מצטרפת אלינו פסיכולוגית התפתחותית

[aniyael1]

שאלה לגבי תלישת שיער ואכילתו

היי, בתי בת שנה ו-8 חודשים, מזה מס' חודשים הבחנו בתופעה של למצוא שערות ולהכניס אותם לפה. בחודשיים האחרונים היא תולשת לעצמה שיער מהראש ואוכלת אותו..אנחנו לא יודעים מה לעשות ומאד מודאגים. פיזיולוגית זה יכול לגרום לחסימת מעיים, אבל למה זה קורה בכלל ? מדובר בילדה עליזה, מפותחת ורגועה.כשניסינו להניע אותה מלעשות את זה (אמרנו "אסור" או "איכסה") היא מסתכלת במבט ממזרי וממשיכה. חשבנו שאם נתעלם זה יעזור, אבל זה לא משנה. רופאת ילדים המליצה לפנות לפסיכולוג...רבאק, מדובר בתנוקת ! אני נורא לחוצה - האם מישהו מכיר את התופעה או נתקל בה ויכול להסביר למה זה וממה נובע ? איך מטפלים בזה ? תודה.

 

[galit12223]

מכה את עצמו בראש

בני בן השנתיים נוהג להכות את עצמו בראש בכל פעם שמשהו לא מוצא חן בעיניו בליווי בכי. אנחנו משתדלים לא להגיב לתופעה הזאת בכדי שהילד לא ירגיש שעל ידי המכות בראש הוא יקבל את התשומת לב. אין לנו כל מושג ממי הוא למד את התופעה הזאת של מכות ראש. למשהו יש רעיונות,הערות,עזרה ?

 

[luni3]

טראומה לתינוקת

בעלי הלך מכות עם ערבי שניסה לגנוב משהו ובתי התינוקת, בת שנה וחצי ראתה אותם הולכים מכות. היא בכתה כשראתה את זה. האם תהיה לה טראומה מזה? איך זה ישפיע עליה?

 

[b a b y 3]

אני מכירה את התופעה מהבן שלי

הוא גם היה אוכל שערות מהשטיח , ריצפה ובמיוחד הוא אהב לתלוש מעצמו . בהתחלה זה הצחיק אח"כ זה מאוד הדאיג אבל לנו הרופא אמר שזה יעבור ופשוט לא להיתיחס. וזה באמת עבר למרות שאצלנו זה לקח שנה, אבל מבחינה בריאותית זה לא עשה לו כלום ותמיד היתי רואה את השערות יוצאות בקקי.

 

[אוסנת אמא של שירה]

הי

מאוד מצחיק, גם הבת שלי בזמן שהיא אוכלת היא נותנת מכות קלות על הבקבוק וגם על הפנים גם אותי זה מעצבן אבל אני לא עושה עם זה כלום

 

[מיכל מור דיאטנית]

שלום לluni3

אינני פסיכולוגית (אומנם למדתי פסיכולוגיה..) אך לדעתי ביתך הגיבה בצורה טבעית כיוון שחששה לשלומו של אביה. טראומה? לא היית אומרת . אני מאמינה שכל דבר שקורה בכל גיל משפיע (בקטן) אבל לא היתי מרחיקה לכת לטראומה או כל תסביך אחר. ביתך בגיל שאפשר לספר לה מה קרה ולהסביר לה (ברמה שלה). משהו בסגנון: איש לא נחמד רצה לקחת משהו ששיך לנו ואבא לא הסכים שייקח בלי רשות. אבא הסביר לאיש אבל האיש לא התנהג יפה והרביץ לאבא. איזה יופי שהכל הסתדר וכולנו מרגישים טוב ולא קיבלנו מכה... מאחלת לכם שלא "תסתבכו" יותר בקטטות

 

[luni3]

תודה מיכל, הרגעת אותי ועזרת לי

 

[שרית ארביב ימיני]

