מצטערת שאני באה רק לקטר(ארוך)
ולא כל כך יוצא לי לתמוך ולהשתתף - מחר נגמרת שנת הלימודים ועד שאמצא עבודה אני בינתיים אשב בבית ואוכל לחזור לחיים שפויים. אז מעבר לזה שאני חולה חולה חולה כבר כמה זמן ולא מצליחה לצאת מזה, היה לי חרא של יום. באמת שבד"כ אני לוקחת דברים בקלות, וכל היום התייחסתי לזה בהומור וניסיתי להדחיק, אבל איכשהו אני מוצאת את עצמי עכשיו בוכה בבית, מעלבון ומתסכול ומתחושת כישלון עצמי ו...אוף! אני מלמדת קולנוע. היה לנו את תחרות האוסקר שסיפרתי לכם עליה, עבדתי מאוד קשה, התוצאות היו בין בינוניות לטובות. לא טובות מאוד, לא מצוינות. טובות. זו שנה ראשונה שלי, ואני בכלל התמחתי בטלויזיה, אז זה היה די צפוי. בחופשת הפסח, על חשבון הזמן הפרטי שלי (אם נוכל - נשלם. ואיכשהו הם לא יכלו...), ישבתי בחדר העריכה כדי ללמוד מהטעויות שלי לשמוע ביקורת (המון ביקורת
) וללמוד ממנה. חודש לפני סיום הלימודים הנחיתו עלי פרויקט בבי"ס מסוים שאני מלמדת בו - להפיק 4 סרטים או קליפים בנושא מעורבות ונתינה (מתוך 8 שהופקו בסה"כ בביה"ס). ולעשות את זה במהירות הבזק. עם חופשים באמצע, וטקסים שנפלו בדיק על השיעורים, והמון לחץ. דיברתי עם האחראית שלי, שהיתה בתחילת חודש תשיעי, וסיכמנו שנשב ונדבר קצת והיא תעזור לי לתכנן נכון את הצילומים, כדי שהתוצאות יהיו יותר טובות. זה לא יצא לפועל מכל מיני סיבות. קרעתי את התחת, ותסלחו לי על השפה. רבתי עם הילדים, עם המנהלת, עם המורות, שיתנו לי זמן וישתפו פעולה, ולא ישכחו להביא תחפושות, ומוזיקת רקע, ואישורים לצאת משטח ביה"ס, ומה לא... השקעתי את הנשמה. היום הקרינו את הסרטים. הבוס שלי, מנהל החברה שבה אני עובדת, בא להשתתף בהקרנה הראשונה (היו שני סבבים). והוא קטל אותי וירד עלי, מול המדריכים האחרים וחלק מהתלמידים. לדוג': כשאמרתי משהו לטובה על העורך שעשה משהו נחמד בסרט שלי, הבוס אמר לי:"עורך הוא לא קוסם, הוא יכול להוסיף כאלה גימיקים, אבל כשהצילומים גרועים הוא לא יכול להפוך את הסרט שלך לטוב." "אני לא מבין אם בילית כל כך הרבה שעות בעריכה איך לא למדת כלום? מה זה הצילומים האלה?" "אני חושב שלא השקעת מספיק, עובדה שהסרט הראשון יצא סבבה והשאר חרטה." לא יכל להגיד "אני רואה שהשתדלת, שהיה שיפור בחלק מהעבודה, תמשיכי ככה?" היה חייב לקטול ולהוציא את הרוח מהמפרשים? מחר יום אחרון של השנה, ואני מאוד אהבתי את העבודה שלי השנה. מאוד. אבל גם ככה היו לי הרהורים אם להמשיך בה. ועכשיו אין לי מוטיבתיה להמשיך. אני מרגישה ככישלון, אני גרועה, אני לא רוצה ללמד יותר קולנוע
ולא כל כך יוצא לי לתמוך ולהשתתף - מחר נגמרת שנת הלימודים ועד שאמצא עבודה אני בינתיים אשב בבית ואוכל לחזור לחיים שפויים. אז מעבר לזה שאני חולה חולה חולה כבר כמה זמן ולא מצליחה לצאת מזה, היה לי חרא של יום. באמת שבד"כ אני לוקחת דברים בקלות, וכל היום התייחסתי לזה בהומור וניסיתי להדחיק, אבל איכשהו אני מוצאת את עצמי עכשיו בוכה בבית, מעלבון ומתסכול ומתחושת כישלון עצמי ו...אוף! אני מלמדת קולנוע. היה לנו את תחרות האוסקר שסיפרתי לכם עליה, עבדתי מאוד קשה, התוצאות היו בין בינוניות לטובות. לא טובות מאוד, לא מצוינות. טובות. זו שנה ראשונה שלי, ואני בכלל התמחתי בטלויזיה, אז זה היה די צפוי. בחופשת הפסח, על חשבון הזמן הפרטי שלי (אם נוכל - נשלם. ואיכשהו הם לא יכלו...), ישבתי בחדר העריכה כדי ללמוד מהטעויות שלי לשמוע ביקורת (המון ביקורת
