מעשה בשלושה...
מעשה בשלושה... אין שום הבדל טוען אחד, בין השומע לחרש אין דבר מיוחד, זאת רק בעיה טכנית קלה, אשר לשמיעה מציקה, רק צריך פתרונות מהירים, שלהם האודיולוגים אחראים, שיבטלו את אותה אשליה, כאילו יש באוזן תקלה, הרי זה אבסורד מוחלט, זבל בלתי נקלט, שאחרים טוענים, כאילו החרשים שונים, והרי כולנו בני אדם, עם אותו צבע דם, אז אולי יש הפרשים קלים, בין אנשים, כפי שניתן לראות ברחוב הראשי, כאשר אנשים הולכים בקצב אישי, אז באמת צריך להפסיק את השטות, כאילו החרשים מאוחדים תחת אותה זהות, מה מעניין אותי זה ששומע פחות, ממש כמו הקרחת של מוכר הירקות, אותי מעניין רק לשמוע יותר, כי אחרת אני מאחר, לכל הדברים החשובים, כמו לימודים מוזיקה וזיונים, אז בואו ונשתלב, ונפסיק לחיות חיי-כלב, נהיה כמו כולם, נעמוד שווים מולם, רק שלא ישימו לב לפדיחה המביכה, שבמכשיר הבטרייה נגמרה... שני מגרד בפדחתו, הוא לא ממש מבין מה רוצים נגדו, למה "אחד" מתעקש, שאין שום דבר לחדש, הרי ברור שישנם הבדלים, יש כאלו שפשוט לא שומעים, אז לא חבל לעשות הצגה, ולשאול מה אמרו בפעם המאה, לא כדאי כבר להודות, שאנחנו שונים – מה לעשות, ומתוך ההכרה בשונה, להתקדם אל האופק היפה, של שוויון הזדמנויות, ועוד אי אלו קלישאות מוכרות, הרי לא מדובר בזוג משקפיים, אלא בתקשורת בין לפחות שניים, ומי כבר יכול להעמיד פנים, שתקשורת זה עניין של מכשירים, אז נדרשת התייחסות רצינית, לקידום אותם הפגועים שמיעתית, לשלב איפה שאפשר, אבל להשאיר בנפרד גם זה מותר, כי למרות שכולנו בני אדם, לא לכולנו יש אותו סוג דם, אז צריך קצת איזון, בלי לקחת סיכון, בין מה שדומה לשונה, בין המעיק למהנה, כדי שכולנו נוכל ביחד לחיות, ולא להתלונן שאין מה לעשות, כי את הנכות אי אפשר תמיד להסתיר, אבל אפשר תמיד להסביר... שלישי מתיישב בכעס על עכוזו, נמאס לו כבר לדסקס באוזנו, על מה השניים מקשקשים, אם במציאות הדברים שונים, למה אנחנו צריכים כל הזמן, להרכין ראשנו כמו פחדן?, מתי נלמד להפסיק להתנצל, על זה שחסר לנו דציבל, אנחנו אשמים שאיננו עומדים, בסטנדרטים שקבעו השומעים?, כמה נמוך אפשר לזחול, כמה עוד צריך לבלוע חול?, וכל זה לשם מה?, כדי להגיע לאותה תוצאה?, לא עדיף להיות היוזמים, ולעשות מה שלנו מתאים, אם כל אדם חופשי לבחור, מזון עבודה ובן זוג נאור, אז למה אותנו דופקים, ושילוב עלינו כופים?, איפה זכות הבחירה, לחיות את חיינו כקבוצה, הרי לא ביקשנו לבנות עוד מדינה, רק התייחסות שווה, אז למה "אחד " ו"שני" מתעקשים, לקנות פתפותי ביצים, אם אפשר לקיים עולם נפרד, שיתאים לנו כמו כפפה ליד, שיהיה קיים צד בצד לעולם השומעים, שבו נוכל להיות בעצמנו גאים, ולהתחיל לחיות חיים רגילים, בין אם יש לנו עולם דממה מדהים או סתם חבורת לא שומעים...
