מצטרפת אלינו פסיכולוגית התפתחותית

פחדים ואחות חדשה (ארוך!!!)

שירשיר שלום, הסיפור שלך די מורכב ולדעתי קיימים כאן כמה רבדים. קודם כל, ברמה הטכנית הכי פשוטה, הייתי עושה משהו כדי לוודא שמקרה כזה (כניסת עטלף הביתה)לא יחזור - התקנת רשת, סורג או משהו בסגנון... נראה לי שזה ירגיע גם אותכם (באמת תקרית מוזרה). כמובן שיש הרבה מעבר לכך: כמו שתיארת בסוף הסיפור, נראה שהתנהגותו של בנך מושפעת משני גורמים. גורם אחד הוא אכן הפחד ממה שאירע (פחד ממשי להיכנס לבד לחדרו). גורם נוסף ולא פחות חשוב הוא מה שחברותייך קוראות "גבולות". לדעתי, לא מדובר בקושי בגבולות ואני הייתי משייכת זאת דווקא להולדתה של אחותו. תיארת את הקושי להיות צמודה לבנך כאשר יש תינוקת בת חמישה חודשים ש"רוצה רק ידיים". בעיני, זה מאד טבעי שבנוסף לתחושות הפחד (שהן אותנטיות בעיני), גם בנך במצבים מסוימים (ולא תמיד בהקשר לפחד דווקא) רוצה את נוכחותכם הצמודה. נוצרה סיטואציה משפחתית שנותנת הצדקה לכך סביב סיפור העטלף, אבל אפשר להמליל בהקשר זה ולשקף לו לא בהכרח את נושא הפחד, אלא גם את הקושי בכך שאמא עכשיו עם התינוקת ואת זה ש"זה באמת מעצבן שיש תינוקת שצריכה להיות צמודה לאמא ואבא".אם מבקש במפורש, הייתי אומרת משהו כמו: "אתה יודע חמוד? אני חושבת שאתה מאד רוצה שאלווה אותך לחדר משחקים לא רק בגלל הציפור, אלא גם בגלל שאולי אתה מרגיש שהתינוקת הרבה איתי ואתה גם רוצה שאהיה רק שלך לפעמים". הייתי אומרת את זה לא בצורת שאלה, אלא כאמירה. אם באותו רגע מתאפשר לך להיות איתו, יופי. אם את בדיוק עסוקה עם התינוקת אפשר כאן להציב גבול ולתת לו להמתין קצת, תוך בחירה שלו אם להשאר איתך בסלון או ללכת לבד לחדר משחקים. לכל זה הייתי מוסיפה מה שנקרא : "זמן מיוחד" (ולא זמן איכות!), כמה דקות מוגדרות ביום (10-15 דקות) שבהן את (או אבא) מקדישים עצמם למשחק עם הילד ולא עושים שום דבר אחר (לא עונים לטלפון, לא מטפלים בתינוקת). חשוב שזה יהיה משחק משותף ולא רק להסתכל עליו משחק, לעשות משהו שכיף לכם ביחד ולהצהיר ש"זה הזמן המיוחד שלי איתך". לא לקשר זאת בשום אופן לתקרית העטלף ולהעלות תוך כדי רגשות גם שלכם ("אתה יודע? מאד כיף לי להיות איתך ביחד רק שנינו. מאז ש- X נולדה לא כ"כ היה לנו הרבה זמן ביחד..."). הדיבור על הדברים נותן לגיטימציה גם לתחושות קשות שיכולות להיות לילד כלפיכם וכלפי התינוקת (מומלץ מאד בהקשר זה "ספר הפילפילים " של אלונה פרנקל). לגבי הפחד מלשהות בחדר, אני ממשיכה בהודעה נוספת (לא בטוחה שיהיה לי מקום להכל).
 
