מעניין מי יהיה מועמד המפלגה הדמוקרטית לנשיאות. לא שזה ישנה משהו, כן? אבל בכל זאת מעניין. בכל מקרה, ראיתם מה זה? יש דברים שאפילו הבן-אדם הכי חכם בעולם
- פותח הנושא hrpbiiapnrpeltework
- פורסם בתאריך
ועל זה ייאמר נא באוזן תרתי משמע.
משתפרת1
Well-known member
צחקתי, ואני מקווה שאני הצוחקת האחרונה ולא דף
hrpbiiapnrpeltework
Well-known member
איך שתנאי הקבלה לתואר שני בפסיכולוגיה הם ממש לא מה שהם צריכים להיות:
האמת שיש כמה תנאים שונים, אבל אף-אחד מהם לא צודק.
בואו נתחיל מהממוצע הנדרש בתואר הראשון בפסיכולוגיה. אם רוצים תואר שני בפסיכולוגיה קלינית, רוב המקומות רוצים ציון ממוצע בתואר של בין מינימום 88, ועד ל-90. זה לא רק גבוה ברמה לא הגיונית, זה גם לא באמת תורם או עוזר, ולא באמת מבטיח שהסטודנטים לתואר שני בפסיכולוגיה קלינית יהיו מהיותר איכותיים, טובים או מתאימים, מתוך סך כל הסטודנטים שלמדו תואר ראשון בפסיכולוגיה.
באשר לתחומים האחרים של התואר השני בפסיכולוגיה, הציון הממוצע המינימאלי הדרוש בתואר הראשון לשם קבלה, נע על-פי רוב בין מינימום של 85 למינימום של 89. עדיין גבוה בצורה מוגזמת, ושוב, בניגוד למה שחושבים, לא באמת מבטיח שהסטודנטים לתואר שני יהיו מהיותר איכותיים, טובים או מתאימים, מתוך סך כל הסטודנטים שלמדו תואר ראשון בפסיכולוגיה.
בשנת 1905, פיזיקאי גרמני ויהודי המציא את הרעיון הגאוני, שהפיזיקה היא יחסית. הוא כמובן צודק, גם אם הגירסה ליחסות שהוא חשב עליה שגויה, אבל העניין הוא, שלא רק הפיזיקה יחסית, אלא האמת היא, שהכול יחסי, וכך גם הציונים, כמדד לאיכות של תלמיד או סטודנט.
ציונים במבחנים הם בכלל ובאופן כללי לא מדד אמין לשכל, אלא אולי בנוגע לידע בתחומים הספציפיים שהמבחנים בוחנים עליהם וגם זה לא מדויק בגלל שתורת המבחנים המודרנית היא לא משהו, אבל בסדר, זאת לא הנקודה כרגע, נזרום.
העניין הוא, שהחל מציון מסוים ומעלה, ציון גבוה יותר זה לא באמת אמין בשביל להראות ולהוכיח שמישהו מסוים יותר חכם, או יותר יודע, או בעל מסוגלות יותר גבוהה, ממישהו אחר, שקיבל ציון נמוך יותר, באותה קטגוריה של ציונים. כי החל מציון מסוים ומעלה, נשארו נקודות כה מעטות יחסית לצבור אותן, שההבדלים הופכים להיות על חמש נקודות, עשר נקודות, חמש עשרה נקודות, וכל-כך מעט נקודות, מתוך מאה נקודות, אלו נקודות מעטות מספיק בשביל שיהיה אפשר להרוויח או להפסיד אותן על השטויות הכי קטנות ולא רלוונטיות כמו חרדת מבחנים, חוסר ריכוז, עייפות, בלאק אאוט, מישהו מסוים במקרה למד את החלק המסוים ההוא במבחן ומישהו אחר למד לדוגמה אפילו עוד יותר דברים ולמד עוד יותר קשה ופשוט לא את החלק הזה ספציפית וכדומה'. ברמות האלו, ציון גבוה יותר ויותר, כאיזשהו מדד לאיזשהו משהו, זה כבר לא אמין. השאלה היא, איפה עובר קו הגבול.
לדעתי, קו הגבול הוא 80. כלומר, החל מרגע שמישהו הגיע לממוצע 80 בתואר, זה לא צריך לעשות בשבילנו או להיות בשבילנו, ואנחנו לא צריכים להסתכל על זה כעל הבדל כזה משמעותי, אם יש מישהו אחר שקיבל ממוצע 85, או 90, או 95, וזה שקיבל ממוצע 80, ממש לא בהכרח פחות חכם, מוכשר או בעל מסוגלות מהם.
אם כבר, אז ההפך. ציון ממוצע גבוה מידי בתואר הראשון זה דווקא סימן מבשר רעות שמעיד דווקא על חוסר כשירות, ודווקא על חוסר התאמה, כי כאילו, תחשבו על זה. אנשים שמקבלים ממוצע בתואר, כל תואר כלשהו, הראשון או בכלל, בכל חוג כלשהו, פסיכולוגיה או בכלל, של 90 ומעלה, מי אלו האנשים האלו, בעצם?
בלי חס וחלילה להעליב או לפגוע באנשים שפעם עשו תואר, כל תואר כלשהו, וסיימו בהצטיינות, כלומר 90 ומעלה, אבל האנשים האלו זה כל מיני פסיכופתים חולי נפש שיכולים לקבל 90 לפחות, כי הם היו מספיק חסרי חיים, או לחלופין, עם מספיק רצח בעיניים, בשביל ללמוד כל-כך קשה בשביל לקבל ציונים כל-כך גבוהים ברמה כל-כך חולנית, לא בקורס אחד או שניים כי אם זה היה המקרה אז עוד מילא, אלא בכל קורס וקורס כי זה מה שדרוש בשביל לקבל ממוצע שכזה, כי בסופו של דבר, העניין הוא, והנקודה היא, שאלו פשוט אנשים לא נורמאליים. ואני לא מתכוון לזה בצורה הטובה, כן? אני לא מתכוון לזה בצורה של "וואו איזה גאונים הם". אני מתכוון לזה שבאמת מדובר באנשים שבאמת יש איזשהו משהו לא בסדר אצלם שהם היו מסוגלים להביא את עצמם פיזית, מנטלית ואישיותית לכזה מקום עם עצמם ובתוכם, שהם היו מסוגלים ועבדו מספיק קשה, ומספיק מסביב לשעון, בשביל להגיע לציונים כל-כך גבוהים, בצורה כל-כך חולנית.
ואני לא חלילה אומר את זה מתוך מקום של קנאה או משהו, כן? אני בן-אדם נורא אובייקטיבי עם אינטליגנציה רגשית מאוד גבוהה וזה באמת מה שאני חושב.
