ניתוח הבובה של גוגול
לפני כמה שנים שוחחתי עם דקלה על 'הבובה של גוגול' ולאחר מכן כתבתי את הניתוח הבא.
הנה הניתוח / פרשנות שלי לשיר "הבובה של גוגול", של יונה וולך, בביצוע ירדנה ארזי.
אגב, מצאתי את השיר הזה "הבובה של גוגול" כתוב בספר של יונה וולך והוא כתוב כך במקור:
שן, דובי, שן,
כתבתי שיר חדש
לדובי חום ישן.
שן, דבי, שן
איתך לי חם
דובי שלי חכם.
שן, דובי, שן
זה הבית שלך
ואני דובי שלי
שן, דובי, שן.
אתה עשוי מעור
ואני מזכרון שלי
שן, דובי, שן
ולי רטוב סתם
שן, דובי, שן
בשביל שנינו שן
ואני יעשה הכל
שן, דובי, שן.
והנה משהו מעניין שקראתי ברשת בתגובה לאיזשהו פוסט, :
"ידוע הסיפור גם על הבובה של גוגול – מכיר את השיר של יונה וולך ' שן, דובי שן'? שמו המקורי של השיר הוא 'הבובה של גוגול'. יוסף מונדי המחזאי סיפר פעם לוולך שלגוגול הייתה בובת מין עמה נהג לישון. וולך התרשמה מאד מהסיפור וכתבה את השיר המצחיק הזה, שאחר כך הולחן על ידי אריאל זילבר והושר בפסטיבל לשירי…ילדים. אהמ. חקרתי קצת את מקורות הסיפור של מונדי, והגעתי למסקנה שמונדי התכוון לסיפור (בדוי, כמובן) שכתב סופר איטלקי בשם לנדולפי, ובו תאר את עצמו מתארח אצל גוגול ואשתו הבלונית המתנפחת. סיפור מדהים לא פחות, אבל בדוי".
בקיצור, אמנם הסיפור הוא בדוי, אבל כנראה שההשפעה על וולך הייתה אמיתית, בלי קשר לכך אם הסיפור בדוי או לא בדוי. (מה שיכול בהחלט לפתח דיון פילוסופי שלם על מה זה 'בדיה' ומה 'אמת' ומה זה משנה בכלל? מה שנתפס כאמת הוא שחשוב.)
והנה עוד רעיון על מה מסמלת הבובה כאובייקט מיני: "בזקנתו קזנובה מואס כליל בנשים, ומקיים חיי אהבה מלאים עם בובת עץ. האהבה החד-צדדית של קזנובה משופעת בהיבטים נרקיסיסטיים. הבובה היא לא יותר ממיכל ריק המכיל את אהבתו, ורק את אהבתו".
והמשך-
יונה וולך כתבה שיר בתגובה, "הבובה של גוגול", שנתפס בטעות כשיר ילדים תם. הבלבול אינו מפתיע, שכן התרבות המערבית מכילה אינספור דוגמאות ליחס דואלי כלפי בובות. מחד, זהו צעצוע המייצג הנאות הקשורות בתקופת הילדות, נוסטלגיה של תום, מאידך, דווקא משום שהחפץ מייצג את זוך הילדות, נפתח כר נרחב לפרשנויות פסיכואנליטיות... יתכן, כמובן, שמונדי רק התבדח עם וולך. סביר שביסס את דבריו על קובץ סיפורים של סופר איטלקי ששמו טומאזו לנדולפי (1908-1979), שתורגם לאנגלית ב1963, ובו הופיע הסיפור "אשתו של גוגול" (למעוניינים, מצורף קובץ הקראה MP3)... בסיפור הוא מתאר ביקור שערך אצל גוגול ואשתו, בעת שחגגו את חתונת הכסף שלהם. על פי לנדולפי, אשתו של גוגול היא אישה בלונית (בובת מין מתנפחת) הבנויה בפירוט האנטומי הנשי הנכון, בגודל הנכון. הוא מתאר אותה כחושנית למדי. למען הסר ספק, גוגול עצמו חי בין השנים 1809-1852.
