ישראל תשמב
New member
מצעד ההרס העצמי
מתוך מאמר שפירסם בן דרור ימיני במעריב אינטרנט. אנחנו מכורים לעיסוק בעריפת ראשים. עריפה בשלבים. כדי שניהנה מכל טיפת דם. ואיך העזו אנשים להפגין תחת הסיסמה: "33 הרוגים בשביל ספין"? השבוע נרשם עוד ציון דרך במצעד ההרס העצמי של ישראל. בדרום התחוללה, ועדיין מתחוללת, לנגד עינינו, דרמה בסדר גודל אסטרטגי. עזה, אם זה לא היה ברור, עומדת להפוך לדרום לבנון. גם אם מצרים לא תהפוך לסוריה, יתעלה החמאס לרמת החיזבאללה. אבל כבר שלושה ימים אין על כך מילה אחת בעיתונים. זה קורה משום שמדינה שלמה, בתהליך של הרס עצמי שספק אם יש לו עוד דוגמה בעולם, עסוקה בביקורת הורסת. לא ביקורת בונה. מדינה שלמה עסוקה בחיפוש אובססיבי אחרי כשלים שאפשר להצמיד אותם לאנשים. פוליטיקאים או קצינים. הרי זה מה שחשוב. עריפה. לא תיקון. תהליך מטומטם ומטופש של התאבדות. מדינה שלמה עסוקה בספינים ובספינים נגדיים. כאילו שאין כאן הנהגה שאמורה להתמודד עם האיום הצומח מדרום. נכון, זה תפקידם של מנהיגי ישראל, של אולמרט וברק ולבני ואשכנזי ואחרים לדון במה שקורה בדרום. ודאי שזה התפקיד שלהם. אבל האם אנחנו-התקשורת, הציבור - באמת נותנים להם לעסוק במה שחשוב? לא ממש. אנחנו מכורים לעיסוק בעריפת ראשים. עריפה בשלבים. כדי שניהנה מכל טיפת דם. תחביב לאומי. נכנסים לקרבי הקרביים. כל עיתון, או עיתונאי, זוכה להדלפה, שהופכת לכותרת של מחר. נכון שזה לא אומר כלום. נכון שזו רק אבן קטנה בפסיפס ענקי. אבל אנחנו עסוקים בכל רסיס מידע, ש"שופך אור חדש על כל התמונה". זה מה שחשוב? אנחנו השתגענו? עלילת דם כבר שבועיים שקועה המדינה בעלילת דם. מהיכן, לעזאזל, שאבנו את הרשעות הזאת, את הארסיות הזאת, שלפיה החלטות גורליות התקבלו משיקולים ציניים? איך העזו אנשים שפויים להפגין תחת הסיסמה: "33 הרוגים בשביל ספין" ? מי שחיבר את הכרזה הזאת הוא מנוול. לא פחות. הרי הם יודעים שאולמרט התחבט. והתייסר. וכנראה טעה. אבל בזדון? ואיפה בנימין נתניהו, אם יש בו עוד יושר, כדי שיאמר: עד כאן. משום שאין בישראל מנהיג, שנוי במחלוקת ככל שיהיה, שגורם להרג חיילים בשביל ספין. אולמרט טעה. ייתכן שעדיף שילך. אבל לטעון שהוא הרג חיילים בזדון בשביל ספין? והגדיל לעשות אחד מגדולי הרודפים, דן מרגלית. "הוועדה טעתה". רק הוא לא טעה. אז הוא ממשיך עם העלילה. העיתונאים חכמים יותר ספק אם יש מנהיג אחד שבזמן קונפליקט צבאי לא קיבל החלטות אוויליות ושגויות. קנדי וצ'רצ'יל ומי לא. אלפים נהרגו בגלל החלטות שגויות. אם מישהו היה שם את צ'רצ'יל מול ועדות חקירה, בנוסח המתאבד של ישראל, אפשר להניח שמלחמת העולם השנייה היתה נגמרת בניצחון הברברים. למזלו של העולם החופשי, באותם ימים לא היו אינספור