לצורך המקרה, ואם לדוגמה נבחן את האנשים הכי מוצלחים וחשובים בעולם, נגלה שהם אמנם וכמובן, לא אמרתי שלא, היו ברובם תלמידים טובים, אבל הם לא הצטיינו. ודווקא הם אלו שהכי הצליחו. מה שזה מראה ומלמד זה את חשיבות המרכיב הרגשי, הנפשי, האישיותי והחברתי עבור הצלחה, והמרכיבים הרגשי, הנפשי, האישיותי והחברתי כמובן סותרים את המרכיב הלימודי, כי הרגש, הנפש, האישיות וחיי החברה לא רוצים שהאדם ישב על התחת וילמד עד אינסוף, כך שדווקא אלו שמגיעים לציונים של 90 ומעלה, לא מידי פעם בפעם אלא ברמת הממוצע, ולא רק בבית-ספר כשעוד קל יחסית אלא באקדמיה, אלו כנראה אנשים שחסרים להם מן המרכיבים האלו, והנה איך שהם "לא נורמאליים" ולא בדרך הטובה, והנה "הדפקות הקטנות" האלו שהופכות דווקא את המצטיינים לאנשים שעלולים להיות שלא המתאימים ביותר ללימודי תואר שני, בטח שלא בפסיכולוגיה קלינית, שזהו הרי תואר שהמסיימים אותו כמעט בוודאות יגיעו לתחום הטיפולי, שלא כמו מסיימי התואר הראשון, שיגיעו למחלקות משאבי האנוש של החברות השונות במשק.
ציון ממוצע טוב ונכון בתואר, כל תואר כלשהו, הוא לדעתי הוא בין 80 ל-89. אנשים שמקבלים בין 90 ל-100 בממוצע שלהם, אני לא אוהב אותם, לא בוטח בהם, ומסתכל עליהם בעין עקומה. לא יכול שלא לתהות לעצמי מהי "הדפקה".
מה עוד כל זה מזכיר לי? רופא עם אחוז ניתוחים מוצלחים גבוה מידי. זה באמת רופא אחד מהטובים שבטובים? ברור שלא. זה רופא הססן וחששן שחושש לקחת על עצמו תיקים מורכבים, מפחד מאתגרים ושחסרה לו כשירות.
מה עוד כל זה מזכיר? עורך דין עם אחוז הרשעות גבוה מידי שכדי לשמור על אחוז ההרשעות הגבוה ברמה מחרידה שלו הוא סוגר עסקאות טיעון עלובות ודוחות בניגוד לרצון הלקוח עם פושעים מסוכנים שביצעו פשעים מחרידים, שלא לדבר על כל התיקים שהוא גם לא לוקח כי הם "קשים לו מידי", כן?
לכן, ובאשר לציון הממוצע הנדרש בתואר הראשון כתנאי קבלה לתואר השני, הציון הממוצע הזה צריך להיות 80. זה צריך להיות הציון האחד היחיד כתנאי קבלה לתואר שני בכל האוניברסיטאות, כל החוגים וכל התארים, כי זה לא משהו שתקף רק בנוגע למעבר מתואר ראשון לתואר שני בפסיכולוגיה, אלא משהו שתקף, לדעתי, לכל המעברים מתואר ראשון, לשני, לשלישי וכדומה', בכל החוגים בכל האוניברסיטאות בכל העולם. זה כאילו, כמו חוק אוניברסלי, או שזה צריך להיות.
הבעיה היא, שלמרות ש-80 זה לא ציון נמוך, זה גם לא ציון גבוה, אלא קו הגבול של מה שאפשר להתחיל לקרוא לו "ציון טוב", שזה לא הישג ברמה נמוכה, אבל לא ברמה כזאת גבוהה, ולא חסרים אנשים שמגיעים לזה. למרבה המזל, ציון ממוצע ברמה כזאת או אחרת בתואר הראשון, זה לא תנאי הקבלה היחיד, ולא צריך להיות, אז יש לנו דברים אחרים בשביל לסנן באמצעותם. הנקודה היא שהציון הממוצע בתואר הראשון צריך להיות אחת מהמשוכות היותר קלות לעבור אותן בדרך אל הקבלה אל התואר השני, לא אחת מהיותר קשות.
זה בנוגע לציון הממוצע בתואר הראשון כתנאי קבלה לתואר השני בפסיכולוגיה, למרות שבעצם הדברים שאמרתי תקפים לא פחות בנוגע לכל המעברים לכל התארים המתקדמים בכל החוגים בכל האוניברסיטאות בכל העולם, אבל לא חשוב.
ועכשיו, איזה עוד תנאי קבלה יש עבור קבלה לתואר שני בפסיכולוגיה? מבח"ן המתאם כמובן, שגם הוא בעייתי מאוד וגם עליו יש לי ביקורת משמעותית.
אז מה לא בסדר עם המתא"ם?
וואו. מאיפה להתחיל?
איך אני אגיד את זה? מבחן המתא"ם שגוי לחלוטין בכל תוכנו ומתכונתו מתחילתו ועד סופו.
רוב בוגרי התואר הראשון בפסיכולוגיה שמנסים להמשיך לתואר שני, אלו שיתקבלו ואלו שלא יתקבלו, רוצים לסיים את דרכם בתור מטפלים, וזאת בניגוד ללדוגמה בוגרי תואר שני בפסיכולוגיה שמנסים להמשיך לתואר שלישי כי אלו כבר רוצים להיות חוקרים ומרצים באוניברסיטה.
משמעות הדבר, שבחינת המתא"ם צריכה להיות באשר להתאמתם של המועמדים לתואר שני בפסיכולוגיה קלינית לתפקידים ועבודות טיפוליות.
הבעיה שלנו מתחילה בעצם זה שבחינת המתא"ם היא בנוגע להכול חוץ מזה.
הנה מה שבחינת המתא"ם מורכבת ממנו כיום:
פרק אחד שמשקלו שלושים אחוז מהציון, העוסק בשיטות מחקר בפסיכולוגיה. מה הקשר למה שכל המועמדים לתואר שני בפסיכולוגיה קלינית רוצים לעבוד בו בסוף הדרך? כלומר טיפול. אין קשר. הפרק השני, שמשקלו 70% מהציון, עוסק בניתוח והבנה של מאמרים פסיכולוגיים. זה כבר יותר קשור, אבל הקשר לטיפול עדיין קלוש משהו. כי כאילו, למה? כי כאילו בהמשך הדרך מי שיתקבל לתואר שני בפסיכולוגיה קלינית ובסוף הדרך יהיה "מטפל ברמה גבוהה", לדוגמה פסיכולוג קליני, עלול להצטרך להתעדכן בהתפתחויות והגילויים החדשים בעולם הטיפולי ובמחקר הפסיכולוגי? זה עדיין לא מרגיש לי בדיוק "שם".
משמעות הדבר, היא שכל הגורם השני בדרישות הקבלה לתואר שני בפסיכולוגיה קלינית בנוי ועשוי לא נכון. ברור שצריך גורם שני וברור שצריך מבחן כלשהו, אבל בחינת המתא"ם היא לא מה שצריך, לפחות לא במתכונתה הנוכחית.
וזה איך שכל תנאי הקבלה הגדולים והמשמעותיים לתואר שני בפסיכולוגיה, קלינית ובכלל, הם למעשה שגויים לגמרי, ועכשיו ניגש אל הפיתרון.
מה תנאי הקבלה לתואר שני בפסיכולוגיה קלינית באמת צריכים להיות ואיך שהם באמת צריכים להיראות:
באשר לציון הממוצע הנדרש בתואר הראשון, כאמור, הוא צריך להיות 80 ומעלה.
