סוסים רצים לך בדם
New member
מרחב
בסוף של יום מתיש, היא מחכה לי ליד דלת הכניסה, מחייכת את החיוך הקטן שלה, עטופה בסריג כחול וצעיף משובץ, בחצאית קצרה מתנפנפת וקור שדוקר את ירכיה הלבנות. היא נגשת אלי בצעדים קטנים, התיק הקטן שלה מתנפנף בעליזות, מחפה על הקדרות ששוררת בחוץ. היא מחבקת אותי ואני יכולה להריח את הריח שלה, תערובת של קרם גוף ושיער משי. אני יכולה לשמוע את הנשימות שלה על צווארי, ארוכות, מתחפרות, כמו נחבאות מהסערה המתחוללת בחוץ. אני מחפשת את המפתח, ולמרות שהצבע שלו צהוב מרקר עז, אני מתבלבלת במפתחות שבצרור, כאילו לנוכחות שלה השפעה אוטומטית על הגוף שלי. בחדר המגורים אני מדליקה את ההסקה, מרתיחה מים בקומקום ומחפשת בארון את העוגיות שהיא אוהבת. היא סוקרת את החדר, הוא נותר בדיוק כמו בפעם האחרונה בה הייתה כאן. סידור חסר כריכה על שולחן הטלוויזיה וערימה של time out שחלקה עוד מנוילנת, מגבת מטבח על כיסא הדייגים והפרחים הצהובים שלה, קמלים. היא אומרת שנעים, שהיא חוזרת הביתה, ושהריח כאן הוא כל כך שלי, ובעצם שלנו. מקפלת את המגבת ומניחה אותה על השיש, מתקרבת אלי בחשש שמעורב בכמיהה. בודקת את הגבולות שלנו, את תוקף החלומות שרקמנו ואת הקומקום שהתמלא באבנית. אני לא חוקרת, לא שואלת אותה עליו או איך היה לה לחיות איתו ואותו, לא חוקרת עליו, יודעת שבשבילו היא עזבה ובגללו היא חזרה. במקום לדבר על כל אותם דברים חשובים אני מדברת על הגשם בחוץ, ועל תחזיות של שלג שבטח לא יעלו יפה, ועל כך שכשהייתי ממש קטנה, בכיתה א', חברה שלי עפה עם המטריה ברוח שבמורד הרחוב, וכשהיא חזרה וסיפרה לי על כך שוב ושוב הייתי מתקנאת בסתר ליבי ורוצה להרגיש את התחושה של לעוף, ועל דנור שקפץ מקומה שלישית עם מטריה ביד, ובנס יצא עם כאב בטוסיק שנמשך שבועות. הפעם הראשונה שהרגשתי את תחושת התעופה הייתה לפני שבועיים, אבל אני לא מספרת לה על כך, עפתי מפגיעה של מכונית ונחתי על הכביש נחיתה מביישת, קמה בבהלה וסוקרת את החור הגדול האדום שנוצר בגרביון. אנשים עצרו, שאלו, אבל אני מיהרתי לקנות גרביון חדש בסופר פארם ונכנסתי לשרותי הנכים להחליף, מוחה את דמעות הבהלה. ולא התקשרתי לאיש, אבל רציתי כל כך להתקשר אליה, לומר לה שלא הכול בסדר, אבל הוא היה שם, חסם את הרגל הפצועה שלי ואת היכולת שלי לתקשר איתה. יומיים לאחר מכן, נזהרת במעברי החצייה, נזכרתי בתחושת התעופה ההיא, עפתי, לרגע אחד נוסקת, וברגע השני מוטלת על הכביש בתחושה רמוסה, ותהיתי אם ככה מרגיש לה איתו. אבל אני לא מספרת לה על כך, הגלד הגדול והמכוער שברגל יספר לה על זה, אבל לא עכשיו. עכשיו אני צריכה להתמקד בתפל, לעכל אותה מחכה לי בפתח הבית, להתרגל לריח המוכר שלה, להשפעת הנוכחות שלה על הגוף שלי. עכשיו אני צריכה ללמוד אותה ואת רחש הצעדים החדש שלה, ולחבק אותה ואותו, אלי. היא אומרת שכאן זה הבית שלה וכאן היא בוחרת להיות, ואיפה שלא אהיה, היא איתי. הבטחות סרק של בחורות בחצאיות קצרות, שמוכרות לי כל כך, דווקא בגלל שאני אחת מהבחורות הללו. עכשיו אני מתנפלת עליה בניבים חשופים, מסבירה לה על נאמנות והקרבה, על וויתור ויחד, על אסור ומותר, מותר ואסור, וחלומות שנרקמים בלילות טרופים. בשטף הדיבור שלי, היא עוצרת אותי, משתיקה את שפתיי באצבעותיה, כורכת את הבד המשובץ סביב צווארי ומקרבת את פני אל פניה, והקומקום משיב בשריקה חרישית כשהיא מנשקת אותי, מכניסה אותי אליו, אל המרחב שלה.
