מצבי תקשורת בחיי היום-יום

מצבי תקשורת בחיי היום-יום

שלום לכם חברים, עלתה בי מחשבה לפתוח פינה שבועית חדשה בפורום שלנו, שתיקרא - מצבי תקשורת בחיי היום-יום. המטרה היא לקחת בכל פעם מצב תקשורת שכולנו עשויים להיתקל בו ולהתאמן על איך לפנות לצד השני בתקשורת מקרבת. וכך עלה הרעיון: יש אצלנו עובדת חדשה שקוראים לה שרון. היא עוד מכירה את תקשורת מקרבת אבל הבינה מההסברים שלנו שיש כאן איזשהו פוטנציאל מבחינתה להגביר את הסיכויים להיות אפקטיבית יותר בשיחה ולהשיג תוצאות טובות יותר מהצד השני. אז היא לקחה עט ונייר וביקשה ממני היום לאחר העבודה שאעזור לה לנסח משפט בתקשורת מקרבת, בשיחה שהיא הולכת לנהל ומאוד חשוב לה להשיג בה תוצאות טובות. אני עוד לא יודעת מה יהיו תוצאות השיחה אבל היא אמרה שיהיה לה שווה לנסות ולראות מה יקרה, כי כל מה שהיא ניסתה עד עכשיו לא עזר והיא פתאום הבינה שבשיחות הקודמות הרבה האשמות כלפי הצד השני. אז ישבנו, ניסחנו ונראה מה יהיה - וכך נוצרה לה הפינה החדשה. אז אם אתם רוצים להשתתף בה אתם בהחלט מוזמנים להעלות סיטואציות קטנות בחיי היום-יום שלכם, לתאר בקצרה את המצב, מי אמר מה למי, ואיך הצד השני הגיב בתקשורת הרגילה. ואנחנו ננסה לתת אפשרויות לאיך אפשר לעשות את זה אחר - בבחירה באפשרות המקרבת.
 
הפחתת "דמי תיווך" על שכירות

וזהו סיפורה של שרון: דרך חברה של חברה הגיעה אליה השמועה שיש בגבעתיים בית פרטי שמתפנה בתוך חודש עקב נסיעה של השוכרת. הבית במצב טוב מאוד, ושכר-הדירה מאוד אטרקטיבי. בקיצור, שרון ובן-זוגה עטו על המציאה. אליה וקוץ בה. הדיירת הנוכחית בבית, שפירסמה את ההודעה על כך שהיא יוצאת ממנו, הודיעה שהיא תעביר את פרטי בעל הבית רק למי שיתחייב לרכוש ממנה רהיטים שונים ב-1500 ש"ח. מעין דמי-תיווך. הם הסכימו. היתה להם ברירה? הם לא ראו ממש באילו רהיטים מדובר והתמקדו בלהיות הראשונים שיגיעו לשכור את הבית. מחר חותמים על חוזה והדיירת מצפה לתשלום שסוכם איתה. ובדיוק עכשיו נודע לזוג הדיירים החדשים שהרהיטים האלו הם אמנם במצב די טוב, אבל אינם נחוצים להם כמעט. אז מה עושים? הם החליטו לפנות לדיירת ולבקש ממנה לרדת בתשלום. אמרו לה שהרהיטים לא מתאימים להם, היא סירבה, ולאט לאט הטונים עולים. וכאמור היום שרון ביקשה את עזרתי לנסח משפט בתקשורת מקרבת שאולי יעזור להוריד את הטונים של הדו-שיח הזה ואולי גם יצליח להשיג איזושהי פשרה. לפני שניסחנו ביחד משפט, ביררנו את הרגש והצורך שלה. וזה המשפט שיצא: "כשדיברנו בטלפון לפני שבועיים והודעת לי על שאת לוקחת תשלום של 1500 ש"ח על הרהיטים שלך, אני הסכמתי כי מאוד רציתי לשכור את הבית. [תצפית] ועכשיו כשראיתי את הרהיטים שאת מציעה לנו, אני ממש חסרת-אונים [רגש] כי אני רואה שאין לי צורך במרביתם ואני מודאגת [רגש] כי זו הוצאה גדולה בשבילי. מאוד חשוב לי שתהיה לי אפשרות בחירה [צורך] וחשובות לי גם הבנה והתחשבות [צורך]. אני רוצה לבקש ממך שנמצא ביחד פתרון שיתאים לשתינו. את מוכנה?" זה היה המשפט שניסחנו. ולאחר שעשינו איזשהו מהלך אמפתי לדיירת היוצאת ציידתי אותה גם בכמה משפטי אמפתיה ובהכנה לתגובות שעשויות להגיע. ועכשיו נראה מה ייצא. מה אתם אומרים על המשפט שיצרנו ביחד? והאם תרצו להביא מצבים נוספים ללמידה של כולנו?
 