שלום לוני

אני מצטרפת לדבריה של מיכל ורוצה להרגיע. אין ספק שבתך הגיבה (ואפילו בעוצמה) לסיטואציה שחוותה. עם זאת, התפתחותה של "טראומה" תלויה הרבה יותר בתגובת הסובבים (ובמיוחד ההורים) למצב, מאשר באירוע עצמו. הרגעת הילדה, הסבר פשוט של ההתרחשות ומעל לכל, חזרה לשגרה היומיומית ומשרת הבטחון ולהרגלים הקבועים יסייעו לילדה בהתמודדות. חשוב לציין שאיני מתכוונת לחזרה לשגרה תוך התעלמות מהאירוע. כאשר קורה משהו בעולמו של הילד (לאו דווקא תקרית מסוג זה, אלא כל דבר שכרוך בתגובה רגשית משמעותית), כדאי להתייחס לאירוע (בפשטות ככל שאפשר), להמליל ולשקף לילד מה הרגיש, לתת לגיטימציה לרגשותיו ולשדר בטחון (לדוגמא: "אבא והאיש רבו וזה בטח היה מאד מפחיד. נכון, זה מפחיד שצועקים ומכים, אבל זה עבר ואמא ואבא כאן, שומרים עליך"; דוגמא נוספת, טריוויאלית יותר: "אוי, הבלון התפוצץ, כמה חבל! זה עשה בום ונבהלת ואת גם עצובה שאין בלון. נכון, זה באמת מבהיל ועצוב. אמא תנפח לך בלון חדש"). לא כדאי להתעלם, אבל גם לא להזכיר את האירוע יותר מדי. לאחר ההרגעה הראשונית כדאי להתייחס לעניין רק אם הילד מעלה זאת, או אם משהו בהתנהגות הילד מעיד על חשש או על קושי. באופן כללי, הילדים שלנו הם בדרך כלל יותר "עמידים" ממה שאנו חושבים. כדאי לא להבהל ולסמוך על האינטואיציה ההורית שלנו ועל יכולתנו להרגיע את הילד ולהכיל גם את רגשותיו הקשים, כאשר צצים. בהצלחה! שרית ארביב ימיני.

 

[ענת סימון]

מוכר .

הרבה בני שנתיים עושים זאת. תחשבי על זה שאין לבנך מספיק מילים כדי לבטא את חוסר שביעות הרצון שלו ולכן הוא מבטא זאת במעשים. יש ילדים שאוהבים לקבל חיבוק דב שיוצר להם מסגרת סביב הגוף ומרגיע אותם. חיבוק דב עושים באהבה ותוך המללה של הכעס של הילד .

 

[galit12223]

הילד שלי אמנם רק בן שנתיים אבל...

כבר יודע לדבר כמעט הכל ולהסביר את עצמו במילים, כך שמכות בראש הן לא בשל חוסר יכולתו לתקשר עם הסביבה.

 

[ענת סימון]

יודע להסביר גם רגשות?

"אמא , אני כועס עלייך עכשיו כי אמרת לי לעשות ככה וככה". זה די נדיר בגיל זה שילד ידבר בצורה כזו אבל יכול להיות שגם אם כושר הדיבור שלו מעולה יחסית לשאר בני גילו הרי בעיתות ריתחה קשה יותר להתבטא ( כמו לכולנו) והדמעות והכעס משתלטים.

 

[שרית ארביב ימיני]

שלום גלית

כמו שענת כבר כתבה, התגובה של בנך נראית כביטוי קלאסי של תסכול, שקשה לו לשאתו ולבטא אותו בדרכים אחרות.בגיל שנתיים קיים "שילוב קטלני" בין עוצמות רגש מאד גבוהות ובין רמה שפתית שגם אם היא טובה מאד, עדיין לרוב אינה משוכללת מספיק כדי לבטא רגשות בצורה ברורה.אין הכוונה לקושי תקשורתי, אלא חוסר באוצר מילים מתאים וכן שלב בו הילד עדיין אינו בעל יכולת לחשוב: "רגע, מה אני מרגיש עכשיו? עכשיו אני כועס" ואז להעביר זאת למילים.התגובות כתוצאה מכך הן שונות ומגוונות, אך כולן מאופיינות בהפגנת עוצמות רגשיות גבוהות ומדובר בתופעה נורמטיבית ומוכרת . יש ילדים שצורחים, יש שנופלים על הרצפה ודופקים עם הידיים והרגליים, יש שזורקים חפצים ויש שמכים עצמם וכו'. לדעתי, התעלמות מהעניין אינה מומלצת ועלולה אף להחמיר את הבעיה, שכן הילד זקוק לכם שתמלילו עבורו את מה שהוא חש. לא הייתי ממליצה לכעוס עליו על התהגותו זו, אבל כן יש מקום לתגובות שנותנות מקום ולגיטמציה לרגש, תוך הזדהות עם הילד והפגנת הבנה למצבו אך במקביל להציב גבול ולא לאפשר את ההתנהגות הספציפית. ("אוי, אתה כ"כ כועס שאמא לא מרשה לך שוקולד. אתה צודק, זה באמת מעצבן. אבל מה לעשות? אני לא מרשה. מותר לך לכעוס, מותר לך לבכות, אבל אתה לא מרביץ לעצמך"). ואז, אם עדיין צריך, להוסיף מה שענת קראה "חיבוק דב", שיחזיק את הילד וישדר לו שמישהו מחזיק ומכיל את מה שהוא מרגיש. חשוב לציין שחיבוק דב אסור שיבוצע מתוך כעס על הילד או כדרך להענישו, אלא רק כדי לעזור לו להחזיק את עצמו ולהתמודד. כדאי שכל ההתנהלות והתגובה לילד יהיו כמה שיותר מהירים, כדי "לתפוס" את ההתפרצות בזמן. בהצלחה, שרית ארביב ימיני.

