כמה מילים בגנות הצי הגרמני
בוגון וכולם, לדעתי הצי הגרמני היה למוקש יותר מאשר לתועלת לגרמניה, בשתי מלחמות העולם, והרי נימוקי. 1. במלחמת העולם הראשונה אכן גרמו הצוללות הגרמניות לאבדות כבדות לבעלות הברית. אבל עצם ההחלטה להקים צי מלחמה גדול (זאת היתה החלטה של הקיסר הפזיז וילהלם השני, בלחצו חסר האחריות של האדמירל פון טירפיץ), דחפה את אנגליה למלחמה נגד גרמניה. במשך כל המאה ה-19 היה מאזן כוחות באירופה, שביסמרק דאג, ברוב חוכמתו, לשמור אותו. גרמניה כמעצמה יבשתית ולא קולוניאלית, השומרת את צרפת, האויבת המסורתית, מבודדת. גרמניה נמצאת בידידות עם אנגליה (כי גם אנגליה עויינת לצרפת), וביחסים נייטרליים עם רוסיה ואוסטריה. כאשר בחרה גרמניה בנתיב קולוניאלי (והקמת הצי היתה חלק מזה), היא הלכה למסלול התנגשות מול בריטניה. מכאן נובע שבריטניה היתה חייבת להפוך לעויינת לגרמניה לפי מדיניות זאת. הקייזר וילהלם השני ויועציו המתלהמים, ובמיוחד טירפיץ, לא הבינו זאת, ולכן האשמה על ראשם. רק יצירת הצי הענק יצרה את הקואליציה הבלתי אפשרית של בריטניה וצרפת, האויבות המסורתיות, מול גרמניה, והביאה בסופו של דבר למצב שגרם לפרוץ מלחמת העולם הראשונה. 2. כפי שכתבתי קודם, איש לא מנסה לערער את השגי הצי הגרמני במלחמת העולם הראשונה. אבל שוב אני רוצה לטעון, שלעיתים החלטות פוליטיות הקשורות לצי חשובות יותר מהמהלכים האסטרטגיים של הצי עצמו. ההחלטה, לקראת סוף המלחמה, לעבור ללוחמת צוללות בלתי מוגבלת מול חופי אנגליה (דבר שגרם, מדרך הטבע, להטבעת אוניות אמריקאיות רבות), הוא הוא (ביחד עם מהלך מטומטם של שר החוץ הגרמני, שלא נרחיב עליו את הדיבור), להצטרפות ארה"ב למלחמה, ובכך להכרעה הסופית של גרמניה. מכאן נובע שגרמניה הוכרעה במלחמה דווקא בגלל לוחמת הצוללות והצי שבנתה. ראש ממשלת גרמניה, בתמן-הולווג, ידע זאת היטב, ולכן התנגד למלחמת הצוללות הבלתי מוגבלת, עד שנכנע ללחץ אנשי הצבא המתהלמים. הינדנבורג, למשל, הבטיח כי "רגל של חייל אמריקאי לא תדרוך על אדמת צרפת". כולנו יודעים מה היה ההמשך. 3. עכשיו נעבור למלחמת העולם השנייה. שוב, איש אינו מנסה לערער על אמיתות השגיו הצבאיים של אדמירל דניץ במהלך המלחמה. אבל כדאי לזכור, שהצי הגרמני לא היה מוכן כלל למלחמה, וזאת באשמתו של היטלר. היטלר לא ידע כלל לנהל לוחמה ימית, ולכן נקלע לאין סוף עימותים עם גרנד-אדמירל רדר. רדר, יש לציין, היה אולי האסטרטג המוצלח היחיד בגרמניה (כל יתר המצביאים המזהירים- רומל, גודריאן, מנשטיין ואחרים- היו פשוט טקטיקנים מעולים, אבל לא אסטרטגים). רדר ידע שהצי לא מוכן למלחמה, ואין לו סיכוי מול הצי האנגלי, ואף אמר את זה להיטלר מספר פעמים. הסיפור הסתיים בסופו של דבר בהתפרצות זעם אופיינית של היטלר, שפקד על רדר "להפוך את כל ספינות הקרב לגרוטאות". רדר התפטר כמובן. כאן אנחנו רואים עוד פעולה של דיקטטור מטומטם, המכשיל את מצביאיו. ועכשיו חשוב לציין כי לגרמנים כמעט ולא היה צי עילי במלחמה, והם הסתמכו רק על צוללות. למרות השגיו של דניץ, אי אפשר לנצח את הצי הבריטי באמצעות צוללות, והגרמנים למדו זאת היטב. עובדה היא שלקראת סוף המלחמה, היתה לבעלות הברית שליטה מוחלטת בים. ולסיכום, ניתן לומר כי לעיתים, החלטות אסטרטגיות עיליות הקשורות לצי, חשובות ומשפיעות יותר מהמהלכים הצבאיים של הצי עצמו. לעיתים שטויות אלו היו קשורות במפקדי הצי עצמם (ראה טירפיץ במלחמה הראשונה), ולעיתים במנהיג (היטלר במלחמת העולם השנייה). שלכם, קוכולין