המשפט שיצרתן יחד

נשמע לי מאוד. מחד, הוא מבטא את רגשותיה של שרון ומאידך הוא פונה באופן אמפתי לצד השני. ואלה הם חלק מעקרונות התקשורת המקרבת. משפט כזה אמור לעשות בדיוק את עבודת הקרוב. אני מקווה שאכן כך. הרי לא תמיד הכל תלוי בנו. מנסיון שלי, הרבה פעמים, הזולת כל כך מופתע מהאמפתיה שאנו מגלים כלפיו, ואז נוצר פוטנציאל להידברות ופיתרון. בהצלחה
 
קונפליקט השבוע שלי

תצפית - אני מורה ומלמדת רפואה משלימה. תלמידי הכיתה שלי מתלמדים כרגע בסטאז' על מטופלים חולים אשר מגיעים למכללה פעם בשבוע בשעה קבועה אשר נקבעה מראש. מאז התחיל הסטאז', חלק מהתלמידים מגיעים קצת אחרי השעה שנקבעה והתוצאה היא, שמטופלים שהגיעו בשעה שנקבעה, מוצאים את עצמם מחכים לתלמידים.ניסיתי כל כך הרבה פעמים לדבר עם התלמידים, לשאול אותם לסיבת אחוריהם החוזרים ונשנים, להסביר להם כמה חשוב לוח זמנים קבוע למטופלים החולים - ועדין לא השתנה המצב. רגש - תסכול. צורך שלא מתמלא - הבנה. אני לא מבינה מה בתקשורת ביני לבין התלמידים לא בסדר ולמה הם עדין מאחרים. כבוד - לזמנם ומאמציהם של המטופלים (נכון שזה לא צורך ישיר שלי) ולבקשותי שלי. בקשתי - עזרו לי למצוא את הניסוח הנכון על מנת שארד לשורש הבעיה, אוכל לדבר עם התלמידים, ומתוך כך להבין את הבעיה ולנסות לפתור אותה אחרת. תודה רבה
 
תפקוד כסמכות

אני בהחלט חושבת שבתור בעלת הסמכות, יהיה נכון במקרה הזה, לתת ה ו ר א ו ת ולא להביע ב ק ש ו ת. ההוראות כמובן צריכות להיות מגובות בהסבר הגיוני. דרך אחת למשל היא להעביר במייל לכל התלמידים מכתב בנוסח הבא: "תלמידים יקרים, כידוע לכם התחלנו לפני כחודש את מפגשי הסטאז', שמהווים חלק משמעותי בהכשרה שלכם כמטפלים. אני באופן אישי מייחסת להם חשיבות רבה, ועושה כמיטב יכולתי על מנת שגם אתם תוכלו להפיק את המיטב מהם. אני רוצה להסב את תשומת לבכם לכך שבמפגשים שהיו עד כה, חלק מהתלמידים הגיעו אחרי השעה שנקבעה, ונוצר מצב שבו המטופלים ממתינים לתלמידים. אמנם ניסיתי לדבר אתכם על התופעה בשיעורים, אך נכון לעכשיו אני רואה שהמצב לא השתנה. לכן אני מוצאת לנכון להסביר את עצמי שוב- למה חשוב כל כך שכולנו נגיע בזמן? א. כדי לדאוג לרווחתם של המטופלים החולים שהוזמנו. ב. עבור עצמנו- כדי להציג את עצמנו בצורה רצינית ומקצועית. היות שבקשותי עד היום לא השיגו שום תוצאה, החלטתי לנקוט בצעד דרסטי יותר- החל מהמפגש הבא,אני מבקשת מכל התלמידים להגיע ע ש ר ד ק ו ת ל פ נ י המועד שנקבע, כך נוכל להתארגן כולנו בשקט לקראת המפגש. ובנוסף- תלמידים אשר יאחרו, ל א י ק ח ו ח ל ק ב א ו ת ו מ פ ג ש. אני מקווה שהצלחתי להבהיר לכם את חשיבות ההגעה בזמן עבוכם. זכרו שאנחנו עוסקים כאן בלימודי רפואה הוליסטית, והיכולת של כל אחד ואחד מכם לעמוד בזמנים, חשובה על מנת שנוכל כולנו להפיק את המיטב. מאחלת לכולכם המשך סטאז' פורה" מה דעתך? במקום : תצפית- רגשות- צרכים- בקשות הפעם: תצפית -(פחות חושבת שיש כאן מקום לרגשות) -צרכים - הוראות
 