טרחנים. המטרה קידשה את המחדלים. לפעמים טוב שכך. ולא היה בג"ץ בריטי ששיגע את צ' רצ'יל בהחלטות תמוהות. ולא היו ועדות חקירה. ולא הפגנות של הורים שכולים. אם מחול ההתערטלות והרדיפה היה נכנס לקטגוריה של "ביקורת בונה", אם משהו היה משתפר בגלל הצדקנות האובססיבית מהסוג הישראלי-ניחא. אלא שהמצב הפוך. בסטנדרטים הצדקניים שאנחנו הולכים ויוצרים כאן, אנחנו לא משפרים את המנהיגות. אנחנו מבריחים את הטובים. משוגע מי שנשאר בצבא או הולך לפוליטיקה. התקשורת וגדודי הצדקנים תמיד יזכירו לו שהוא איש רע ומושחת. שהוא פסול. שהוא לא ראוי. שזה לא משנה מה הוא יעשה, ודאי יש לו מניע אפל. שהוא אפס מאופס. ורק הם חכמים יותר. איטבח אל-יהוד רוצים הוכחה? בבקשה. היתה לנו ועדת אור. עוד ועדה שקמה בגלל לחץ אווילי. מיעוט מתוך ערביי ישראל צעקו "איטבח אל-יהוד", והוועדה החליטה שה"יהוד" אשמים, ושצריך לטבוח את פרופ' שלמה בן-עמי. הנה לנו פוליטיקאי איכותי. הנה לנו סינון שלילי בשם הרדיפה. ובכלל, מישהו מחברי הוועדה, אם היה בתפקיד, היה מקבל החלטות ראויות יותר? נו, באמת. פרופורציות משהו בענייני פרופורציות. שלושה שבועות לקח לארצות-הברית לכבוש את עיראק. הישג אדיר. עברו כמעט חמש שנים, וחוץ מרובע השלטון בבגדד-אף רובע אחר בבירה עדיין לא נכבש. יש להם שם בינת-ג'בל גדולה. רק לפני שבועיים הפציצו מטוסי קרב אמריקניים מעוזים בתוך בגדד. ועוד לא אמרנו מילה על צ' צ'ניה, שם נאלצה רוסיה, בראשות פוטין, להיאבק בגורמים שהיו קטנים בעוצמתם מהחיזבאללה. מאות אלפי הרוגים היו שם. חורבן אדיר. שנים של מלחמה. אבל אנחנו פנטזנו על איזה "זבנג וגמרנו". קטיושה בחסות פפראצי איך נוצרה תחושת הכישלון? כל פגיעה בישראל, כל קטיושה, כל הרוג, כל פצוע-זכו לאינספור דיווחים. זה יפה שכל טיפת דם חשובה לנו, וזה יפה שכל קיר הרוס זוכה לכיסוי בנוסח פפראצי, מכל זווית אפשרית, בכל מהדורת חדשות, שמשודרת עשר פעמים ביום, בשבעה ערוצים. עם שטיפת מוח כזאת, שגרמה לנו להאמין שהצפון עולה בלהבות ושיש לנו 200 אלף הרוגים, הכישלון הוא האופציה האחת והיחידה. כישלון בשידור ישיר וממוחזר ומוזרק אל תוך ורידי המוח. אגב, מספר ההרוגים במלחמת לבנון הראשונה, בחודש אחד של לחימה, היה גבוה פי שלושה. ואין כאן שום נחמה. בשם "חופש המידע" ו"חופש הביטוי" התמכרנו לאינפוזיה של עודף מידע. הוצפנו. נשטפנו. ואם זה מה שעשינו לעצמנו במלחמה הקודמת-בואו נחשוב מה הולך לקרות במלחמה הבאה, כאשר ניכנס לעזה. האם זה לא ברור שהכישלון הבא הוא האופציה היחידה? לא כישלון. הכשלה. הכשלה שצריכה לעמוד במוקד דיוני הוועדה שלא קמה. שהרי אצלנו מעדיפים ועדות שפוגעות. לא ועדות שמתקנות. לפעמים יש צורך לעצור ולזעוק: די! די עם ההרס העצמי הזה!