מעשה בשלושה... אין שום הבדל טוען אחד, בין השומע לחרש אין דבר מיוחד, זאת רק בעיה טכנית קלה, אשר לשמיעה מציקה, רק צריך פתרונות מהירים, שלהם האודיולוגים אחראים, שיבטלו את אותה אשליה, כאילו יש באוזן תקלה, הרי זה אבסורד מוחלט, זבל בלתי נקלט, שאחרים טוענים, כאילו החרשים שונים, והרי כולנו בני אדם, עם אותו צבע דם, אז אולי יש הפרשים קלים, בין אנשים, כפי שניתן לראות ברחוב הראשי, כאשר אנשים הולכים בקצב אישי, אז באמת צריך להפסיק את השטות, כאילו החרשים מאוחדים תחת אותה זהות, מה מעניין אותי זה ששומע פחות, ממש כמו הקרחת של מוכר הירקות, אותי מעניין רק לשמוע יותר, כי אחרת אני מאחר, לכל הדברים החשובים, כמו לימודים מוזיקה וזיונים, אז בואו ונשתלב, ונפסיק לחיות חיי-כלב, נהיה כמו כולם, נעמוד שווים מולם, רק שלא ישימו לב לפדיחה המביכה, שבמכשיר הבטרייה נגמרה... שני מגרד בפדחתו, הוא לא ממש מבין מה רוצים נגדו, למה "אחד" מתעקש, שאין שום דבר לחדש, הרי ברור שישנם הבדלים, יש כאלו שפשוט לא שומעים, אז לא חבל לעשות הצגה, ולשאול מה אמרו בפעם המאה, לא כדאי כבר להודות, שאנחנו שונים – מה לעשות, ומתוך ההכרה בשונה, להתקדם אל האופק היפה, של שוויון הזדמנויות, ועוד אי אלו קלישאות מוכרות, הרי לא מדובר בזוג משקפיים, אלא בתקשורת בין לפחות שניים, ומי כבר יכול להעמיד פנים, שתקשורת זה עניין של מכשירים, אז נדרשת התייחסות רצינית, לקידום אותם הפגועים שמיעתית, לשלב איפה שאפשר, אבל להשאיר בנפרד גם זה מותר, כי למרות שכולנו בני אדם, לא לכולנו יש אותו סוג דם, אז צריך קצת איזון, בלי לקחת סיכון, בין מה שדומה לשונה, בין המעיק למהנה, כדי שכולנו נוכל ביחד לחיות, ולא להתלונן שאין מה לעשות, כי את הנכות אי אפשר תמיד להסתיר, אבל אפשר תמיד להסביר... שלישי מתיישב בכעס על עכוזו, נמאס לו כבר לדסקס באוזנו, על מה השניים מקשקשים, אם במציאות הדברים שונים, למה אנחנו צריכים כל הזמן, להרכין ראשנו כמו פחדן?, מתי נלמד להפסיק להתנצל, על זה שחסר לנו דציבל, אנחנו אשמים שאיננו עומדים, בסטנדרטים שקבעו השומעים?, כמה נמוך אפשר לזחול, כמה עוד צריך לבלוע חול?, וכל זה לשם מה?, כדי להגיע לאותה תוצאה?, לא עדיף להיות היוזמים, ולעשות מה שלנו מתאים, אם כל אדם חופשי לבחור, מזון עבודה ובן זוג נאור, אז למה אותנו דופקים, ושילוב עלינו כופים?, איפה זכות הבחירה, לחיות את חיינו כקבוצה, הרי לא ביקשנו לבנות עוד מדינה, רק התייחסות שווה, אז למה "אחד " ו"שני" מתעקשים, לקנות פתפותי ביצים, אם אפשר לקיים עולם נפרד, שיתאים לנו כמו כפפה ליד, שיהיה קיים צד בצד לעולם השומעים, שבו נוכל להיות בעצמנו גאים, ולהתחיל לחיות חיים רגילים, בין אם יש לנו עולם דממה מדהים או סתם חבורת לא שומעים...