השאלה היא מה אנחנו רוצים להשיג

אפקטיבי? אולי בטווח הקצר. גם זה לא ממש בטוח. כשאני למדתי באוניברסיטה היו לנו כמה קורסים עם חובת נוכחות, והאיום העיקרי היה שאם לא נוכחים בלפחות 90% (לפעמים 100%) מהשיעורים אז העונש הוא שציון הסף נמוך מדי למעבר הקורס. האם זה היה אפקטיבי? ממש לא. כסטודנטים היינו מגבים זה את זה ועוזרים זה לזה בעיתות מצוקה. התוצאה היתה שלא רק החסרנו מפגשים לפעמים, אלא גם שיקרנו בנוסף לכל. מתוך בחירה? גם לא. כי מדובר בהוראות שהמניע להם הוא פחד ולא מתוך מניע של בחירה. האמת, לתקשורת מקרבת יש מה לומר בעניין סמכות, אבל עדיין לא הגעתי לנושא הזה כי הוא מתקדם. אולי ארנינה תחוש לעזרתנו בעניין הזה. האינטואיציה שלי אומרת שהייתי מנסה להגיע לדיאלוג עם הקבוצה ואפילו מקדישה לכך שעה שלמה אם צריך או יותר - כדי להגיע לפתרון שמוסכם על כולם. ואז הסיכוי הוא יותר סביר שיכבדו אותו. איך הדברים שלי נשמעים?
 
בוקר מצוין ../images/Emo42.gif

תודה על דברייך, עוררו אותי למחשבה עם עצמי. אז ככה: הבנתי שהפתרון שאני נתתי הוא לא לחלוטין ברוח התקשורת המקרבת... בעצם הבאתי את הפתרון הישן והמוכר של לתת הוראה במקום ליצור דיאלוג והידברות בונה. ניסיתי להתבונן בעצמי ולראות מאיפה זה בא, וראיתי בתוכי משהו שאקא כתבה עליו בשבוע שעבר- סוג של פחד מה"לא" ש"יבוא אם אני אנקוט בדרך של התקשורת המקרבת", ונסיון להמנע מה"לא" הזה ככל האפשר. משהו בתוכי לא היה מוכן לתת מקום ל"לא" מהצד השני (איחורים נוספים), שיתפרש כ"כישלון". ואכן אותו משהו בתוכי רצה להשיג את המטרה של מניעת האיחורים "עכשיו ומיד". כך שהפתרון הזה נבע מפחד ויצר פחד. להרגשתי עכשיו, תקשורת מקרבת יכולה להתרחש, אם יש בי מוכנות לכך שהצד השני לחלוטין לא יסכים למה שיש לי לומר. אם אני שמה בראש מעייני את ההתקרבות וההדברות, ובמקום השני- את המטרה הספיציפית שלי. ויחד עם זאת- כשיש בי את ההבנה, שבדרך זו אני אשיג תוצאות טובות יותר לכל הנוגעים בדבר. ויחד עם זאת- כשיש בי את המוכנות להמשיך ולדבר על הנושא שמפריע לי, מתוך המרחב הזה של הקרבה שנוצר, כל עוד יש לי צורך בכך. זו ההבנה שעלתה בי עכשיו בהקשרים הללו. יחד עם זאת היא עוררה בי לא מעט שאלות. וחלקן הוא: 1. מה המקום של משמעת והצבת גבולות במסגרת של תקשורת מקרבת (אם בכלל)? 2. מה קורה כשהיעד מאד חשוב למימוש ולא ניתן להוריד אותו לדרגת "אני מוכנה לקחת את הסיכון שהוא לא ימומש"?
 