 

[galit12223]

תודה רבה על התשובה המפורטת (-:

 

[ענת סימון]

אכילת שיער

אין לי תשובה עבורך אך בימים הקרובים תצטרף אלינו שרית ארביב ימיני שהיא פסיכולוגית התפתחותי שעובדת במכון להתפתחות הילד והיא אולי תוכל להשיב לך .

 

[ענת סימון]

מצטרפת אלינו פסיכולוגית התפתחותית

שמה שרית ארביב ימיני והיא עובדת במרכז לגיל הרך ובמכון להתפתחות הילד. מההכרות האישית שלי איתה יש לה המון מה לתרום לפורום הזה. תודה שרית שהסכמת להצטרף . את מוזמנת להציג את עצמך ואת סוג השאלות שתרצי לענות עליהם.

 

[שרית ארביב ימיני]

שלום לכולם

שמי שרית ואני פסיכולוגית בהתמחות התפתחותית ואמא לשתיים. אני עובדת במרכז לגיל הרך ובמכון להתפתחות הילד של בי"ח "ברזילי". שמחה להצטרף לפורום החשוב הזה ומקווה לתרום במענה לשאלות ספציפיות וגם במתן מידע כללי והסברים בנושאים שמעסיקים את כולנו. בקרוב אכתוב בפירוט לגבי תפקידו של הפסיכולוג ההתפתחותי (מה זה בכלל? מי צריך וכו') וכן לגבי תהליכי ההפניה למכונים השונים להתפתחות הילד. בינתיים, אספר כי ניתן לפנות אלי כמובן בשאלות בנושאי התפתחות רגשית וחברתית, אך גם בנושאים אחרים הקשורים להתפתחות (קוגניטיבית, שפתית, מוטורית, קשב וריכוז, משחק וכד'). בקצרה, עבודתו של הפסיכולוג ההתפתחותי היא בייעוץ, אבחנה וטיפול בילדים בגיל הרך ובסוגיות התפתחותיות שונות, תוך עבודת צוות עם גורמים מקצועיים נוספים והפניה לטיפול ממוקד במקרה הצורך. להתראות, שרית.

 

[פ ס י פ ל ו ר ה 1]

ברוכה הבאה!

תודה שהצתרפת

 

[שרית ארביב ימיני]

תודה!

 

[ניצני88]

בעיות הסתגלות של ביתי-קצת ארוך

שלום שרית וענת, בתי בת שנתיים וחודש. עד אוגוסט 2006 היא טופלה ע"י אימי. הסביבה החברתית של הילדה עד לאותו זמן היתה אמא-אבא-סבא-סבתא-דוד-דודה-בן דוד.בספטמבר 2006 הילדה נכנסה למשפחתון ממנו הוצאתי אותה והעברתי אותה לגן פרטי בן 14 ילדים. הבעיה היא שכבר מימי המשפחתון הילדה החלה להיסגר-לא עוד משחקים בחוץ, לא רוצה ללכת לגן השעשועים כי יש שם ילדים, בוכה ומתקפלת בכל פעם שילדים או מבוגרים מתקרבים אליה. בגן היא משתדלת להתרחק מהילדים. עם הצוות המטפל היא מסתדרת נהדר. היא במתח כל היום, לא מוכנה לארח חברים(אין לה),צורחת ובוכה כשמתארחים אצלנו חברים,מקיצה בלילה מס' פעמים בבכי. היא מסרבת ללכת לגן אבל גם כשמגיעים הביתה מסרבת להיכנס לבנין. עלי לציין שהיא לא מדברת אבל מאד אינטליגנטית ומבינה הכל. מה לעשות?האם צריך לתת לזמן לעשות את שלו או שצריך לעזור לו?האם מדובר בבעיית הסתגלות או שמוקדם להכתיר את התנהגותה כ"בעיה". אשמח על כל עיצה. אמא נואשת.

 

[שירשיר של שניים]

קופצת על הרכבת..

שלום שרית וברוכה הבאה, אודה להתייחסותך למה שכתבתי: http://www.tapuz.co.il/tapuzforum/main/Viewmsg.asp?forum=192&msgid=88651385 הבעיה עדיין לא נפתרה. תודה!