באשר לבחינת המתא"ם, הנה איך שבחינת המתא"ם באמת צריכה להיות:
פרק אחד ויחיד, שעליו נותנים מאה אחוז מהציון, העוסק באישיותו של המועמד ובהתאמתו לטיפול, ושבו המועמד ייצטרך לעבור מבחן אישיות נרחב ביותר בן שלוש מאות שאלות שבו תיבדק אישיות המועמד לתואר שני בפסיכולוגיה קלינית והתאמתו לטיפול בהתבסס על אישיותיו ומאפייני אישיותו, בצורה המבוססת על מה שהמועמדים לתואר שני בפסיכולוגיה קלינית או כל מסלול אחר של תואר שני בפסיכולוגיה, בכלל מכוונים אליו בסוף הדרך למען השם, שזה כאמור הטיפול, אם זאת לא בקשה גדולה מידי, כן?
מעבר לגורם השני בהחלטה בנוגע לקבלת המועמד לתואר שני בפסיכולוגיה קלינית, צריך להיות גורם שלישי:
הגורם השלישי צריך להיות הערכה פסיכולוגית כוללנית ומקיפה עם שלוש דוקטורים בפסיכולוגיה שעובדים בשביל האוניברסיטה שאליה המועמד מנסה להתקבל ועם כל דוקטור כל מועמד ייפגש שלוש פעמים לפגישה של שעה בכל פעם, שלוש שעות בסה"כ עם כל אחד ותשע שעות בסה"כ עם כולם ביחד. במהלך כל השעות האלו המועמד צריך לספר להם את כל סיפור החיים שלו, למה הוא רוצה ללמוד תואר שני בפסיכולוגיה קלינית או איזה מסלול של תואר שני בפסיכולוגיה שהוא מנסה להתקבל אליו, מה משך אותו לתואר הזה ועוד ועוד כולל כמובן בדיקה של כל האישיות שלו וכל ההתאמה שלו לטיפול.
גורם הציון הממוצע בתואר הראשון בפסיכולוגיה צריך לקבל משקל של 50% בקבלת ההחלטה באשר לקבל המועמד ללימודי התואר השני בפסיכולוגיה. בחינת המתא"ם הנכונה והמתוקנת, שבעצם כבר לא באמת תהיה בחינת המתא"ם יותר אלא משהו אחר לגמרי ואז אולי צריך לשנות את השם או פשוט לבחור מבחן אישיות שכבר קיים והומצא ממזמן בסדר גודל של שלוש מאות שאלות במקום לכתוב אחד חדש כי האמת שיש כבר כמה כאלו ואז נבחר את השם בהתבסס על איך שכבר קוראים למבחן שנבחר אותו, המבחן הזה צריך לקבל משקל של 30% בקבלת ההחלטה, והגורם השלישי, ההערכה הפסיכולוגית של ההתאמה לתואר השני בפסיכולוגיה קלינית וכל התחום הטיפולי, צריך להיות 20% מהמשקל בקבלת ההחלטה.
את ציוני שלושת הגורמים צריך לשקלל יחדיו לציון אחד, ואז לקבל בהתבסס על כמות המקומות הפנויים, תחת המגבלות של איכות נדרשת מינימאלית. בכל זאת, יש לנו סטנדרטים.
האמת שיש כמה תנאים שונים, אבל אף-אחד מהם לא צודק.
בואו נתחיל מהממוצע הנדרש בתואר הראשון בפסיכולוגיה. אם רוצים תואר שני בפסיכולוגיה קלינית, רוב המקומות רוצים ציון ממוצע בתואר של בין מינימום 88, ועד ל-90. זה לא רק גבוה ברמה לא הגיונית, זה גם לא באמת תורם או עוזר, ולא באמת מבטיח שהסטודנטים לתואר שני בפסיכולוגיה קלינית יהיו מהיותר איכותיים, טובים או מתאימים, מתוך סך כל הסטודנטים שלמדו תואר ראשון בפסיכולוגיה.
באשר לתחומים האחרים של התואר השני בפסיכולוגיה, הציון הממוצע המינימאלי הדרוש בתואר הראשון לשם קבלה, נע על-פי רוב בין מינימום של 85 למינימום של 89. עדיין גבוה בצורה מוגזמת, ושוב, בניגוד למה שחושבים, לא באמת מבטיח שהסטודנטים לתואר שני יהיו מהיותר איכותיים, טובים או מתאימים, מתוך סך כל הסטודנטים שלמדו תואר ראשון בפסיכולוגיה.
בשנת 1905, פיזיקאי גרמני ויהודי המציא את הרעיון הגאוני, שהפיזיקה היא יחסית. הוא כמובן צודק, גם אם הגירסה ליחסות שהוא חשב עליה שגויה, אבל העניין הוא, שלא רק הפיזיקה יחסית, אלא האמת היא, שהכול יחסי, וכך גם הציונים, כמדד לאיכות של תלמיד או סטודנט.
ציונים במבחנים הם בכלל ובאופן כללי לא מדד אמין לשכל, אלא אולי בנוגע לידע בתחומים הספציפיים שהמבחנים בוחנים עליהם וגם זה לא מדויק בגלל שתורת המבחנים המודרנית היא לא משהו, אבל בסדר, זאת לא הנקודה כרגע, נזרום.
העניין הוא, שהחל מציון מסוים ומעלה, ציון גבוה יותר זה לא באמת אמין בשביל להראות ולהוכיח שמישהו מסוים יותר חכם, או יותר יודע, או בעל מסוגלות יותר גבוהה, ממישהו אחר, שקיבל ציון נמוך יותר, באותה קטגוריה של ציונים. כי החל מציון מסוים ומעלה, נשארו נקודות כה מעטות יחסית לצבור אותן, שההבדלים הופכים להיות על חמש נקודות, עשר נקודות, חמש עשרה נקודות, וכל-כך מעט נקודות, מתוך מאה נקודות, אלו נקודות מעטות מספיק בשביל שיהיה אפשר להרוויח או להפסיד אותן על השטויות הכי קטנות ולא רלוונטיות כמו חרדת מבחנים, חוסר ריכוז, עייפות, בלאק אאוט, מישהו מסוים במקרה למד את החלק המסוים ההוא במבחן ומישהו אחר למד לדוגמה אפילו עוד יותר דברים ולמד עוד יותר קשה ופשוט לא את החלק הזה ספציפית וכדומה'. ברמות האלו, ציון גבוה יותר ויותר, כאיזשהו מדד לאיזשהו משהו, זה כבר לא אמין. השאלה היא, איפה עובר קו הגבול.
לדעתי, קו הגבול הוא 80. כלומר, החל מרגע שמישהו הגיע לממוצע 80 בתואר, זה לא צריך לעשות בשבילנו או להיות בשבילנו, ואנחנו לא צריכים להסתכל על זה כעל הבדל כזה משמעותי, אם יש מישהו אחר שקיבל ממוצע 85, או 90, או 95, וזה שקיבל ממוצע 80, ממש לא בהכרח פחות חכם, מוכשר או בעל מסוגלות מהם.
אם כבר, אז ההפך. ציון ממוצע גבוה מידי בתואר הראשון זה דווקא סימן מבשר רעות שמעיד דווקא על חוסר כשירות, ודווקא על חוסר התאמה, כי כאילו, תחשבו על זה. אנשים שמקבלים ממוצע בתואר, כל תואר כלשהו, הראשון או בכלל, בכל חוג כלשהו, פסיכולוגיה או בכלל, של 90 ומעלה, מי אלו האנשים האלו, בעצם?
