מעולם לא הייתי בחור ישיבה.

מעולם לא הייתי בחור ישיבה.

עבור בחורי ישיבה, זוכרת את ההסברים המתנשאים של אחיי וגיסיי, חודש אלול והימים הנוראים הם חוויה רוחנית אדירה. עבורנו, הבנות, כל העסק היה אמור להיות הרבה יותר פרוזאי. עדיין, זכיתי (ואני עדיין מתייחסת לזה כאל "זכיתי) לחוות את הימים הנוראים בכל הודם. במוסד החינוכי המפואר שאליו נשלחתי ללמוד התייחסו לחודש אלול בכל הרצינות. הרצאות, שעות מוסר, ימי עיון וכו' היו מנת חלקינו היום-יומית. שיעורים שלמים הוקדשו ללמידה יסודית של תפילת ראש השנה ואחריה תפילת יום הכיפור. שיעורי הלכה הוקדשו למצוות החג, שיעורי מוסר הוקדשו לעבודה פנימית-אישית. ככל שהתקרבו הימים הנוראים, הוזנחו לימודי החול, ותשומת הלב הוקדשה כולה להכנה נפשית לקראת היום הקדוש. למרות הנימה הצינית שבה אני מתארת את הדברים האלה היום, אז כשהייתי נערה צעירה, זה עבד. כל שנה מחדש התרגשתי, חרדתי, קיבלתי על עצמי להיות יהודיה טובה יותר משהייתי. אני לא צריכה לספר לכם את זה, אני יודעת. עברתם את זה גם אתם. ואם אתם זכרים, עברתם את זה בטח בעוצמות גדולות בהרבה. בכל זאת, למה אני מספרת את כל זה ? כי אם יש משהו שאני מתגעגעת אליו, זה לתחושת ההתעלות הרוחנית ששרתה עלי באותם ימים. אני זוכרת את עצמי מתמלאת דמעות בתקיעת שופר, דמעות של התרגשות עם המלכת מלך. זוכרת אפילו את הבוז הקל שחשתי כלפי אבא שלי, כשחזרנו הביתה מהתפילה, והיה לו מה להגיד על החזן שהאריך מדי, על ההוא שזייף, או על בעל התוקע שלא הצליח להוציא צליל נקי (ימים נוראים... אפילו בהם אתה מרכל... נו, מילא...). זוכרת את עצמי עומדת ביו"כ מכה על חטא בוידוי, ומתכוונת לכל מילה ומילה (כן. היתה גם תהיה, למה אני צריכה להתוודות על חטא שחטאתי בגילוי עריות, כשבאמת מעולם לא חטאתי בזה, אבל זה היה רק באחורי התודעה, ואני בחרתי להסתפק בתרוצים הדלים שסיפקו מורותי). זוכרת את עצמי עומדת בליל יום כיפור, בתפילת כל נדרי, אחוזת חיל ורעדה. זוכרת את תחושת ההקלה שבתקיעת שופר אחרי נעילה, את הכוונה העצומה שבה אמרתי "ה' הוא האלהים"... בקיצור, את תחושת ההתעלות העצומה הזו, את החוויה הרוחנית הייחודית. חוויה שאליה אני מתגעגעת ולא מוצאת לה תחליף. לפני כמה שנים הלכתי עם ילדי לשמוע תקיעת שופר בבית כנסת רפורמי. עמדתי שם בתקיעת שופר, ולא הבנתי מה אני בכלל עושה שם. לא בגלל הרפורמיות, בגלל שאני לא מאמינה, ובית כנסת רפורמי הוא אולי סובלני יותר, אבל הוא עדיין בית כנסת. בשנים אחרות מצאתי את עצמי פותחת את המחזור שלי, הישן והמהוה שנשאר איתי, ומזמזמת לעצמי את הטקסט הישן הזה, שאני לא מקבלת אף אות ממנו. מתגעגעת אל המילים ההן מצד אחד, אבל לא יכולה למלמל אותן שוב כשאיני מאמינה בהן. כשההכרה הרציונלית שלי מתנגדת לכל אות ואות שכתובה בהן. בהכרה אין לי בעיות, אין לי שום קונפליקטים. עם השנים מצאתי את הדרך שהכי נכונה לי לציין את ראשית השנה. מצאתי את המובן שנכון בעיני ל"ימים נוראים" (אני מאמינה גדולה בחשבון נפש, מול עצמי. לא מול אלוהים שלא קיים). עם השנים פיתחנו אצלנו בבית מנהגים משלנו לחגוג בהם את ראש השנה ויום כיפור. עדיין, הגעגוע הזה צובט אותי כל שנה מחדש בשלהי אלול. צובט, ולא מרפה...
 