בסוף של יום מתיש, היא מחכה לי ליד דלת הכניסה, מחייכת את החיוך הקטן שלה, עטופה בסריג כחול וצעיף משובץ, בחצאית קצרה מתנפנפת וקור שדוקר את ירכיה הלבנות. היא נגשת אלי בצעדים קטנים, התיק הקטן שלה מתנפנף בעליזות, מחפה על הקדרות ששוררת בחוץ. היא מחבקת אותי ואני יכולה להריח את הריח שלה, תערובת של קרם גוף ושיער משי. אני יכולה לשמוע את הנשימות שלה על צווארי, ארוכות, מתחפרות, כמו נחבאות מהסערה המתחוללת בחוץ. אני מחפשת את המפתח, ולמרות שהצבע שלו צהוב מרקר עז, אני מתבלבלת במפתחות שבצרור, כאילו לנוכחות שלה השפעה אוטומטית על הגוף שלי. בחדר המגורים אני מדליקה את ההסקה, מרתיחה מים בקומקום ומחפשת בארון את העוגיות שהיא אוהבת. היא סוקרת את החדר, הוא נותר בדיוק כמו בפעם האחרונה בה הייתה כאן. סידור חסר כריכה על שולחן הטלוויזיה וערימה של time out שחלקה עוד מנוילנת, מגבת מטבח על כיסא הדייגים והפרחים הצהובים שלה, קמלים. היא אומרת שנעים, שהיא חוזרת הביתה, ושהריח כאן הוא כל כך שלי, ובעצם שלנו. מקפלת את המגבת ומניחה אותה על השיש, מתקרבת אלי בחשש שמעורב בכמיהה. בודקת את הגבולות שלנו, את תוקף החלומות שרקמנו ואת הקומקום שהתמלא באבנית. אני לא חוקרת, לא שואלת אותה עליו או איך היה לה לחיות איתו ואותו, לא חוקרת עליו, יודעת שבשבילו היא עזבה ובגללו היא חזרה. במקום לדבר על כל אותם דברים חשובים אני מדברת על הגשם בחוץ, ועל תחזיות של שלג שבטח לא יעלו יפה, ועל כך שכשהייתי ממש קטנה, בכיתה א', חברה שלי עפה עם המטריה ברוח שבמורד הרחוב, וכשהיא חזרה וסיפרה לי על כך שוב ושוב הייתי מתקנאת בסתר ליבי ורוצה להרגיש את התחושה של לעוף, ועל דנור שקפץ מקומה שלישית עם מטריה ביד, ובנס יצא עם כאב בטוסיק שנמשך שבועות. הפעם הראשונה שהרגשתי את תחושת התעופה הייתה לפני שבועיים, אבל אני לא מספרת לה על כך, עפתי מפגיעה של מכונית ונחתי על הכביש נחיתה מביישת, קמה בבהלה וסוקרת את החור הגדול האדום שנוצר בגרביון. אנשים עצרו, שאלו, אבל אני מיהרתי לקנות גרביון חדש בסופר פארם ונכנסתי לשרותי הנכים להחליף, מוחה את דמעות הבהלה. ולא התקשרתי לאיש, אבל רציתי כל כך להתקשר אליה, לומר לה שלא הכול בסדר, אבל הוא היה שם, חסם את הרגל הפצועה שלי ואת היכולת שלי לתקשר איתה. יומיים לאחר מכן, נזהרת במעברי החצייה, נזכרתי בתחושת התעופה ההיא, עפתי, לרגע אחד נוסקת, וברגע השני מוטלת על הכביש בתחושה רמוסה, ותהיתי אם ככה מרגיש לה איתו. אבל אני לא מספרת לה על כך, הגלד הגדול והמכוער שברגל יספר לה על זה, אבל לא עכשיו. עכשיו אני צריכה להתמקד בתפל, לעכל אותה מחכה לי בפתח הבית, להתרגל לריח המוכר שלה, להשפעת הנוכחות שלה על הגוף שלי. עכשיו אני צריכה ללמוד אותה ואת רחש הצעדים החדש שלה, ולחבק אותה ואותו, אלי. היא אומרת שכאן זה הבית שלה וכאן היא בוחרת להיות, ואיפה שלא אהיה, היא איתי. הבטחות סרק של בחורות בחצאיות קצרות, שמוכרות לי כל כך, דווקא בגלל שאני אחת מהבחורות הללו. עכשיו אני מתנפלת עליה בניבים חשופים, מסבירה לה על נאמנות והקרבה, על וויתור ויחד, על אסור ומותר, מותר ואסור, וחלומות שנרקמים בלילות טרופים. בשטף הדיבור שלי, היא עוצרת אותי, משתיקה את שפתיי באצבעותיה, כורכת את הבד המשובץ סביב צווארי ומקרבת את פני אל פניה, והקומקום משיב בשריקה חרישית כשהיא מנשקת אותי, מכניסה אותי אליו, אל המרחב שלה.