מתוך מאמר שפירסם בן דרור ימיני במעריב אינטרנט. אנחנו מכורים לעיסוק בעריפת ראשים. עריפה בשלבים. כדי שניהנה מכל טיפת דם. ואיך העזו אנשים להפגין תחת הסיסמה: "33 הרוגים בשביל ספין"? השבוע נרשם עוד ציון דרך במצעד ההרס העצמי של ישראל. בדרום התחוללה, ועדיין מתחוללת, לנגד עינינו, דרמה בסדר גודל אסטרטגי. עזה, אם זה לא היה ברור, עומדת להפוך לדרום לבנון. גם אם מצרים לא תהפוך לסוריה, יתעלה החמאס לרמת החיזבאללה. אבל כבר שלושה ימים אין על כך מילה אחת בעיתונים. זה קורה משום שמדינה שלמה, בתהליך של הרס עצמי שספק אם יש לו עוד דוגמה בעולם, עסוקה בביקורת הורסת. לא ביקורת בונה. מדינה שלמה עסוקה בחיפוש אובססיבי אחרי כשלים שאפשר להצמיד אותם לאנשים. פוליטיקאים או קצינים. הרי זה מה שחשוב. עריפה. לא תיקון. תהליך מטומטם ומטופש של התאבדות. מדינה שלמה עסוקה בספינים ובספינים נגדיים. כאילו שאין כאן הנהגה שאמורה להתמודד עם האיום הצומח מדרום. נכון, זה תפקידם של מנהיגי ישראל, של אולמרט וברק ולבני ואשכנזי ואחרים לדון במה שקורה בדרום. ודאי שזה התפקיד שלהם. אבל האם אנחנו-התקשורת, הציבור - באמת נותנים להם לעסוק במה שחשוב? לא ממש. אנחנו מכורים לעיסוק בעריפת ראשים. עריפה בשלבים. כדי שניהנה מכל טיפת דם. תחביב לאומי. נכנסים לקרבי הקרביים. כל עיתון, או עיתונאי, זוכה להדלפה, שהופכת לכותרת של מחר. נכון שזה לא אומר כלום. נכון שזו רק אבן קטנה בפסיפס ענקי. אבל אנחנו עסוקים בכל רסיס מידע, ש"שופך אור חדש על כל התמונה". זה מה שחשוב? אנחנו השתגענו? עלילת דם כבר שבועיים שקועה המדינה בעלילת דם. מהיכן, לעזאזל, שאבנו את הרשעות הזאת, את הארסיות הזאת, שלפיה החלטות גורליות התקבלו משיקולים ציניים? איך העזו אנשים שפויים להפגין תחת הסיסמה: "33 הרוגים בשביל ספין" ? מי שחיבר את הכרזה הזאת הוא מנוול. לא פחות. הרי הם יודעים שאולמרט התחבט. והתייסר. וכנראה טעה. אבל בזדון? ואיפה בנימין נתניהו, אם יש בו עוד יושר, כדי שיאמר: עד כאן. משום שאין בישראל מנהיג, שנוי במחלוקת ככל שיהיה, שגורם להרג חיילים בשביל ספין. אולמרט טעה. ייתכן שעדיף שילך. אבל לטעון שהוא הרג חיילים בזדון בשביל ספין? והגדיל לעשות אחד מגדולי הרודפים, דן מרגלית. "הוועדה טעתה". רק הוא לא טעה. אז הוא ממשיך עם העלילה. העיתונאים חכמים יותר ספק אם יש מנהיג אחד שבזמן קונפליקט צבאי לא קיבל החלטות אוויליות ושגויות. קנדי וצ'רצ'יל ומי לא. אלפים נהרגו בגלל החלטות שגויות. אם מישהו היה שם את צ'רצ'יל מול ועדות חקירה, בנוסח המתאבד של ישראל, אפשר להניח שמלחמת העולם השנייה היתה נגמרת בניצחון הברברים. למזלו של העולם החופשי, באותם ימים לא היו אינספור טרחנים. המטרה קידשה