בלי חס וחלילה להעליב או לפגוע באנשים שפעם עשו תואר, כל תואר כלשהו, וסיימו בהצטיינות, כלומר 90 ומעלה, אבל האנשים האלו זה כל מיני פסיכופתים חולי נפש שיכולים לקבל 90 לפחות, כי הם היו מספיק חסרי חיים, או לחלופין, עם מספיק רצח בעיניים, בשביל ללמוד כל-כך קשה בשביל לקבל ציונים כל-כך גבוהים ברמה כל-כך חולנית, לא בקורס אחד או שניים כי אם זה היה המקרה אז עוד מילא, אלא בכל קורס וקורס כי זה מה שדרוש בשביל לקבל ממוצע שכזה, כי בסופו של דבר, העניין הוא, והנקודה היא, שאלו פשוט אנשים לא נורמאליים. ואני לא מתכוון לזה בצורה הטובה, כן? אני לא מתכוון לזה בצורה של "וואו איזה גאונים הם". אני מתכוון לזה שבאמת מדובר באנשים שבאמת יש איזשהו משהו לא בסדר אצלם שהם היו מסוגלים להביא את עצמם פיזית, מנטלית ואישיותית לכזה מקום עם עצמם ובתוכם, שהם היו מסוגלים ועבדו מספיק קשה, ומספיק מסביב לשעון, בשביל להגיע לציונים כל-כך גבוהים, בצורה כל-כך חולנית.
ואני לא חלילה אומר את זה מתוך מקום של קנאה או משהו, כן? אני בן-אדם נורא אובייקטיבי עם אינטליגנציה רגשית מאוד גבוהה וזה באמת מה שאני חושב.
לצורך המקרה, ואם לדוגמה נבחן את האנשים הכי מוצלחים וחשובים בעולם, נגלה שהם אמנם וכמובן, לא אמרתי שלא, היו ברובם תלמידים טובים, אבל הם לא הצטיינו. ודווקא הם אלו שהכי הצליחו. מה שזה מראה ומלמד זה את חשיבות המרכיב הרגשי, הנפשי, האישיותי והחברתי עבור הצלחה, והמרכיבים הרגשי, הנפשי, האישיותי והחברתי כמובן סותרים את המרכיב הלימודי, כי הרגש, הנפש, האישיות וחיי החברה לא רוצים שהאדם ישב על התחת וילמד עד אינסוף, כך שדווקא אלו שמגיעים לציונים של 90 ומעלה, לא מידי פעם בפעם אלא ברמת הממוצע, ולא רק בבית-ספר כשעוד קל יחסית אלא באקדמיה, אלו כנראה אנשים שחסרים להם מן המרכיבים האלו, והנה איך שהם "לא נורמאליים" ולא בדרך הטובה, והנה "הדפקות הקטנות" האלו שהופכות דווקא את המצטיינים לאנשים שעלולים להיות שלא המתאימים ביותר ללימודי תואר שני, בטח שלא בפסיכולוגיה קלינית, שזהו הרי תואר שהמסיימים אותו כמעט בוודאות יגיעו לתחום הטיפולי, שלא כמו מסיימי התואר הראשון, שיגיעו למחלקות משאבי האנוש של החברות השונות במשק.
ציון ממוצע טוב ונכון בתואר, כל תואר כלשהו, הוא לדעתי הוא בין 80 ל-89. אנשים שמקבלים בין 90 ל-100 בממוצע שלהם, אני לא אוהב אותם, לא בוטח בהם, ומסתכל עליהם בעין עקומה. לא יכול שלא לתהות לעצמי מהי "הדפקה".
מה עוד כל זה מזכיר לי? רופא עם אחוז ניתוחים מוצלחים גבוה מידי. זה באמת רופא אחד מהטובים שבטובים? ברור שלא. זה רופא הססן וחששן שחושש לקחת על עצמו תיקים מורכבים, מפחד מאתגרים ושחסרה לו כשירות.
מה עוד כל זה מזכיר? עורך דין עם אחוז הרשעות גבוה מידי שכדי לשמור על אחוז ההרשעות הגבוה ברמה מחרידה שלו הוא סוגר עסקאות טיעון עלובות ודוחות בניגוד לרצון הלקוח עם פושעים מסוכנים שביצעו פשעים מחרידים, שלא לדבר על כל התיקים שהוא גם לא לוקח כי הם "קשים לו מידי", כן?
לכן, ובאשר לציון הממוצע הנדרש בתואר הראשון כתנאי קבלה לתואר השני, הציון הממוצע הזה צריך להיות 80. זה צריך להיות הציון האחד היחיד כתנאי קבלה לתואר שני בכל האוניברסיטאות, כל החוגים וכל התארים, כי זה לא משהו שתקף רק בנוגע למעבר מתואר ראשון לתואר שני בפסיכולוגיה, אלא משהו שתקף, לדעתי, לכל המעברים מתואר ראשון, לשני, לשלישי וכדומה', בכל החוגים בכל האוניברסיטאות בכל העולם. זה כאילו, כמו חוק אוניברסלי, או שזה צריך להיות.
הבעיה היא, שלמרות ש-80 זה לא ציון נמוך, זה גם לא ציון גבוה, אלא קו הגבול של מה שאפשר להתחיל לקרוא לו "ציון טוב", שזה לא הישג ברמה נמוכה, אבל לא ברמה כזאת גבוהה, ולא חסרים אנשים שמגיעים לזה. למרבה המזל, ציון ממוצע ברמה כזאת או אחרת בתואר הראשון, זה לא תנאי הקבלה היחיד, ולא צריך להיות, אז יש לנו דברים אחרים בשביל לסנן באמצעותם. הנקודה היא שהציון הממוצע בתואר הראשון צריך להיות אחת מהמשוכות היותר קלות לעבור אותן בדרך אל הקבלה אל התואר השני, לא אחת מהיותר קשות.
זה בנוגע לציון הממוצע בתואר הראשון כתנאי קבלה לתואר השני בפסיכולוגיה, למרות שבעצם הדברים שאמרתי תקפים לא פחות בנוגע לכל המעברים לכל התארים המתקדמים בכל החוגים בכל האוניברסיטאות בכל העולם, אבל לא חשוב.
ועכשיו, איזה עוד תנאי קבלה יש עבור קבלה לתואר שני בפסיכולוגיה? מבח"ן המתאם כמובן, שגם הוא בעייתי מאוד וגם עליו יש לי ביקורת משמעותית.
אז מה לא בסדר עם המתא"ם?
וואו. מאיפה להתחיל?
איך אני אגיד את זה? מבחן המתא"ם שגוי לחלוטין בכל תוכנו ומתכונתו מתחילתו ועד סופו.
רוב בוגרי התואר הראשון בפסיכולוגיה שמנסים להמשיך לתואר שני, אלו שיתקבלו ואלו שלא יתקבלו, רוצים לסיים את דרכם בתור מטפלים, וזאת בניגוד ללדוגמה בוגרי תואר שני בפסיכולוגיה שמנסים להמשיך לתואר שלישי כי אלו כבר רוצים להיות חוקרים ומרצים באוניברסיטה.
משמעות הדבר, שבחינת המתא"ם צריכה להיות באשר להתאמתם של המועמדים לתואר שני בפסיכולוגיה קלינית לתפקידים ועבודות טיפוליות.
הבעיה שלנו מתחילה בעצם זה שבחינת המתא"ם היא בנוגע להכול חוץ מזה.