(מה שאומר שבתקופה שבה חי לא המציאו עדיין את הפלסטיק! )
מהלך הניתוח שלי כולל כמה שלבים - קודם ההבנה של מהי המשמעות של הבובה בכלל, ואחר כך לעשות מהלך כפול. גם להבין מה היה אותו הדבר שקסם ליונה וולך בסיפור שסיפרו לה, הדבר המהותי שהביא אותה לכתוב את השיר. ומתוך זה, מהו הדבר שחיבר את ירדנה על אותה מהות. וזאת, בהתאם לתקופה, שאר השירים, ה'אקלים' שהיה סביבה באותה תקופה וכמובן – האינטרפרטציה של הביצוע.
הבובה: הבובה תמיד זמינה, תמיד פסיבית, משמשת ככר השלכה אידאלי של רגשות, רצונות, תשוקות. אפשר לעולל לבובה כל מה שרוצים, בובות סופגות הכל בשתיקה סבלנית וכנועה. היא עושה מה שרוצים שהיא תעשה.
אוקיי, אז וולך שמעה סיפור - פיקטיבי או לא, לא משנה - על אדם בוגר (בניגוד לילד) שניהל חיי זוגיות מלאים עם בובה מתנפחת. הקטע המיני הוא המשני לדעתי, היא הייתה 'אשתו' על פי הסיפור. המקסים בבובה הזו, שמאפשרת אהבה חד צדדית. הוא מלא באהבה הזו, אפילו תשוקה, אבל הבובה סופגת הכל בלי להגיב. זה מספק צורך נרקסיסטי, במובן הזה שהיא רק שלו, והיא הופכת בשבילו לכל מה שהוא רוצה. אין לה רצון משלה.
(הערת ביניים בקשר לעצמי, שיכולה להסביר למה הכוונה : כשקראתי את הסיפור הזה על הבובה וחשבתי מה היא מסמלת, והבנתי מה 'הדליק' את וולך בסיפור, היה לי חיבור מאד חזק דווקא לרגש שלי היה כלפי ירדנה רוב הזמן. (ואני בכוונה כותבת בלשון עבר, כי זה הרבה יותר קל. וירדנה גם לא הייתה האובייקט היחיד של רגשות מסוג זה מבחינתי). העניין הזה שאהבתי אותה, שדיברתי אתה, כתבתי לה מכתבים, התרגשתי מלראות אותה וניהלתי מערכת יחסים שלמה ומלאה אתה, כאשר בפועל - רוב הזמן לא באמת פגשתי אותה ודיברתי אתה, והתשובות והתגובות שהיו לי ממנה לא היו מאד תכופות. עם זאת, מערכת היחסים הזו התנהלה כל הזמן. הרי לא היה יום שלא הייתי חושבת עליה.
בקיצור, לא רק שמה שהניע אותי והזין את מערכת היחסים הזו, היו המחשבות והדמיונות שלי ואני בעצמי, בצורך הנרקסיסטי שלי להרגיש אוהבת, נותנת מתרגשת וכדומה...ומספיקה הייתה 'מתיחה' קלה של המנגנון, נגיד תגובה אחת קטנה, הופעה או ראיון או שיכתבו עליה משהו בעיתון, וכבר המערכת הייתה ממשיכה לפעול והייתה מזינה את עולמי הרגשי. שלא לדבר על כך, שבהעדר הנוכחות שלה והצורך בקבלת חיבוק, הייתי משתמשת בשמיכה שהייתי מחבקת ומדמיינת שזו היא. הייתי מדברת אל אותה שמיכה שעוטפת כרית, הייתי מנשקת את אותה שמיכה, הייתי מקיימת דו-שיח מלא וכמעט מספק עם אותה 'שמיכה'/ בובה...לא ירדנה, אלא בדמותה.. אותה 'בובה בדמותה' עשתה כל מה שאני רציתי שירדנה תעשה או תגיד או תגיב...)
ובחזרה לוולך.
וולך התלהבה מהנרקסיסטיות הזו לדעתי. שאפשר להשליך הכל על הבובה וגם להכיל אותה.
מה שמעניין ולא שמתי לב אליו עד עכשיו, זה שהדובי הוא גם הדובר. הם היינו הך. זה לא רק הדובר שר לדובי או על הדובי. זה כתוב שחור על גבי לבן: "ואני דובי שלי".
אני הדובי.
זה הבית של הדובי
הדובי יישן בשביל שנינו
אני אעשה הכל בשביל שנינו...