המשך

לגבי הפחד - אין ספק שמדובר בתקרית לא נעימה וגם קצת מפחידה. עם זאת, עוצמות הפחד שמפגין הילד הן גבוהות במיוחד. נראה לי שכדאי שתשאלו את עצמכם - האם יכול להיות שמשהו בהתייחסותכם לאירוע שידר לילד שמדובר בתקרית חריגה במיוחד? האם נראה לכם שכולכם הייתם מגיבים אותו הדבר אם הייתה נכנסת יונה לחדר, למשל? אני חלילה לא אומרת זאת במובן של האשמה, אבל חשוב להבין שאפשר בעצם לעשות לתקרית הזו איזשהו פירוש ועיבוד מחדש, אבל שזה מצריך הסתכלות שונה שלכם על האירועים. הפנייה שלכם אל הילד כיום, כפי שתיארתם, היא פנייה בצורה של הסבר. אתם פועלים בערוץ הקוגניטיבי (מחשבתי) ומנסים להסביר ולשכנע, בעוד שהילד פוחד וחש רגשות, נמצא בערוץ הרגשי. זה כמו לשכנע סיני לעשות משהו ולדבר איתו ביפנית... אני הייתי מציעה, כאמור, לנסות ולתת לאירוע עיבוד ופירוש מחדש, דרך ציור, משחק בבובות, פלסטלינה, לגו או בכל דרך יצירתית אחרת.אפשר לשבת ליד הילד ולתת לו לצייר או להמחיז משהו שקשור בציפור (תנסו שזה יבוא ממנו ואם לא, לכוון בעדינות לשם). אז, דרך המשחק או הציור, לתת לכל התקרית פרשנות שונה והזדמנות לילד לשלוט במה שקורה. "זה באמת היה קצת מפחיד שהציפור נכנסה אליך לחדר. אבל בוא נחשוב, למה בעצם היא באה? (להציע אפשרויות): "אולי היא איבדה את הדרך הביתה וחשבה שאנחנו זה הבית שלה? אולי היא רצתה לפגוש חברים חדשים?". אם הילד לוקח את זה לכיוונים שליליים זה גם בסדר, ללכת איתו - "אולי היא רצתה לנקר אותנו?", "אולי היא רצתה לקחת לך משחקים?". החשוב הוא להתייחס לתקרית בצורה פחות עוצמתית ויחד עם זאת לדבר עליה ועל הרגשות המעורבים. הנה הציפור עכשיו (במשחק, בפלסטלינה וכו'), מה נעשה איתה? (אולי הילד במשחק שלנו רוצה שהיא תהיה חברה שלו, אולי הוא רוצה לקחת מטאטא ולגרש אותה - תעשו את זה ביחד, שוב בתוך המשחק, אולי הוא רוצה לבנות כלוב ולהכניס אותה לתוכו וכו'). החשוב הוא לא להכניס לילד מילים לפה, לתת לו להוביל את הכיוון ולזרום איתו. במקביל, לתת אישור לתחושות הפחד של הילד (כאשר זה נראה לכם אותנטי), אבל לא לשנות את כל מהלך חיי הבית כתוצאה מכך. "אני מבינה שאתה קצת פוחד ורוצה שאני אשב איתך בחדר, אבל כרגע אני מכינה ארוחת ערב ואני לא יכולה לבוא. אתה יכול לחשוב על עוד משהו שיעזור לך להיות בחדר? (אולי לקחת איתו בובה או משהו בסגנון?). אפשר לשבת איתו פרק זמן ששניכם תחליטו ואז להודיע לו שהולכים. אני מאמינה ששילוב של שני התחומים - התייחסות ועיבוד מחדש של התקרית המפחידה ביחד עם התייחסות לצרכיו סביב לידת האחות תפתור את העניין. בהצלחה ואשמח אם תעדכני איך זה מתקדם! שרית ארביב ימיני.
 
תודה!

אני אנסה את עצותייך. עלתה לי בראש גם נקודה נוספת: אני כל הזמן מניקה וזה אומר שאני לא עושה איתו זמן איכות בנפרד בכלל. אני אתחיל להשתדל יותר בחלק הזה. אעדכן בהמשך ותודה רבה על התייחסותך.
 