את המחדלים. לפעמים טוב שכך. ולא היה בג"ץ בריטי ששיגע את צ' רצ'יל בהחלטות תמוהות. ולא היו ועדות חקירה. ולא הפגנות של הורים שכולים. אם מחול ההתערטלות והרדיפה היה נכנס לקטגוריה של "ביקורת בונה", אם משהו היה משתפר בגלל הצדקנות האובססיבית מהסוג הישראלי-ניחא. אלא שהמצב הפוך. בסטנדרטים הצדקניים שאנחנו הולכים ויוצרים כאן, אנחנו לא משפרים את המנהיגות. אנחנו מבריחים את הטובים. משוגע מי שנשאר בצבא או הולך לפוליטיקה. התקשורת וגדודי הצדקנים תמיד יזכירו לו שהוא איש רע ומושחת. שהוא פסול. שהוא לא ראוי. שזה לא משנה מה הוא יעשה, ודאי יש לו מניע אפל. שהוא אפס מאופס. ורק הם חכמים יותר. איטבח אל-יהוד רוצים הוכחה? בבקשה. היתה לנו ועדת אור. עוד ועדה שקמה בגלל לחץ אווילי. מיעוט מתוך ערביי ישראל צעקו "איטבח אל-יהוד", והוועדה החליטה שה"יהוד" אשמים, ושצריך לטבוח את פרופ' שלמה בן-עמי. הנה לנו פוליטיקאי איכותי. הנה לנו סינון שלילי בשם הרדיפה. ובכלל, מישהו מחברי הוועדה, אם היה בתפקיד, היה מקבל החלטות ראויות יותר? נו, באמת. פרופורציות משהו בענייני פרופורציות. שלושה שבועות לקח לארצות-הברית לכבוש את עיראק. הישג אדיר. עברו כמעט חמש שנים, וחוץ מרובע השלטון בבגדד-אף רובע אחר בבירה עדיין לא נכבש. יש להם שם בינת-ג'בל גדולה. רק לפני שבועיים הפציצו מטוסי קרב אמריקניים מעוזים בתוך בגדד. ועוד לא אמרנו מילה על צ' צ'ניה, שם נאלצה רוסיה, בראשות פוטין, להיאבק בגורמים שהיו קטנים בעוצמתם מהחיזבאללה. מאות אלפי הרוגים היו שם. חורבן אדיר. שנים של מלחמה. אבל אנחנו פנטזנו על איזה "זבנג וגמרנו". קטיושה בחסות פפראצי איך נוצרה תחושת הכישלון? כל פגיעה בישראל, כל קטיושה, כל הרוג, כל פצוע-זכו לאינספור דיווחים. זה יפה שכל טיפת דם חשובה לנו, וזה יפה שכל קיר הרוס זוכה לכיסוי בנוסח פפראצי, מכל זווית אפשרית, בכל מהדורת חדשות, שמשודרת עשר פעמים ביום, בשבעה ערוצים. עם שטיפת מוח כזאת, שגרמה לנו להאמין שהצפון עולה בלהבות ושיש לנו 200 אלף הרוגים, הכישלון הוא האופציה האחת והיחידה. כישלון בשידור ישיר וממוחזר ומוזרק אל תוך ורידי המוח. אגב, מספר ההרוגים במלחמת לבנון הראשונה, בחודש אחד של לחימה, היה גבוה פי שלושה. ואין כאן שום נחמה. בשם "חופש המידע" ו"חופש הביטוי" התמכרנו לאינפוזיה של עודף מידע. הוצפנו. נשטפנו. ואם זה מה שעשינו לעצמנו במלחמה הקודמת-בואו נחשוב מה הולך לקרות במלחמה הבאה, כאשר ניכנס לעזה. האם זה לא ברור שהכישלון הבא הוא האופציה היחידה? לא כישלון. הכשלה. הכשלה שצריכה לעמוד במוקד דיוני הוועדה שלא קמה. שהרי אצלנו מעדיפים ועדות שפוגעות. לא ועדות שמתקנות. לפעמים יש צורך לעצור ולזעוק: די! די עם ההרס העצמי הזה!