מחממנוע

New member
מאז האלול הראשון בישיבה

כל יום הוא אצלי "ימים נוראים" (מידי פעם אני נהנה גם מהחזן) בתקוה שישתפר בקרוב, או לפחות בעתיד...
 

yoyoben

New member
תצלום באתר של ה.ל.ל

אהלן, לא הגבת למייל שלי - אז אולי אמצא אותך כאן.... תפתח את האתר של הלל ותקרא את ההולדעה הרלוונטית בפורום. להת'.
 

מחממנוע

New member
לא קבלתי שום מייל שלך

ואני מתקשה להבין ממש, על איזה הודעה מדובר, ובמי מדובר. אתה גם יכול לשלוח לי מסר אישי כאן, ואז אחכים.
 

justchip

New member
לא מתגעגעת

כל הלחץ המתח וההפחדות הקשורות לתחילתה של שנה ויום של דין מעולם לא מצאו חן בעיני, אולי חסר לי קצת הרגשה של התעלות או משהו מעבר אבל נראה לי שגם אז זה היה משהו נדיר. הרבה יותר היה הקטע של, איפה אוחזים במחזור (ולא שומעים את החזן כי הוא למטה בעזרת גברים) והאם כבר הגיע התור שלי לשמור על הילדים? כל התפילה בבית הכנסת נתנה לי את ההרגשה שאני אדם גרוע כי התנודדיות שלי לא חזקות כמו השאר, לא הבאתי דף כוונות לוידוי, כולם סיימו תפילת עמידה אחריי ולא הצלחתי לסחוט מעיני אפילו דמעה קטנטונת שלא לדבר על להתיפח בקול שכל בית הכנסת שומע. בכלל באיזה כיפור רחוק ביסודי כשכל הקהל עמד וקרא שוב ושוב ה' הוא האלוהים בקול גדול פתאום זה היה נשמע לי כמו נסיון שטיפת מוח, כמובן שמיהרתי להסות את המחשבה הסוררת אבל זה לא הפריע לי מלהרגיש רגשות אשם נוראיים על כך שאלו המחשבות שנכנסים למוחי בדקות הכי קדושות של השנה בנעילת שער וכו' וכו' ומתוקף רגשות האשם להזכר בזה באותו מעמד כל שנה לאחר מכן.
 
זה מעורבב.

חייכת אותי עם התיאור של תפילת שמונה עשרה. זה לא היה שונה בביהכ"נ שלנו
אנשים שהיו עסוקים בלהראות צדיקים תמיד שעשעו אותי, יותר מכל דבר אחר. עדיין, תחושת ההתעלות הזו היא הזכרון החזק ביותר שנשאר איתי מאז. והגעגועים אליה.
 
ריגשת אותי

היו ימים שגם אני הרגשתי את שאת מתארת. אך מאז עברתי כה הרבה עד שנדמה לי שמה שנותר בי זה רק צל של צל, השתקפות של השתקפות, הד של הד, או בלשון הלכתית, כלי שלישי, משהו מרוחק ודליל כל כך עד שנדמה כאינו. ובכל זאת למקרא דברייך זה חזר אלי באחת
 
ככה זה

מתרחק, נמוג... חושבים שזה נעלם. ואז זה חוזר באחת. כבר הפסקתי לספור את הפעמים שזה קרה לי.
 
היטבתם להגדיר, שניכם.

ניסיתי פעם בתפילת ערבית של ליל שבת לחזור לאותה הרגשה שחשתי בעבר כשהאמנתי שבתפילת ערבית (פחד יצחק,) לא כ"כ הצלחתי. זה כנראה אכן טעון באמונה בזה.
 
גם כאן מתוככי ביהמ``ד

הרבה געגועים לעולם של תום וטוהר, של תחושת קירבה והתעלות. בכי פנימי דורש ונוקב מחלחל בין חדרי תהום מנקה מזכך. אבל לעולם לא ישובו אותם ימים, לעולם. אבד כבר התום נסתלק לו הטוהר ימים אחרים באו.. האם זה עצוב לי או שרק נדמה לי שעולות לי דמעות?..
 