אני קוראת מה שכתבת

וגם אצלי "יורד אסימון" לגבי דבקותי במטרה. כלומר, לנסות וללכת בכל זאת בדרכי התקשורת המקרבת ולהשיג תוצאות ברמת ההידברות. את חושבת שלא עלתה בי תחושה של - איפה אני חלשה כשאני לא מצליחה להגיע להבנה בנושא הזה? בדיוק כמו שכתבת - הפחד מחוסר ההסכמה בצד השני עושה עבודה יפה. וזה בדיוק מה שקורה לי כרגע. הרי עדין לא השגתי את מה שאני רוצה, וזה - ההבנה לצרכים שלהם. אני לא מצליחה להגיע לזה. ובאמת כאן זה כמו ללכת על חבל דק בין הרצון שלי כן להשתמש בתקשורת לבין הצבת הגבולות. אני לא רוצה לאים או לדרוש. את זה תמיד אפשר לעשות. לגבי שאלתך השניה, כשאני מסתכלת לאחור לגבי התנהלות תקשורתית שלי עם הסביבה בסיטואציות שונות, נהגתי להסביר את הדברים, ואז לאיים. לא לקחתי סיכון שהדברים לא יבוצעו. אני נמצאת היום בדיוק באותה סיטואציה חשובה, כאשר גם אין לי יותר מידי זמן ואני צריכה לקחת החלטה. ועדין אני מנסה את אופצית התקשורת. כשאקבל כאן את התשובה המבוקשת, אהיה גיבורה לומר לך, היה שווה לחכות ולנסות. נחכה ונראה.
 
אני מסכימה עם כל מילה

שנכתבה כאן. אני יודעת שלא יעזור לדרוש מהם, מה גם שכבר ניסיתי, ולא בדיוק הצלחתי. עדין אני עם התסכול שלי, והצורך בהבנה למה שעומד מאחורי הדברים ולצורך שלהם שמתמלא או לא מתמלא, ולשם אני רוצה להגיע. כל נסיונותי הקשורים לתקשורת המקרבת לא הניבו פירות עד כה. אנא, אשמח לקבל רעיונות
 
תודה לך על הדברים

היפים שכתבת. לצערי, אני כבר אחרי הנסיון הזה של הסמכות והדרישות, ובדיוק כמו שכתבה יעל - ללא תוצאות. אף אחד לא אוהב דרישות, וככל שאני מעמיקה יותר ויותר בתקשורת, אני רואה שלדרישות אין תוצאות בכלל או שהתוצאה היא ציות. במקרה הזה, אפילו ציות לא היה. כך אני מבינה שעדין אני דבקה בתכנית המקורית, של לנסות להבין מה עומד מאחורי הדברים ומשם להכנס. אומר לך, שכשכן ניסיתי את הסמכות, עשיתי זאת בדיוק כמו שכתבת.
 

akazw

New member
אפרת

קראתי את שכתבת ואני איתך בקושי , חושבת עלייך, ונותנת לדברים זמן להדהד אצלי, ולראות מה יביא, אחזור אלייך. אקא
 

akazw

New member
סטאג'