חריקת שיניים בזמן ערות

הבן שלי בן שנה וחודש כמעט... חורק שיניים כשהוא ער (בשינה לא חורק ) ... זה התחיל לפני חודשיים , הפסיק לתקופה ועכשיו הוא עושה זאת שוב ובתדירות גבוהה יותר.. יש לו כבר 9 שיניים ועכשיו הוא מוציא עוד ( לפי הרוק והנפיחות ) השאלה אם חריקת השיניים זה בגלל זה או שזה משהו אחר .. וזה בטח לא בריא לשיניים אז מה אפשר לעשות ?
 
איך הוא חוץ מזה?

באופן כללי, בהחלט ייתכן שמדובר בתופעה של התנסות ובדיקה של "הציוד" החדש (שיניים) ואיזושהי התנסות סנסומוטורית. עם זאת, צריך להסתכל על הילד באופן כולל. האם חריקת השיניים מתרחשת בעת תסכול? איך הוא מבחינה התפתחותית כוללת? אכילה? שינה? וכו'. אם זוהי התופעה היחידה, הייתי נותנת לזה לעבור לבד (מקסימום מנסה להסיח את דעתו כשזה קורה). אם יש דברים נוספים, אולי שווה לבדוק. בהצלחה, שרית.
 
משיכות בשיער

בני בן 4 חודשים עוד מעט וכשהיה קטן היה הרבה בתנוחת "הסייפן". יש לו הרבה שיער על הראש ואז הוא תמיד היה תופס ומושך בלי כוונה ועשה הרושם שלא מפריע לו. לאחרונה זה קורה שוב (אמנם פעם ב...) שהוא תופס בשיער ופותח וסוגר את היד כמה פעמים ומושך את השיער, זה נראה שהוא לא מתכוון. האם זה נורמלי? מתי זה אמור לעבור?
 
נשמע כמו חקירה נורמלית של עצמו

עבור התינוק בחודשים הראשונים הגבול בין עצמו וגופו ובין האחר והסביבה די מטושטש. הוא בעצם מתחיל לחקור את העולם (כולל את גופו שלו) דרך ידיו ופיו. לכן ניתן לראות תינוקות מכניסים כל דבר לפה (כולל ידיהם שלהם) וזאת בלי קשר לצמיחת שיניים. נשמע שמשיכת השיער של בנך היא פשוט צעד נוסף של התנסות עם גופו ועם התחושות שחש כאשר מושך אותו. אין בכך שום נזק. אם נראה לך שההתעסקות מוגזמת, אפשר פשוט להציע לו מוקדים חדשים להתעניינות (צעצועים, חפצים וכו').
 

happpy

New member
שלום שרית../images/Emo140.gif

שאלה ששאלתי שבוע שעבר אבל לא היה מי שיענה מהבחינה ההתפתותית. הבן שלי בן חצי שנה, תינוק מפותח מאוד, עושה כל מה ש"צריך" לעשות בגילו ובכלל תינוק פעלתן ומקסים. משבועיים אחרי הלידה ועד היום עוד סובל מגזים וכאבי בטן לפני יציאה (הוא יונק). כנראה שהוא התרגל לכך איכשהו, אבל אני יכולה לספור על יד אחת את מספר הפעמים שהוא לא עשה קקי שלא עלי או בהחזקת יד שלי. יכול להיות שזה שריד לתקופת המלחמה שאז החזקתי אותו כל בוקר והוא עשה עלי קקי לקול תרועותיי (כי תמיד היה לו קשה). כלומר, כל פעם שהוא צריך לעשות הוא מתבכיין ומתפתל ובסוף אני נכנעת ומרימה אותו ורוב הפעמים הוא מיד יעשה. גם בלילה הוא מתעורר מכאבי בטן ולא עושה עד שאני מרימה אותו. לפעמים אני אפילו לא יודעת שהוא צריך ואיך שאני מרימה אותו הוא עושה. אני לא ממש יודעת מה לעשות. מפריעים לי שני דברים. מפריע לי לחשוב שהוא מחכה ולא עושה עד שאני מרימה אותו ועד אז סובל, הרי לפעמים לוקח לי זמן לזהות את הצורך. ומפריעה לי התלות שלו בי לצורך זה, אני לא בטוחה שזה "בריא". האם צריך לעשות משהו? ומה אפשר לעשות על מנת לנתק את הקשר ביני לבין יציאה בלי לגרום לו לטראומות? אני פשוט רוב הזמן נכנעת ו"עוזרת" לו על ידי כך שאני משיבה אותו עלי ואז הוא עושה, כי אין לי כח לחכות שיעשה לבד.
 