הנה מה שבחינת המתא"ם מורכבת ממנו כיום:
פרק אחד שמשקלו שלושים אחוז מהציון, העוסק בשיטות מחקר בפסיכולוגיה. מה הקשר למה שכל המועמדים לתואר שני בפסיכולוגיה קלינית רוצים לעבוד בו בסוף הדרך? כלומר טיפול. אין קשר. הפרק השני, שמשקלו 70% מהציון, עוסק בניתוח והבנה של מאמרים פסיכולוגיים. זה כבר יותר קשור, אבל הקשר לטיפול עדיין קלוש משהו. כי כאילו, למה? כי כאילו בהמשך הדרך מי שיתקבל לתואר שני בפסיכולוגיה קלינית ובסוף הדרך יהיה "מטפל ברמה גבוהה", לדוגמה פסיכולוג קליני, עלול להצטרך להתעדכן בהתפתחויות והגילויים החדשים בעולם הטיפולי ובמחקר הפסיכולוגי? זה עדיין לא מרגיש לי בדיוק "שם".
משמעות הדבר, היא שכל הגורם השני בדרישות הקבלה לתואר שני בפסיכולוגיה קלינית בנוי ועשוי לא נכון. ברור שצריך גורם שני וברור שצריך מבחן כלשהו, אבל בחינת המתא"ם היא לא מה שצריך, לפחות לא במתכונתה הנוכחית.
וזה איך שכל תנאי הקבלה הגדולים והמשמעותיים לתואר שני בפסיכולוגיה, קלינית ובכלל, הם למעשה שגויים לגמרי, ועכשיו ניגש אל הפיתרון.
מה תנאי הקבלה לתואר שני בפסיכולוגיה קלינית באמת צריכים להיות ואיך שהם באמת צריכים להיראות:
באשר לציון הממוצע הנדרש בתואר הראשון, כאמור, הוא צריך להיות 80 ומעלה.
באשר לבחינת המתא"ם, הנה איך שבחינת המתא"ם באמת צריכה להיות:
פרק אחד ויחיד, שעליו נותנים מאה אחוז מהציון, העוסק באישיותו של המועמד ובהתאמתו לטיפול, ושבו המועמד ייצטרך לעבור מבחן אישיות נרחב ביותר בן שלוש מאות שאלות שבו תיבדק אישיות המועמד לתואר שני בפסיכולוגיה קלינית והתאמתו לטיפול בהתבסס על אישיותיו ומאפייני אישיותו, בצורה המבוססת על מה שהמועמדים לתואר שני בפסיכולוגיה קלינית או כל מסלול אחר של תואר שני בפסיכולוגיה, בכלל מכוונים אליו בסוף הדרך למען השם, שזה כאמור הטיפול, אם זאת לא בקשה גדולה מידי, כן?
מעבר לגורם השני בהחלטה בנוגע לקבלת המועמד לתואר שני בפסיכולוגיה קלינית, צריך להיות גורם שלישי:
הגורם השלישי צריך להיות הערכה פסיכולוגית כוללנית ומקיפה עם שלוש דוקטורים בפסיכולוגיה שעובדים בשביל האוניברסיטה שאליה המועמד מנסה להתקבל ועם כל דוקטור כל מועמד ייפגש שלוש פעמים לפגישה של שעה בכל פעם, שלוש שעות בסה"כ עם כל אחד ותשע שעות בסה"כ עם כולם ביחד. במהלך כל השעות האלו המועמד צריך לספר להם את כל סיפור החיים שלו, למה הוא רוצה ללמוד תואר שני בפסיכולוגיה קלינית או איזה מסלול של תואר שני בפסיכולוגיה שהוא מנסה להתקבל אליו, מה משך אותו לתואר הזה ועוד ועוד כולל כמובן בדיקה של כל האישיות שלו וכל ההתאמה שלו לטיפול.
גורם הציון הממוצע בתואר הראשון בפסיכולוגיה צריך לקבל משקל של 50% בקבלת ההחלטה באשר לקבל המועמד ללימודי התואר השני בפסיכולוגיה. בחינת המתא"ם הנכונה והמתוקנת, שבעצם כבר לא באמת תהיה בחינת המתא"ם יותר אלא משהו אחר לגמרי ואז אולי צריך לשנות את השם או פשוט לבחור מבחן אישיות שכבר קיים והומצא ממזמן בסדר גודל של שלוש מאות שאלות במקום לכתוב אחד חדש כי האמת שיש כבר כמה כאלו ואז נבחר את השם בהתבסס על איך שכבר קוראים למבחן שנבחר אותו, המבחן הזה צריך לקבל משקל של 30% בקבלת ההחלטה, והגורם השלישי, ההערכה הפסיכולוגית של ההתאמה לתואר השני בפסיכולוגיה קלינית וכל התחום הטיפולי, צריך להיות 20% מהמשקל בקבלת ההחלטה.
את ציוני שלושת הגורמים צריך לשקלל יחדיו לציון אחד, ואז לקבל בהתבסס על כמות המקומות הפנויים, תחת המגבלות של איכות נדרשת מינימאלית. בכל זאת, יש לנו סטנדרטים.
hrpbiiapnrpeltework
Well-known member
תנאי הקבלה לתואר שלישי בפסיכולוגיה, ותחת ההתאמות הנדרשות של עצם זה שאלו אנשים שלא רוצים לטפל אלא ללמד ולחקור, צריכים להיות הציון הממוצע בתואר השני שצריך לקבל משקל של 50%, הגורם השני צריך להיות בחינת המתא"ם במתכונתה הנוכחית (כי עכשיו כשזה מה שמכוונים אליו, המחקר, זאת הבחינה המתאימה) במשקל של 30%, והגורם השלישי שצריך לקבל משקל של 20% צריך להיות אותה ההערכה הפסיכולוגית באותה המתכונת שדובר עליה קודם, רק שהפעם מה שצריך לחפש אותו זה את יכולת המועמד והתאמת המועמד למחקר ולימוד, ולא את יכולתו והתאמתו האישיותית והנפשית לטפל.
על החתום,
מאור פז,
גאון בפסיכולוגיה.
על החתום,
מאור פז,
גאון בפסיכולוגיה.
פולגאר
Well-known member
יש את המסביר למה מגיע לו ויש את אלו שלא צריכים להסביר, נחש לאיזו קטגוריה אתה משתייך? הרצפה עקומה?איך שתנאי הקבלה לתואר שני בפסיכולוגיה הם ממש לא מה שהם צריכים להיות:
האמת שיש כמה תנאים שונים, אבל אף-אחד מהם לא צודק.
בואו נתחיל מהממוצע הנדרש בתואר הראשון בפסיכולוגיה. אם רוצים תואר שני בפסיכולוגיה קלינית, רוב המקומות רוצים ציון ממוצע בתואר של בין מינימום 88, ועד ל-90. זה לא רק גבוה ברמה לא הגיונית, זה גם לא באמת תורם או עוזר, ולא באמת מבטיח שהסטודנטים לתואר שני בפסיכולוגיה קלינית יהיו מהיותר איכותיים, טובים או מתאימים, מתוך סך כל הסטודנטים שלמדו תואר ראשון בפסיכולוגיה.