אפרת יקרה התלמידים שעובדים בסטאג' נמצאים לפני סיום הלימודים ,ולפני היציאה לטיפול בחולים,ואני רואה כאן שתי אפשרויות: הראשונה שמה המנעות מתוך פחד. בסטאג' מטפלים בחולים ומקבלים את האחריות המתלווה לטיפול, ועולים פחדים, פחדים מקבלת האחריות, מכישלון, ועוד, אני רואה באיחורים דפוס של הימנעות, שנובעת מפחד במפגש עם המטופלים, ומתוך ניסיון שלי, מפגש כזה עם כל האחריות המלאה לטיפול הכוללני יכול מאוד להפחיד. אפשרות נוספת שיכולה להיות היא למעשה אותה התגובה רק מהקצה השני של הפחד: יש לי אחריות כלומר יש לי כח ועוצמה, ואני בודקת אותה, משחקת איתה, כדי לחוש אותה ואת עצמי כמטפל, ואת תחושת השליטה שלי במטופל. וכן אני מאחר כדי לבדוק את הכח שיש לי כמטפל, ולא כמטופל, או כתלמיד. אולי תעשי שאלון כללי, שמנסה לברר את הפחדים הרגשות והצרכים שעולים כתוצאה מקבלת האחריות,מהטיפול בחולים,ההסמכה, מההתנסות ומסיום הלימודים והיציאה לשטח, ועוד נושאים שעולים בך, ואז כשתקבלי את התשובות תוכלי לראות עם אלו רגשות וצרכים של המאחרים את מתמודדת, כי אחור הם סימפטום מתחתיו יש משהו עמוק יותר , כמו שאמרת בעצמך. פה בהקשבה אקא
 
תודה תודה תודה ועוד תודה

נתת לי כיוון. נושא הפחד מפני האחריות והעמידה מול המטופל מסתדר לי מצוין. והרעיון של לעשות שאלון מוצא חן בעיני מאוד. אכן, מתוך השאלון, אוכל לעלות על הצרכים, שעד עכשיו בשיחות בעל פה לא הצלחתי. תודה רבה!!!!!!! אנסה ביום ראשון הקרוב. מבטיחה לעדכן. *** זה מה שיוצא ממך כשאת לוקחת זמן לחשוב???????
 

akazw

New member
בשמחה, אשמח להתעדכן.

מה שאני עושה זה לא ממש לחשוב, אלא להקשיב להדהוד שקורה בי, קשה לי להסביר, אבל זה תהליך, שאני שואלת את עצמי שאלה, וכמו בטראנס, או כמו מדיטציה,או תקשור הדברים מתחילים להדהד בי, ולהעלות בי דברים, רגשות ותחושות, ואני עוצרת ומקשיבה להם, ושואלת עוד, עד שאני ממצה, זה לוקח קצת זמן, כי לא תמיד עולה ומהדהד משהו מיידי. זה ההסבר הכי קרוב שאני יכולה למצוא, כדי להסביר, האמת אפילו אני לא תמיד מבינה. אבל אני שמחה שזה עוזר ומניב תוצאות פוריות. אקא
 
הבטחתי לעדכן. אז ככה -

אתמול הייתה פגישה נוספת לאותה כיתה עם המטופלים. וכבמטה קסם, כאילו יד נעלמה הייתה בדבר, השתפרו כל הפרמטרים להפליא. עדין לא במאה אחוזים, אך הרבה יותר טוב מאשר בשבוע שעבר. במיוחד השתפר נושא לוח הזמנים. ועדין, ביודעי שהבעיה המקורית והבסיסית לא נפתרה, ויתכן שהיא תצוץ בוריאציה אחרת בעתיד, העלתי את נושא הקליניקה הפרטית והמטופלים בקליניקה. כנראה, היות שנושא הקליניקה הוא עדין וירטואלי לגביהם, היה להם קל יותר לדבר ולבטא את אי ההבנות והחששות הפרטיים שלהם. כאילו הנ"ל לא קשור כלל לכיתה. מתוך כל אלה, הוצאתי את מה שהייתי צריכה, ובעזרת התקשורת נתתי להם עצות והדרכה איך להתנהל בקליניקה. רק לאחר שסימנו את השיחה, הסברתי להם, שכל מה שדיברנו עליו, תקף גם לגבי הכיתה והסטאז' ופתאום שמעתי משפטים כמו - "רק עכשיו אני מבינה איך התנהגתי" או, עכשיו אני מבינה מה זה חוסר אחריות".... אז שוב - תודה רבה לרעיון. לא נתתי שאלון בכתב. עשיתי אותו בעל פה. והרי התוצאות. שנמשיך כך!!!
 