שלום הפי

קודם כל הייתי בודקת את נושא כאבי הבטן והגזים. הדבר בדר"כ מאפיין גילאים צעירים יותר (עד שלושה- ארבעה חודשים). אם מדובר בתופעה חוזרת ונשנית, אולי שווה להתייעץ עם רופא ילדים או גסטרו. בהנחה שהכל תקין מבחינה רפואית ואין אלרגיות או משהו בכיוון אפשר לפנות גם לאבחון בשיטות אלטרנטיביות שונות (אייפק, הומאופתיה וכו'), פשוט כדי להקל עליו. מעבר לכך, ייתכן שה"תלות" של בנך היא לא פיזית בך, אלא פשוט בשינוי התנוחה, בתנועתיות שאת מספקת לו, אשר עוזרת לו "להשתחרר". לא הייתי בשלב זה מנסה "לחנך" אותו ועושה כל מיני ניסויים כדי לטפל ב"תלות" כזו. הייתי מנסה לפתור את העניין בעקיפין (דרך השיטות השונות שהזכרתי). רק אם התופעה לא חולפת לקראת גיל שנה, היה שווה לבדוק שינוי בהרגלים. הרי בסך הכל בנך תלוי בך לא רק כדי לעשות קקי, גם כדי לאכול, לגדול ולהתפתח, לא? נסי לראות זאת כך... בהצלחה, שרית.
 

happpy

New member
תודה שרית

כמובן שאני לא הולכת "לחנך" אותו בנושא הזה. אני מאמינה שמדובר בהרגל בגלל שגם בעלי ואנשים אחרים מחזיקים אותו באותה תנוחה שאני מחזיקה אותו (כמעט ישיבה) ואצלם לא קורה הקסם. אני אתן לו לגדול מזה ושאלתי נבעה לא מתוך הקושי שלי, אלא יותר בגלל שחששתי שהיא יכולה להיות שלילית עבורו.
 
שאלה לשרית- תעסוקה לבת 3 ח'

שלום שרית שמחה שהצטרפת לפורום!! בתי בת 3 ח' אוטוטו. ילדה ראשונה. הייתי רוצה לשאול מה כדאי לעשות איתה בכדי להעסיקה ולסקרנה... היא צופה בטלויזיה (בייבי מוצארט וכאלה), לא הרבה. באונ' היא לא ממש מאוהבת... אני מטיילת איתה, מדברת איתה שרה ורוקדת איתה אבל עדיין אני חושבת שאולי קצת משעמם לה... צעצועים לא ממש מעניינים אותה, עדיין. מה בכל זאת מומלץ לעשות עם תינוקת בת 3 ח'? תודה רבה!
 

shanishan

New member
תעסוקה לתינוקת

יש הרבה דברים שאפשר לעשות איתה, יש המון מקומות שיש בהם סדנאות כאלה ואחרות לגילאים שלה. למרות שהיא רק בת 3 חודשים רצוי להוציא אותה מהבית וכן להיות איתה בחברת אנשים ועוד תינוקות- זה תורם להם הרבה. יש הרבה סדנאות שתוכלי לעשות איתה שזה במפגשים קטנים כאלה וזה גם טוב לך.. תצאי תכירי אמהות חדשות נוספות.. תדברו.. מומלץ ביותר!
 