באשר לתחומים האחרים של התואר השני בפסיכולוגיה, הציון הממוצע המינימאלי הדרוש בתואר הראשון לשם קבלה, נע על-פי רוב בין מינימום של 85 למינימום של 89. עדיין גבוה בצורה מוגזמת, ושוב, בניגוד למה שחושבים, לא באמת מבטיח שהסטודנטים לתואר שני יהיו מהיותר איכותיים, טובים או מתאימים, מתוך סך כל הסטודנטים שלמדו תואר ראשון בפסיכולוגיה.
בשנת 1905, פיזיקאי גרמני ויהודי המציא את הרעיון הגאוני, שהפיזיקה היא יחסית. הוא כמובן צודק, גם אם הגירסה ליחסות שהוא חשב עליה שגויה, אבל העניין הוא, שלא רק הפיזיקה יחסית, אלא האמת היא, שהכול יחסי, וכך גם הציונים, כמדד לאיכות של תלמיד או סטודנט.
ציונים במבחנים הם בכלל ובאופן כללי לא מדד אמין לשכל, אלא אולי בנוגע לידע בתחומים הספציפיים שהמבחנים בוחנים עליהם וגם זה לא מדויק בגלל שתורת המבחנים המודרנית היא לא משהו, אבל בסדר, זאת לא הנקודה כרגע, נזרום.
העניין הוא, שהחל מציון מסוים ומעלה, ציון גבוה יותר זה לא באמת אמין בשביל להראות ולהוכיח שמישהו מסוים יותר חכם, או יותר יודע, או בעל מסוגלות יותר גבוהה, ממישהו אחר, שקיבל ציון נמוך יותר, באותה קטגוריה של ציונים. כי החל מציון מסוים ומעלה, נשארו נקודות כה מעטות יחסית לצבור אותן, שההבדלים הופכים להיות על חמש נקודות, עשר נקודות, חמש עשרה נקודות, וכל-כך מעט נקודות, מתוך מאה נקודות, אלו נקודות מעטות מספיק בשביל שיהיה אפשר להרוויח או להפסיד אותן על השטויות הכי קטנות ולא רלוונטיות כמו חרדת מבחנים, חוסר ריכוז, עייפות, בלאק אאוט, מישהו מסוים במקרה למד את החלק המסוים ההוא במבחן ומישהו אחר למד לדוגמה אפילו עוד יותר דברים ולמד עוד יותר קשה ופשוט לא את החלק הזה ספציפית וכדומה'. ברמות האלו, ציון גבוה יותר ויותר, כאיזשהו מדד לאיזשהו משהו, זה כבר לא אמין. השאלה היא, איפה עובר קו הגבול.
לדעתי, קו הגבול הוא 80. כלומר, החל מרגע שמישהו הגיע לממוצע 80 בתואר, זה לא צריך לעשות בשבילנו או להיות בשבילנו, ואנחנו לא צריכים להסתכל על זה כעל הבדל כזה משמעותי, אם יש מישהו אחר שקיבל ממוצע 85, או 90, או 95, וזה שקיבל ממוצע 80, ממש לא בהכרח פחות חכם, מוכשר או בעל מסוגלות מהם.
אם כבר, אז ההפך. ציון ממוצע גבוה מידי בתואר הראשון זה דווקא סימן מבשר רעות שמעיד דווקא על חוסר כשירות, ודווקא על חוסר התאמה, כי כאילו, תחשבו על זה. אנשים שמקבלים ממוצע בתואר, כל תואר כלשהו, הראשון או בכלל, בכל חוג כלשהו, פסיכולוגיה או בכלל, של 90 ומעלה, מי אלו האנשים האלו, בעצם?
בלי חס וחלילה להעליב או לפגוע באנשים שפעם עשו תואר, כל תואר כלשהו, וסיימו בהצטיינות, כלומר 90 ומעלה, אבל האנשים האלו זה כל מיני פסיכופתים חולי נפש שיכולים לקבל 90 לפחות, כי הם היו מספיק חסרי חיים, או לחלופין, עם מספיק רצח בעיניים, בשביל ללמוד כל-כך קשה בשביל לקבל ציונים כל-כך גבוהים ברמה כל-כך חולנית, לא בקורס אחד או שניים כי אם זה היה המקרה אז עוד מילא, אלא בכל קורס וקורס כי זה מה שדרוש בשביל לקבל ממוצע שכזה, כי בסופו של דבר, העניין הוא, והנקודה היא, שאלו פשוט אנשים לא נורמאליים. ואני לא מתכוון לזה בצורה הטובה, כן? אני לא מתכוון לזה בצורה של "וואו איזה גאונים הם". אני מתכוון לזה שבאמת מדובר באנשים שבאמת יש איזשהו משהו לא בסדר אצלם שהם היו מסוגלים להביא את עצמם פיזית, מנטלית ואישיותית לכזה מקום עם עצמם ובתוכם, שהם היו מסוגלים ועבדו מספיק קשה, ומספיק מסביב לשעון, בשביל להגיע לציונים כל-כך גבוהים, בצורה כל-כך חולנית.
ואני לא חלילה אומר את זה מתוך מקום של קנאה או משהו, כן? אני בן-אדם נורא אובייקטיבי עם אינטליגנציה רגשית מאוד גבוהה וזה באמת מה שאני חושב.
לצורך המקרה, ואם לדוגמה נבחן את האנשים הכי מוצלחים וחשובים בעולם, נגלה שהם אמנם וכמובן, לא אמרתי שלא, היו ברובם תלמידים טובים, אבל הם לא הצטיינו. ודווקא הם אלו שהכי הצליחו. מה שזה מראה ומלמד זה את חשיבות המרכיב הרגשי, הנפשי, האישיותי והחברתי עבור הצלחה, והמרכיבים הרגשי, הנפשי, האישיותי והחברתי כמובן סותרים את המרכיב הלימודי, כי הרגש, הנפש, האישיות וחיי החברה לא רוצים שהאדם ישב על התחת וילמד עד אינסוף, כך שדווקא אלו שמגיעים לציונים של 90 ומעלה, לא מידי פעם בפעם אלא ברמת הממוצע, ולא רק בבית-ספר כשעוד קל יחסית אלא באקדמיה, אלו כנראה אנשים שחסרים להם מן המרכיבים האלו, והנה איך שהם "לא נורמאליים" ולא בדרך הטובה, והנה "הדפקות הקטנות" האלו שהופכות דווקא את המצטיינים לאנשים שעלולים להיות שלא המתאימים ביותר ללימודי תואר שני, בטח שלא בפסיכולוגיה קלינית, שזהו הרי תואר שהמסיימים אותו כמעט בוודאות יגיעו לתחום הטיפולי, שלא כמו מסיימי התואר הראשון, שיגיעו למחלקות משאבי האנוש של החברות השונות במשק.
ציון ממוצע טוב ונכון בתואר, כל תואר כלשהו, הוא לדעתי הוא בין 80 ל-89. אנשים שמקבלים בין 90 ל-100 בממוצע שלהם, אני לא אוהב אותם, לא בוטח בהם, ומסתכל עליהם בעין עקומה. לא יכול שלא לתהות לעצמי מהי "הדפקה".
מה עוד כל זה מזכיר לי? רופא עם אחוז ניתוחים מוצלחים גבוה מידי. זה באמת רופא אחד מהטובים שבטובים? ברור שלא. זה רופא הססן וחששן שחושש לקחת על עצמו תיקים מורכבים, מפחד מאתגרים ושחסרה לו כשירות.
