מעליב אותי כשאומרים לי שאני בדיכאון.
מעליב אותי כשאומרים לי שאני בדיכאון. ולר מפני שיש בזה איזו בושה. אני מכבד מאד, ומרגיש המון אמפטיה למי שבאמת בדיכאון.
אבל שנים שאנשים אומרים לי שאני בדיכאון, ונמאס לי. אני מתקומם נגד זה.
אני חי בהרגשה שאני כישלון מוחלט, שאני רוצה למות, שנמאס לי מהחיים האלו, שאני שונא את עצמי ואת חיי.
אבל אני לא בדיכאון. ואסביר למה.ֿ
כי הגדרתו של הדיכאון הוא תפיסה מעוותת של המציאות. אדם החולה בדיכאון, אינו רואה את העובדות נכוחה. אדם שבאמת בדיכאון, חושב שהוא כישלון, אבל הוא לא רואה את המציאות האובייקטיבית. אם יקבל טיפול נכון, (כדורים או טיפול פסיכולוגי או שניהם), הוא יוכל לראות את המציאות כמו שהיא, שלא הכל נורא כל כך, ושרק הדיכאון צבע לו את העולם בשחור.
אבל אני לא עונה להגדרה הזו. ניסיתי חמישה סוגי כדורים שונים. אני בטיפול אצל פסיכולוגית מעולה כבר יותר משנתיים. ואני רק עצוב ומיואש יותר מתמיד.
כי אצלי סיבת העצב והיאוש אינם תפיסה מעוותת של המציאות. אלא בדיוק להיפך.
אני עצוב ורוצה למות כי אני רואה את המציאות, את סיפור חיי, את הטעויות שעשיתי, את החיים שביזבזתי, בעינים פקוחות לרווחה. אני רואה את המציאות כמו שהיא. אני לא מסוגל לשקר לעצמי, לתת לעצמי "הנחות"
כי אני מסתכל על חיי, ואני מנסה לראות בהם משהו אחד, אחד, שהייתי יכול לקרוא לו הצלחה. הגשמה. משהו שבאמת הצליח לי, שהישגתי. ואני לא רואה. אין.
ביצעתי את הפשע הכי גדול שאדם יכול לעשות לעצמו: בזבוז חיים.
לרוב בני האדם יש מנגנון הדחקה, או שיכחה, שעוזר להם לא לזכור את החלקים הרעים של חייהם, או לפחות לא לזכור את זה 24 שעות ביממה. להגיד לעצמם" אין דבר, אני סולח לעצמי, לפחות יש לי את הדברים הקטנים" לי אין מנגנון כזה . אני לא יודע איך שוכחים או מורחים או משכנעים את עצמי שחיים של פרורים ושאריות, ושאינם דומים בשום אופן למה שרציתי וחלמתי הם איכשהו "בסדר" וראויים לחיות אותם או לשמוח בהם.
אני לא יכול לשטוף לעצמי את המוח שחיים שהם עלובים, חיים שהם "פרס ניחומים של לוזרים" הם איכשהו מקור לשמחה. ושום כדור לא ישנה עובדות.
הכדורים לא עוזרים, ולא יעזרו, כי כדורים לא משנים את ההסטוריה. לא מחזירים שנים אבודות ולא מוחקים החלטות אומללות.
אני לא בדיכאון, כי אין לי תפיסה מעוות של המציאות. אני רוצה למות ולגמור את החיים האלו כבר כי אני רואה את המציאות יותר מדי טוב. ולא יכול "למרוח" או ליפות.
יותר מתמיד אני מתנחם בידיעה שזה לא ימשך לנצח, החיים הרעים האלו. יש לי קו-גמר, והוא יגיע. אני כבר זקן. אני לא אחיה לעולם. העונש הזה יגמר מתי שהוא.
מעליב אותי כשאומרים לי שאני בדיכאון. ולר מפני שיש בזה איזו בושה. אני מכבד מאד, ומרגיש המון אמפטיה למי שבאמת בדיכאון.
אבל שנים שאנשים אומרים לי שאני בדיכאון, ונמאס לי. אני מתקומם נגד זה.
אני חי בהרגשה שאני כישלון מוחלט, שאני רוצה למות, שנמאס לי מהחיים האלו, שאני שונא את עצמי ואת חיי.
אבל אני לא בדיכאון. ואסביר למה.ֿ
כי הגדרתו של הדיכאון הוא תפיסה מעוותת של המציאות. אדם החולה בדיכאון, אינו רואה את העובדות נכוחה. אדם שבאמת בדיכאון, חושב שהוא כישלון, אבל הוא לא רואה את המציאות האובייקטיבית. אם יקבל טיפול נכון, (כדורים או טיפול פסיכולוגי או שניהם), הוא יוכל לראות את המציאות כמו שהיא, שלא הכל נורא כל כך, ושרק הדיכאון צבע לו את העולם בשחור.
אבל אני לא עונה להגדרה הזו. ניסיתי חמישה סוגי כדורים שונים. אני בטיפול אצל פסיכולוגית מעולה כבר יותר משנתיים. ואני רק עצוב ומיואש יותר מתמיד.
כי אצלי סיבת העצב והיאוש אינם תפיסה מעוותת של המציאות. אלא בדיוק להיפך.
אני עצוב ורוצה למות כי אני רואה את המציאות, את סיפור חיי, את הטעויות שעשיתי, את החיים שביזבזתי, בעינים פקוחות לרווחה. אני רואה את המציאות כמו שהיא. אני לא מסוגל לשקר לעצמי, לתת לעצמי "הנחות"
כי אני מסתכל על חיי, ואני מנסה לראות בהם משהו אחד, אחד, שהייתי יכול לקרוא לו הצלחה. הגשמה. משהו שבאמת הצליח לי, שהישגתי. ואני לא רואה. אין.
ביצעתי את הפשע הכי גדול שאדם יכול לעשות לעצמו: בזבוז חיים.
לרוב בני האדם יש מנגנון הדחקה, או שיכחה, שעוזר להם לא לזכור את החלקים הרעים של חייהם, או לפחות לא לזכור את זה 24 שעות ביממה. להגיד לעצמם" אין דבר, אני סולח לעצמי, לפחות יש לי את הדברים הקטנים" לי אין מנגנון כזה . אני לא יודע איך שוכחים או מורחים או משכנעים את עצמי שחיים של פרורים ושאריות, ושאינם דומים בשום אופן למה שרציתי וחלמתי הם איכשהו "בסדר" וראויים לחיות אותם או לשמוח בהם.
אני לא יכול לשטוף לעצמי את המוח שחיים שהם עלובים, חיים שהם "פרס ניחומים של לוזרים" הם איכשהו מקור לשמחה. ושום כדור לא ישנה עובדות.
הכדורים לא עוזרים, ולא יעזרו, כי כדורים לא משנים את ההסטוריה. לא מחזירים שנים אבודות ולא מוחקים החלטות אומללות.
אני לא בדיכאון, כי אין לי תפיסה מעוות של המציאות. אני רוצה למות ולגמור את החיים האלו כבר כי אני רואה את המציאות יותר מדי טוב. ולא יכול "למרוח" או ליפות.
יותר מתמיד אני מתנחם בידיעה שזה לא ימשך לנצח, החיים הרעים האלו. יש לי קו-גמר, והוא יגיע. אני כבר זקן. אני לא אחיה לעולם. העונש הזה יגמר מתי שהוא.