ועוד משהו - הדובי לא עשוי מסמרטוטים ולא מבד! הדובי עשוי מעור!!! מתי ראיתן דובי שעשוי מעור וישנים אתו ? זה נשמע לא כל כך נח ולא כל כך נעים... הדובי עשוי מעור! ואני- מהזיכרון שלי (הדובי הוא הגשמי, ואני הרוח).
(ודיקלה הוסיפה בעניין זה – 'עור' זה חומר שהיה לו גלגול קודם, שבו עטף משהו חי! )
חוץ מזה שגיליתי עוד משהו שמפריע לי ולא יודעת איזו משמעות לתת לו. על פי הכתוב בשיר (המודפס) הדובר אומר "ואני יעשה הכל", וזה אמור להיות מבחינה דקדוקית "ואני אעשה הכל", בגוף ראשון עתיד. יעשה זה גוף שלישי עתיד. מה זה אומר שזה כתוב בצורה של גוף שלישי? האם זה כי זה נכתב במישלב (צורת התבטאות) של ילד?? או שזה ערבוב מכוון של גוף ראשון עם גוף שלישי? אני = הוא. אני = דובי
בשיר עצמו, אגב, מלבד שתי המילים על לי רטוב סתם, אין איזכור נוסף למעשה מיני כלשהו. השיר הוא על חיבור רגשי, תמיכה, התחלקות , קרבה שיוצרת חום, כתיבת שיר לדובי (שיר חדש לדובי ישן, אולי גם בזה יש משהו...). דובי שלי - בעלות על הדובי.
ועכשיו ל'אקלים' ולביצוע:
השיר הזה, עד כמה שלא סבלתי אותו, נמצא באלבום "אנשים זרים", שמרגע שיצא היה לי ברור שהוא האלבום הכי אישי שירדנה עשתה עד אז. הבחירה בשירים רבים של משוררים וביצועים מדויקים, שימוש בנושאים חוזרים, מעידים שהייתה חשיבה מעמיקה על התכנים. בעניין 'הבובה של גוגול' לא הצלחתי להאמין שיש שם משהו עמוק. אבל כשלרגע אני מסירה את המחסומים ומנסה להיות אדישה לסלידה שלי מהשיר, אז הרי לא הגיוני שבתוך אלבום כל כך מחושב תהייה כזו 'יציאה' בלי שתהייה לה סיבה.
רבים מהשירים מתייחסים מכל מיני זוויות לחוויות של: ניכור, זכרונות וילדות, תהליכי השתנות, התגברות על קשיים – כשלונות והצלחות, מהלכים אמיצים (והיא שתקבע את גורלו אם לחיות או למות בארמון הקרח) והתייחסות לתחושות קשות ופחדים (ואולי אני אבודה, פתאום אני נעשית אדם פחדן, שכח ממני כי אינני). בקיצור, מדובר באוסף של שירים לא פשוטים ומאד אמיצים. ירדנה עשתה כל חייה מהלכים אמיצים, כמו לשיר את 'הביתה', אבל אף פעם לא קיבלה על כך קרדיט ("למה לא קיבלתי מחמאות על גבורתי?"). התייחסו אליה בשנות השמונים כאילו היא פלסטיק, מוצר, לא באמת זמרת או יוצרת בעלת עומק שיש לה מה לומר ולהגיד. נראה לי שירדנה נסחפה קצת בעצמה בתוך הקונספט הזה, בתוך עומס העבודה, לא התעמתה עם התדמית הזו רוב הזמן, אף על פי שידוע לי שהתדמית קוממה אותה. היא מעולם לא הייתה 'בובה' כזו, אבל הדמות שלה הייתה כזו בעייני מבקרים ובעייני חלקים בציבור, ואותה דמות לא הייתה יכולה 'לרדת מן החוטים".
ולגבי הביצוע של ירדנה ל'בובה של גוגול'
השורה הזוו בעלת הקונוטציה המינית (ולי רטוב סתם), הופכת למשהו הרבה יותר מפורש ומשמעותי בשיר בביצוע של ירדנה, הכולל אנחות לכל אורך השיר, כבר מהבית הראשון. אבל שימו לב, שעל פי אופן השירה לא נראה כל כך שהיא ממש נהנית... אלא נראה שמדובר