גיל שלושה חודשים

גיל שלושה חודשים הוא גיל גבולי, בו קיים בדר"כ מעבר הדרגתי מהתמקדות התינוק בעולמו הפנימי ובצרכיו להתמקדות מעט ממוקדת יותר בסביבה ובגירוייה. לאט לאט בתך תתחיל להתעניין יותר בחפצים ובגירויים שסביבה. עם זאת, חשוב לזכור שגם עכשיו ממש לא "משעמם" לה. היא אינה חייבת צעצועים התפתחותיים ובשלב זה כל דבר יכול להיות גירוי מעניין (לראות עץ שענפיו זזים ברוח, למשל..). אם נראה לך שבתך מסתכלת או מתעניינת במשהו כדאי להניח לה לעשות זאת. אם לא, נוכחותך שם (את הגירוי הכי מעניין שיש..), הדיבור אליה, השירים וכו' הם בעצם כל מה שהיא צריכה. אפשרי לה את נוכחותך ומגוון של תנוחות מבחינה מוטורית (שכיבה על הבטן, שכיבה על הגב, החזקה שלך בכל מיני וריאציות וכו') והיא כבר תעשה את השאר לבד... בהצלחה! שרית.
 
aniyael שלום,

רציתי להתייחס לשאלה שלך בשני מישורים. ראשית, ברצוני לסייג שאין ביכולתי כמובן לאבחן דרך האינטרנט את בתך ויהיה זה לא רציני לעשות זאת. באופן כללי, התופעה של תלישת ואכילת שיער (טריכוטילומניה) היא תופעה מוכרת ויכולה לאפיין תינוקות, ילדים ומבוגרים כאחד. כיום סוברים כי מדובר בתופעה על רקע אורגני, מה שמסביר את קיומה כבר בקרב תינוקות קטנים. איני יודעת אם בתך אכן סובלת מתופעה זו. הדבר תלוי בגורמים רבים (משך, תדירות וכו') ורק גורם מקצועי מוסמך יכול לאבחן זאת. עם זאת, מתיאורך עולה כי מעבר למרכיב האורגני אשר ייתכן וקיים וייתכן שלא קיים במקרה שלכם, קיים גם מרכיב התנהגותי ("כשניסינו להניע אותה מלעשות את זה היא מסתכלת במבט ממזרי וממשיכה") וייתכן שהתופעה התחילה באקראי או כתוצאה מגורם אורגני כלשהו וכיום ממשיכה כחלק מאיזשהו משחק / מאבק כוחות של הילדה (דברים שאופיניים בפתחו של גיל שנתיים). נשאלת השאלה עד כמה העניין חמור, באיזו תדירות מדובר וכמה זמן התופעה נמשכת. יש אפשרות שהדבר יעבור עם הגיל, אבל לא בהכרח. במידה ואתם מודאגים והתופעה נמשכת באינטנסיביות מזה זמן רב, כדאי לשקול לפנות לייעוץ מקצועי. חישבו על כך ובמידה שתהיו מעוניינים שלחו לי מסר ואוכל לנסות ולהפנות אתכם. כתבת שרופאת ילדים המליצה לפנות לפסיכולוג ותגובתך מהבטן הייתה : "רבאק, מדובר בתינוקת!". אני מאד מבינה את התמיהה והחשש מלפנות לפסיכולוג בגיל כזה. עם זאת, חשוב לי להדגיש שעבודתו של פסיכולוג התפתחותי או כל איש מקצוע אחר בתחום, שמתמחה בגיל הרך אינה זהה לעבודתו של פסיכולוג שמטפל במבוגרים. מדובר בעבודה בדגש התפתחותי, שלוקחת בחשבון את כל תחומי ההתפתחות. במידה ויש צורך בטיפול, מדובר בטיפול באמצעות משחק, לרוב בשיתוף ההורים, בייעוץ ובהכוונה. אני כותבת באופן כללי, לאו דווקא ספציפית למקרה שלכם מפני שחשוב לי להעלות את המודעות לטיפול בקשיים התפתחותיים מכל סוג, דווקא בגיל הרך, על מנת שלא "לסחוב" קשיים אלה ואחרים לגילאים מתקדמים יותר. ניתן לאבחן ולטפל גם בתינוקות קטנים, בכל גיל וככל שמטפלים בגילאים צעירים יותר, סיכויי ההצלחה דווקא גדלים. בהצלחה! שרית ארביב ימיני.
 
למעלה