מה עוד כל זה מזכיר? עורך דין עם אחוז הרשעות גבוה מידי שכדי לשמור על אחוז ההרשעות הגבוה ברמה מחרידה שלו הוא סוגר עסקאות טיעון עלובות ודוחות בניגוד לרצון הלקוח עם פושעים מסוכנים שביצעו פשעים מחרידים, שלא לדבר על כל התיקים שהוא גם לא לוקח כי הם "קשים לו מידי", כן?
לכן, ובאשר לציון הממוצע הנדרש בתואר הראשון כתנאי קבלה לתואר השני, הציון הממוצע הזה צריך להיות 80. זה צריך להיות הציון האחד היחיד כתנאי קבלה לתואר שני בכל האוניברסיטאות, כל החוגים וכל התארים, כי זה לא משהו שתקף רק בנוגע למעבר מתואר ראשון לתואר שני בפסיכולוגיה, אלא משהו שתקף, לדעתי, לכל המעברים מתואר ראשון, לשני, לשלישי וכדומה', בכל החוגים בכל האוניברסיטאות בכל העולם. זה כאילו, כמו חוק אוניברסלי, או שזה צריך להיות.
הבעיה היא, שלמרות ש-80 זה לא ציון נמוך, זה גם לא ציון גבוה, אלא קו הגבול של מה שאפשר להתחיל לקרוא לו "ציון טוב", שזה לא הישג ברמה נמוכה, אבל לא ברמה כזאת גבוהה, ולא חסרים אנשים שמגיעים לזה. למרבה המזל, ציון ממוצע ברמה כזאת או אחרת בתואר הראשון, זה לא תנאי הקבלה היחיד, ולא צריך להיות, אז יש לנו דברים אחרים בשביל לסנן באמצעותם. הנקודה היא שהציון הממוצע בתואר הראשון צריך להיות אחת מהמשוכות היותר קלות לעבור אותן בדרך אל הקבלה אל התואר השני, לא אחת מהיותר קשות.
זה בנוגע לציון הממוצע בתואר הראשון כתנאי קבלה לתואר השני בפסיכולוגיה, למרות שבעצם הדברים שאמרתי תקפים לא פחות בנוגע לכל המעברים לכל התארים המתקדמים בכל החוגים בכל האוניברסיטאות בכל העולם, אבל לא חשוב.
ועכשיו, איזה עוד תנאי קבלה יש עבור קבלה לתואר שני בפסיכולוגיה? מבח"ן המתאם כמובן, שגם הוא בעייתי מאוד וגם עליו יש לי ביקורת משמעותית.
אז מה לא בסדר עם המתא"ם?
וואו. מאיפה להתחיל?
איך אני אגיד את זה? מבחן המתא"ם שגוי לחלוטין בכל תוכנו ומתכונתו מתחילתו ועד סופו.
רוב בוגרי התואר הראשון בפסיכולוגיה שמנסים להמשיך לתואר שני, אלו שיתקבלו ואלו שלא יתקבלו, רוצים לסיים את דרכם בתור מטפלים, וזאת בניגוד ללדוגמה בוגרי תואר שני בפסיכולוגיה שמנסים להמשיך לתואר שלישי כי אלו כבר רוצים להיות חוקרים ומרצים באוניברסיטה.
משמעות הדבר, שבחינת המתא"ם צריכה להיות באשר להתאמתם של המועמדים לתואר שני בפסיכולוגיה קלינית לתפקידים ועבודות טיפוליות.
הבעיה שלנו מתחילה בעצם זה שבחינת המתא"ם היא בנוגע להכול חוץ מזה.
הנה מה שבחינת המתא"ם מורכבת ממנו כיום:
פרק אחד שמשקלו שלושים אחוז מהציון, העוסק בשיטות מחקר בפסיכולוגיה. מה הקשר למה שכל המועמדים לתואר שני בפסיכולוגיה קלינית רוצים לעבוד בו בסוף הדרך? כלומר טיפול. אין קשר. הפרק השני, שמשקלו 70% מהציון, עוסק בניתוח והבנה של מאמרים פסיכולוגיים. זה כבר יותר קשור, אבל הקשר לטיפול עדיין קלוש משהו. כי כאילו, למה? כי כאילו בהמשך הדרך מי שיתקבל לתואר שני בפסיכולוגיה קלינית ובסוף הדרך יהיה "מטפל ברמה גבוהה", לדוגמה פסיכולוג קליני, עלול להצטרך להתעדכן בהתפתחויות והגילויים החדשים בעולם הטיפולי ובמחקר הפסיכולוגי? זה עדיין לא מרגיש לי בדיוק "שם".
משמעות הדבר, היא שכל הגורם השני בדרישות הקבלה לתואר שני בפסיכולוגיה קלינית בנוי ועשוי לא נכון. ברור שצריך גורם שני וברור שצריך מבחן כלשהו, אבל בחינת המתא"ם היא לא מה שצריך, לפחות לא במתכונתה הנוכחית.
וזה איך שכל תנאי הקבלה הגדולים והמשמעותיים לתואר שני בפסיכולוגיה, קלינית ובכלל, הם למעשה שגויים לגמרי, ועכשיו ניגש אל הפיתרון.
מה תנאי הקבלה לתואר שני בפסיכולוגיה קלינית באמת צריכים להיות ואיך שהם באמת צריכים להיראות:
באשר לציון הממוצע הנדרש בתואר הראשון, כאמור, הוא צריך להיות 80 ומעלה.
באשר לבחינת המתא"ם, הנה איך שבחינת המתא"ם באמת צריכה להיות:
פרק אחד ויחיד, שעליו נותנים מאה אחוז מהציון, העוסק באישיותו של המועמד ובהתאמתו לטיפול, ושבו המועמד ייצטרך לעבור מבחן אישיות נרחב ביותר בן שלוש מאות שאלות שבו תיבדק אישיות המועמד לתואר שני בפסיכולוגיה קלינית והתאמתו לטיפול בהתבסס על אישיותיו ומאפייני אישיותו, בצורה המבוססת על מה שהמועמדים לתואר שני בפסיכולוגיה קלינית או כל מסלול אחר של תואר שני בפסיכולוגיה, בכלל מכוונים אליו בסוף הדרך למען השם, שזה כאמור הטיפול, אם זאת לא בקשה גדולה מידי, כן?
מעבר לגורם השני בהחלטה בנוגע לקבלת המועמד לתואר שני בפסיכולוגיה קלינית, צריך להיות גורם שלישי:
הגורם השלישי צריך להיות הערכה פסיכולוגית כוללנית ומקיפה עם שלוש דוקטורים בפסיכולוגיה שעובדים בשביל האוניברסיטה שאליה המועמד מנסה להתקבל ועם כל דוקטור כל מועמד ייפגש שלוש פעמים לפגישה של שעה בכל פעם, שלוש שעות בסה"כ עם כל אחד ותשע שעות בסה"כ עם כולם ביחד. במהלך כל השעות האלו המועמד צריך לספר להם את כל סיפור החיים שלו, למה הוא רוצה ללמוד תואר שני בפסיכולוגיה קלינית או איזה מסלול של תואר שני בפסיכולוגיה שהוא מנסה להתקבל אליו, מה משך אותו לתואר הזה ועוד ועוד כולל כמובן בדיקה של כל האישיות שלו וכל ההתאמה שלו לטיפול.