תודה

כשקראתי את התגובה הזו, הבנתי שמלכתחילה כלל לא הבנתי את שאלתה של אפרת ואת הצורך שמאחוריה. קראתי אותה (את השאלה) שלא לעומק, ושלפתי מהשרוול את התגובה האוטומטית הראשונה שעלתה לי, שלא היתה קשורה כלל למה שהתבקש... מה למדתי מזה? שאני צריכה ללמוד להקשיב טוב יותר. ואח"כ- אולי לתת לדברים להדהד (עוד תודה)... וקצת ענווה.... לא לחשוב שאני יודעת יותר מאחרים, בעיקר כשאני יודעת הרבה פחות... למדתי גם שאני מונעת הרבה פעמים מתוך הצורך (הלא מודע באותו רגע) להרגיש נאהבת, מוערכת...ואולי כדאי שאהפוך את האמונה הזו, במסורת ביירון קייטי- "אני צריכה לאהוב ולהעריך את הסובבים אותי"..."הסובבים אותי לא צריכים לאהוב ולהעריך אותי" מה הבקשה שלי מעצמי? לא לשפוט את עצמי על זה. לראות בזה הזדמנות להגדלת היכולת שלי לתקשורת מקרבת, קודם כל עם עצמי, ואח"כ עם אלו שסביבי.
 

akazw

New member
ריגשת אותי

בתהליך שלך, בלמידה, בריפוי שלך, בעוצמה שלך. בשבילך, נסי לחשוב בכן, בחיוב, מה כן, ופחות מה לא, תנסי לשכתב את מה שכתבת כאן, בלי להשתמש בלא, אלא במילות חיוב , תראי איזה יופי זה יצא לך. ואני מוסיפה למשפט שלך: "אני צריכה לאהוב ולהעריך את עצמי, או אולי, אני אוהבת ומעריכה את עצמי כל כך הרבה, שטוב לי שאני יכולה גם לתת אהבה לסובבים אותי". בהערכה גדולה אקא
 
קיבלתי את ההצעה שלך

"אני אוהבת ומעריכה את עצמי, ומתוך ההערכה הזו אני מאפשרת לעצמי- א. ללמוד להקשיב טוב יותר לעצמי, ולהבין טוב יותר את צרכי. ללמוד להקשיב טוב יותר לאחרים, ולהבין טוב יותר את צרכיהם. ב. ללמוד "להביא את עצמי" לתקשורת עם אחרים, כפי שאני באמת. בלי נסיונות להראות "מוצלחת", מתוך חשש שאם אחשוף את "חולשותיי ופגיעותי", זה יפגע בי. אני יודעת שכשאני מי שאני בנוכחות אנשים אחרים, זה מקרב אותנו זה לזה, ואולי חשוב מכך- מקרב אותי לעצמי." עכשיו השאלה היא רק- איך? איך אני מגדילה את יכולת ההקשבה וההבנה שלי? איך אני מביאה את עצמי בצורה אמיתית לתקשורת עם אחרים? תודה על ההקשבה מיקי
 
שאלת המליון

שאלת כאן איך לעשות. קורס התקשורת הבסיסי שמעבירה ארנינה קשתן מדבר ועונה בדיוק על השאלות ששאלת כאן. לפי ההתכתבות שלך בכלל וביום האחרון בפרט, ניתן לראות ולהתרשם ללא ספק שאת רוצה,יכולה, מתכוונת ולומדת מהתקשורת כל הזמן. אני יכולה לספר לך, שלי, התקשורת המקרבת שינתה את החיים. ההקשבה האמפטית שלי השתפרה. אני מבטאת את עצמי באופן אמיתי ואותנטי הרבה יותר מאשר לפני הקורס, ופחות פוחדת שאפגע באחרים או שאשמע לא טוב. אני אמיתית לעצמי ולאחרים. תאמיני לי, פחות כאבי ראש ויותר שלווה. אני מאחלת לך לחוות את זה. אשמח לענות לך על שאלות בנושא ובכלל. אפרת
 
למעלה