה רק באחורי התודעה, ואני בחרתי להסתפק בתרוצים הדלים שסיפקו מורותי). זוכרת את עצמי עומדת בליל יום כיפור, בתפילת כל נדרי, אחוזת חיל ורעדה. זוכרת את תחושת ההקלה שבתקיעת שופר אחרי נעילה, את הכוונה העצומה שבה אמרתי "ה' הוא האלהים"... בקיצור, את תחושת ההתעלות העצומה הזו, את החוויה הרוחנית הייחודית. חוויה שאליה אני מתגעגעת ולא מוצאת לה תחליף. לפני כמה שנים הלכתי עם ילדי לשמוע תקיעת שופר בבית כנסת רפורמי. עמדתי שם בתקיעת שופר, ולא הבנתי מה אני בכלל עושה שם. לא בגלל הרפורמיות, בגלל שאני לא מאמינה, ובית כנסת רפורמי הוא אולי סובלני יותר, אבל הוא עדיין בית כנסת. בשנים אחרות מצאתי את עצמי פותחת את המחזור שלי, הישן והמהוה שנשאר איתי, ומזמזמת לעצמי את הטקסט הישן הזה, שאני לא מקבלת אף אות ממנו. מתגעגעת אל המילים ההן מצד אחד, אבל לא יכולה למלמל אותן שוב כשאיני מאמינה בהן. כשההכרה הרציונלית שלי מתנגדת לכל אות ואות שכתובה בהן. בהכרה אין לי בעיות, אין לי שום קונפליקטים. עם השנים מצאתי את הדרך שהכי נכונה לי לציין את ראשית השנה. מצאתי את המובן שנכון בעיני ל"ימים נוראים" (אני מאמינה גדולה בחשבון נפש, מול עצמי. לא מול אלוהים שלא קיים). עם השנים פיתחנו אצלנו בבית מנהגים משלנו לחגוג בהם את ראש השנה ויום כיפור. עדיין, הגעגוע הזה צובט אותי כל שנה מחדש בשלהי אלול. צובט, ולא מרפה...