גורם הציון הממוצע בתואר הראשון בפסיכולוגיה צריך לקבל משקל של 50% בקבלת ההחלטה באשר לקבל המועמד ללימודי התואר השני בפסיכולוגיה. בחינת המתא"ם הנכונה והמתוקנת, שבעצם כבר לא באמת תהיה בחינת המתא"ם יותר אלא משהו אחר לגמרי ואז אולי צריך לשנות את השם או פשוט לבחור מבחן אישיות שכבר קיים והומצא ממזמן בסדר גודל של שלוש מאות שאלות במקום לכתוב אחד חדש כי האמת שיש כבר כמה כאלו ואז נבחר את השם בהתבסס על איך שכבר קוראים למבחן שנבחר אותו, המבחן הזה צריך לקבל משקל של 30% בקבלת ההחלטה, והגורם השלישי, ההערכה הפסיכולוגית של ההתאמה לתואר השני בפסיכולוגיה קלינית וכל התחום הטיפולי, צריך להיות 20% מהמשקל בקבלת ההחלטה.
hrpbiiapnrpeltework
Well-known member
פסיכולוגים חכמים יותר מפיזיקאים. הנה. אמרתי את זה.
נוסטלגיה טרום קורונה
Well-known member
אתה זה לא כולם.
ההפך הוא הנכון, פסיכולוגים הם בתחתית רשימת החוכמה, מקובעים בתורות שלמדו וחלק גדול מהם פסיכי בעצמו, כמוך.
hrpbiiapnrpeltework
Well-known member
לא תמיד הצלחתי לאהוב את ה' אלוהיי בכל לבבי, בכל נפשי ובכל מאודי. אני עדיין לא תמיד מצליח. אני מקנא באלו שכן.
בספר דברים פרק ו'
אם תשתדל תצליח.
hrpbiiapnrpeltework
Well-known member
האמת שלא באמת חלמתי שאמרו בחדשות שביידן מת. חלמתי שאמרו שנשיא ארצות הברית מת, ואני פירשתי שזה ביידן. תיאורטית, יכול להיות שאין קשר בין המקרים, ושכוונת החלום באמת הייתה לביידן, אבל יכול להיות שהכוונה הייתה לטראמפ. מעניין שביום שאחרי שאני חולם שאומרים בחדשות שנשיא ארצות הברית מת, נשיא ארצות הברית, גם אם לא ביידן, ניצל מניסיון התנקשות, וכתוב בחדשות שנשיא ארצות הברית, כמעט מת. אבל בעצם, זה עוד נעשה טוב יותר. בניגוד למה שאפשר לחשוב, היורה דווקא לא פספס. היורה כיוון מושלם. טראמפ הזיז את הראש בשברירי השניות האחרונים, שלאחר שהיורה לחץ על ההדק, לאחר שכיוון בצורה מושלמת. אילו הכדור היה מכוון לא ארבע סנטימטרים, לא שלוש סנטימטרים, לא שני סנטימטרים, אלא סנטימטר אחד יותר שמאלה, או יותר מדויק, אם טראמפ לא היה מזיז את הראש, או כן היה מזיז את הראש אבל מזיז אותו סנטימטר אחד פחות, הכדור לא היה חודר לתוך האוזן, אלא לתוך הגולגולת והמוח, וביום שאחרי שחלמתי שכתוב בחדשות שנשיא ארצות הברית מת, היה כתוב בחדשות שנשיא ארצות הברית מת.
עשרים השניות הראשונות מספיקות:
מזל שהספקתי לפרסם את דבר החלום דקות בודדות לפני ניסיון ההתנקשות הכמעט מוצלח, אחרת הייתם מכחישים שבכלל חלמתי את החלום. עוד חבל שלא כתבתי את החלום כפשוטו, אלא פירשתי שזה ביידן.
או שאולי באמת אין קשר בין המקרים, וכוונת החלום באמת אל ביידן, שעתיד למות בקרוב. בהתבסס על השאלה האם ביידן ימות בקרוב או לא, נדע באופן וודאי או כמעט וודאי, למי הייתה כוונת החלום. כך או כך, גם אם הכוונה לטראמפ, העתיד הוא דבר שאינו חקוק באבן, וזה טראמפ שהזיז את הראש בשברירי השניות האחרונים, כך שלמעשה, אפילו אם זה טראמפ, ואפילו שהוא שרד, לפחות באופן יחסי, הן באופן יחסי לכמה קרוב זה היה והן באופן יחסי למהי מידת היכולת הקיימת כיום לחיזוי העתיד, החלום הוא הצלחה מסחררת. לכן החלומות שלי שווים הרבה מאוד, ובעתיד, אולי אתחיל למכור אותם. זה אחלה רעיון עסקי. כרגע אני חושב בכיוון של 20,000 דולר לחלום.
את רשאית להתחיל להשתחוות. מלכך ממתין.
hrpbiiapnrpeltework
Well-known member
אין קשר בין הפוסט למצבי האקדמי. תנאי הקבלה לתואר שני בפסיכולוגיה הם שגויים בלי קשר, ואפילו עוד לא ניסיתי בכלל להתקבל לתואר השני.
אני גם לא צופה שאתקל בבעיות בקבלתי לתואר השני וגם אין סיבה שאחשוב כך.
hrpbiiapnrpeltework
Well-known member
כן. בגלל השלב המתקדם של לימודיי כבר קבענו תוכנית לימודים מסודרת כך שאני יודע איזה קורסים אני לוקח עד סוף התואר ובאיזה סמסטרים אני גם מכין את עבודות הסמינריון. לאחר מכן תואר שני בפסיכולוגיה קלינית של המבוגר, תואר שלישי, ואז נראה מה הלאה. הייתי רוצה להמשיך ללמוד, אבל לאחר התואר השלישי, אם ממשיכים ללמוד, צריך לבחור חוג חדש. כרגע אני חושב או על פילוסופיה או ספרות.
משתפרת1
Well-known member
אם לסבתא היו גלגלים...
אני כמעט השתכנעתי שאתה שיבוט של הרינגטון. מתפתל, מתפתל\ מתפתל.
בעצם לא ביידן- אלא נשיא. כן, ממש כך חלמת..
כן, הוא היה מת אם לא היה מזיז את הראש. אבל הוא לא מת. אז החלום שלך שווה אפס וכלום.
אם ואם ואם...
אם לסבתא היו גלגלים...
ai27
Well-known member
חוגים בלי דרישות קדם - באמת יתאימו לשאיפה שלך להמשיך לתואר שני
פולגאר
Well-known member
ברור שלא ניסית כי בשביל להגיש מועמדות לתואר שני, צריך שיהיה לך קודם תואר ראשון וזה רחוק ממך.
ai27
Well-known member
ניתן להגיש מועמדות על-תנאי לפני הסמסטר האחרון - כך שלא יהיה תפר בין התארים
אבל מח"פ - רחוק מאוד מעמידה בתנאי הסף,
כך שאין טעם להכניס אותו כמועמד "על תנאי" ולבטל את הרשמתו לאחר קבלת הציונים (שלא יאפשרו לו להתקבל אפילו אם בכולם יקבל 100).
זאת הסיבה שהנחו אותו לעשות תארי המשך בחוגים אחרים
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.