שרית ארביב ימיני
New member
פחדים ואחות חדשה (ארוך!!!)
שירשיר שלום, הסיפור שלך די מורכב ולדעתי קיימים כאן כמה רבדים. קודם כל, ברמה הטכנית הכי פשוטה, הייתי עושה משהו כדי לוודא שמקרה כזה (כניסת עטלף הביתה)לא יחזור - התקנת רשת, סורג או משהו בסגנון... נראה לי שזה ירגיע גם אותכם (באמת תקרית מוזרה). כמובן שיש הרבה מעבר לכך: כמו שתיארת בסוף הסיפור, נראה שהתנהגותו של בנך מושפעת משני גורמים. גורם אחד הוא אכן הפחד ממה שאירע (פחד ממשי להיכנס לבד לחדרו). גורם נוסף ולא פחות חשוב הוא מה שחברותייך קוראות "גבולות". לדעתי, לא מדובר בקושי בגבולות ואני הייתי משייכת זאת דווקא להולדתה של אחותו. תיארת את הקושי להיות צמודה לבנך כאשר יש תינוקת בת חמישה חודשים ש"רוצה רק ידיים". בעיני, זה מאד טבעי שבנוסף לתחושות הפחד (שהן אותנטיות בעיני), גם בנך במצבים מסוימים (ולא תמיד בהקשר לפחד דווקא) רוצה את נוכחותכם הצמודה. נוצרה סיטואציה משפחתית שנותנת הצדקה לכך סביב סיפור העטלף, אבל אפשר להמליל בהקשר זה ולשקף לו לא בהכרח את נושא הפחד, אלא גם את הקושי בכך שאמא עכשיו עם התינוקת ואת זה ש"זה באמת מעצבן שיש תינוקת שצריכה להיות צמודה לאמא ואבא".אם מבקש במפורש, הייתי אומרת משהו כמו: "אתה יודע חמוד? אני חושבת שאתה מאד רוצה שאלווה אותך לחדר משחקים לא רק בגלל הציפור, אלא גם בגלל שאולי אתה מרגיש שהתינוקת הרבה איתי ואתה גם רוצה שאהיה רק שלך לפעמים". הייתי אומרת את זה לא בצורת שאלה, אלא כאמירה. אם באותו רגע מתאפשר לך להיות איתו, יופי. אם את בדיוק עסוקה עם התינוקת אפשר כאן להציב גבול ולתת לו להמתין קצת, תוך בחירה שלו אם להשאר איתך בסלון או ללכת לבד לחדר משחקים. לכל זה הייתי מוסיפה מה שנקרא : "זמן מיוחד" (ולא זמן איכות!), כמה דקות מוגדרות ביום (10-15 דקות) שבהן את (או אבא) מקדישים עצמם למשחק עם הילד ולא עושים שום דבר אחר (לא עונים לטלפון, לא מטפלים בתינוקת). חשוב שזה יהיה משחק משותף ולא רק להסתכל עליו משחק, לעשות משהו שכיף לכם ביחד ולהצהיר ש"זה הזמן המיוחד שלי איתך". לא לקשר זאת בשום אופן לתקרית העטלף ולהעלות תוך כדי רגשות גם שלכם ("אתה יודע? מאד כיף לי להיות איתך ביחד רק שנינו. מאז ש- X נולדה לא כ"כ היה לנו הרבה זמן ביחד..."). הדיבור על הדברים נותן לגיטימציה גם לתחושות קשות שיכולות להיות לילד כלפיכם וכלפי התינוקת (מומלץ מאד בהקשר זה "ספר הפילפילים " של אלונה פרנקל). לגבי הפחד מלשהות בחדר, אני ממשיכה בהודעה נוספת (לא בטוחה שיהיה לי מקום להכל).
שירשיר שלום, הסיפור שלך די מורכב ולדעתי קיימים כאן כמה רבדים. קודם כל, ברמה הטכנית הכי פשוטה, הייתי עושה משהו כדי לוודא שמקרה כזה (כניסת עטלף הביתה)לא יחזור - התקנת רשת, סורג או משהו בסגנון... נראה לי שזה ירגיע גם אותכם (באמת תקרית מוזרה). כמובן שיש הרבה מעבר לכך: כמו שתיארת בסוף הסיפור, נראה שהתנהגותו של בנך מושפעת משני גורמים. גורם אחד הוא אכן הפחד ממה שאירע (פחד ממשי להיכנס לבד לחדרו). גורם נוסף ולא פחות חשוב הוא מה שחברותייך קוראות "גבולות". לדעתי, לא מדובר בקושי בגבולות ואני הייתי משייכת זאת דווקא להולדתה של אחותו. תיארת את הקושי להיות צמודה לבנך כאשר יש תינוקת בת חמישה חודשים ש"רוצה רק ידיים". בעיני, זה מאד טבעי שבנוסף לתחושות הפחד (שהן אותנטיות בעיני), גם בנך במצבים מסוימים (ולא תמיד בהקשר לפחד דווקא) רוצה את נוכחותכם הצמודה. נוצרה סיטואציה משפחתית שנותנת הצדקה לכך סביב סיפור העטלף, אבל אפשר להמליל בהקשר זה ולשקף לו לא בהכרח את נושא הפחד, אלא גם את הקושי בכך שאמא עכשיו עם התינוקת ואת זה ש"זה באמת מעצבן שיש תינוקת שצריכה להיות צמודה לאמא ואבא".אם מבקש במפורש, הייתי אומרת משהו כמו: "אתה יודע חמוד? אני חושבת שאתה מאד רוצה שאלווה אותך לחדר משחקים לא רק בגלל הציפור, אלא גם בגלל שאולי אתה מרגיש שהתינוקת הרבה איתי ואתה גם רוצה שאהיה רק שלך לפעמים". הייתי אומרת את זה לא בצורת שאלה, אלא כאמירה. אם באותו רגע מתאפשר לך להיות איתו, יופי. אם את בדיוק עסוקה עם התינוקת אפשר כאן להציב גבול ולתת לו להמתין קצת, תוך בחירה שלו אם להשאר איתך בסלון או ללכת לבד לחדר משחקים. לכל זה הייתי מוסיפה מה שנקרא : "זמן מיוחד" (ולא זמן איכות!), כמה דקות מוגדרות ביום (10-15 דקות) שבהן את (או אבא) מקדישים עצמם למשחק עם הילד ולא עושים שום דבר אחר (לא עונים לטלפון, לא מטפלים בתינוקת). חשוב שזה יהיה משחק משותף ולא רק להסתכל עליו משחק, לעשות משהו שכיף לכם ביחד ולהצהיר ש"זה הזמן המיוחד שלי איתך". לא לקשר זאת בשום אופן לתקרית העטלף ולהעלות תוך כדי רגשות גם שלכם ("אתה יודע? מאד כיף לי להיות איתך ביחד רק שנינו. מאז ש- X נולדה לא כ"כ היה לנו הרבה זמן ביחד..."). הדיבור על הדברים נותן לגיטימציה גם לתחושות קשות שיכולות להיות לילד כלפיכם וכלפי התינוקת (מומלץ מאד בהקשר זה "ספר הפילפילים " של אלונה פרנקל). לגבי הפחד מלשהות בחדר, אני ממשיכה בהודעה נוספת (לא בטוחה שיהיה לי מקום להכל).