'הימים האחרים'

לא באים אם לא מביאים אותם אל תוכנו. ישנה אמרה חסידית מפורסמת עה"פ 'האמנתי כי אדבר' - אם תדבר את האמונה, היא בסופו של דבר תחדור גם אליך פנימה. ועל בסיס אותו עיקרון, לעיתים עצם הקביעה השרירותית אודות כך ש-'הימים הללו עברו וחלפו להם, לבלי שוב', היא גופא מעקרת מתוכינו את אותם הימים, שלעיתים אנו מרגישים צורך כה עמוק לשוב להתרפק ולדבוק בהם. ולעיתים יש בהם בעבורינו, אלמנט כה חריף של תזונה ופרנוס רוחני. אני יודע שהנוסחה אפעס מורכבת משהו, אך בכל זאת, לדעתי הצורך שלנו להגדיר ולתחום בין הימים הנוכחיים לבין אותם ימים 'עברו', יש בו אלמנט של חולשה, של חוסר יכולת להכיל מורכבות, להכיל מצב תודעתי אמביוולנטי. וכן, זה בהחלט אפשרי ! לברור אוכל מתוך פסולת, לזרוק את קליפת התאנה ולאכול את תוכה. ואולי דוקא אותם 'דמעות' שאתה מדבר עליהם הם דמעות שיש לשומם בנאד, לשקוד על שמירתם וקיומם בתוכנו. וכל הקצנה מגדרית של המיקום האישי שלנו מעמידה בסכנה את תוחלת קיומם של דמעות אלו (ומה שהם אוצרים בחובם) בתוכנו. במרחב הקיומי-תודעתי שלנו.
 
כנראה שלמרות הכל

קצת קשה לרקוד בכל החתונות.. באמת המורכבות קשה. אולי יבואו עוד `ימים אחרים` בהם להתרפק על הזיכרון לא יחייב הזדהות מוחלטת. בינתיים זה רחוק רחוק, זה או כאן או כאן.. ויותר נכון, או כאן או לא.
 
קצת, הבהרת דברים;

אני מסכים ידידי כי ה`ריקוד הדואלי בכל החתונות` הוא קשה, או את``ל אפילו, בלתי אפשרי ! ההבדל הקטן אך המשמעותי נעוץ בכך, שאני מדבר על רקידה בחתונה שהיא שלך ומשלך ! אם בחתונות ההן שאתה מדבר עליהן, לית לך מגרמך כלום, אתה מרגיש מנותק ולא שייך, לא לבי הילולא זו, ולא לבי ההילולא שכנגדה. הרי ה`חתונה` שאני מדבר עליה יצוקה מחומרים שאתה יוצק לתוכה במודעות ובבחירה מלאה שלך. בשום שכל ובתבונה רגשית נכונה, סיכוייך להצליח ליצור לעצמך את אותו מרחב פרטי (אבסורדי, אך מופלא..) גבוהים ביותר. (המשך, הודעה הבאה).
 
המשך;

ואו אז, לא ייאמר עוד `התרפקות נוסטלגית על זכרונות קסומים`, אלא, מודעות נוכחת והוות, ביחס למה שטוב, נכון, ואמיתי בעבורי. תוך כדי הזדהות עמוקה וכנה עם הלך נפשי ורוחי, וההיענות תרבותית, אינטלקטואלית, רגשית וחוויתית להלך עמוק ונוכח זה בתוכי. זה בהחלט לא קל, ודורש לעיתים לחתוך בבשר החי של המגמה הדטרמינסטית (כביכול) של המקום שאליו הולכים רגע אחרי עזיבת הישיבה והמסגרת החרדית. אך דוקא בדביקה המוחלטת במגמה הדטרמינסטית ההיא אני מזהה אלמנט של חולשה - התנועה בשחור-לבן חוסכת מהאדם את הצורך לשקול ולמוד את צעדיו במיקרו,
 
אהה ?

נשארת ללא קורת גג, פה בעיר קודשנו ? שומו שמיים ! קורת גג אחת לפחות, אני מניח שאת יודעת איפה למצוא.
 
המשך (2)

לעומת המגמה בשחור-לבן, שבה הכול נאמד ומוכתב ב`מאקרו` - או הכול או כלום ! או שאני נמנע מאכילת פתו של המשתמש בחשמל בשבת, או לחילופין, אני בועל את הארמית ביוה``כ שחל בשבת. הו הידד ! עיסקת החבילה הדו מימדית הזו היא נהדרת, גן עדן של ממש, לעושים את דרכם חוצה. השאלה היא רק האם אנו באמת רוצים לאמץ את עיסקת חבילה זו על שלל רכיביה, כמות שהיא ? או שמא זו סוג של ברירת מחדל נוחה ופשוטה יותר לדבוק בה, מתוך ידיעה שברירה שכזו תעשה בעבורינו את העבודה, תכשיר ותסלול בעבורינו הדרך עד לנקודה הקוטבית ביותר. ואידך זיל ושנה בנפשך
 
למעלה