ניחא
לאחר הפרטת ההיסתדרות לעבודה לא נשאר שום כוח ממשי שימנע ממה להתפצל, אבל נניח לזה. הצרה העיקרית היא שלעבודה אין ומעולם לא היתה אידאולוגיה של ממש. האידאולוגיה של עבודה נקבעה ע"י העומדים בראשה. העבודה (סלח לי שאני מתיחס גם לכל גילגולי המפלגה) באופן עקבי תמכה במלחמות, טיהורים אתניים, משטרים צבאיים, שיטות ברוטליות-סטלניסטיות, כיבוש, הרחבת ובניית התנחלויות וביזה ממוסדת. מאז 1948, עבודה (מפא"י אז) דגלה בדיכוי לא מתפשר של ערבים ישראליים ובשימוש של טרור ועינויים במקרים של התנגדות. להזכירך, שרון אז התחיל לתפס מעלה בסולם הדרגות והתבלט במבצעי התגמול בכלל ובטבח קיביה בפרט. המפלגה, על כל אישיה, לא עשתה דבר. באותה תקופה שרון היה חלק ממפא"י. בתקופה שלאחר 1967 העבודה (כבר מערך, נכון?) עשתה כל שביכולתה כדי להחזיק בשטחי יש"ע ועזרה רבות להקמת ההנחלויות הממאירות. דיבורים על הסכמים עם הסכנה הערבית הם בגדר טאבו בגלל האופוריה שלאחר המלחמה והמנטליות הגזענית הכוחנית, שנקראה ע"י אחד מאנשי המדע והרוח של התקופה "יודונאצית", שבה החזיקו כל אנשי עבודה מאז ומתמיד. לאחר מלחמת "יום הכיפורים" נופלת ממשלת גולדה הפגרת ועולה ממשלת רבין הראשונה. המפלגה לא ששה לעשות חשבון נפש ולהבין ממה נבעה התבוסה וממשיכה להיות מה שהיא תמיד היתה - מפלגת שלטון טבעית. שרון הפרובקטור, ההרפתקען, האיש שבגלל חוסר אחריותו מתו רבים הופך לגיבור לאומי. המהפך. עבודה אאוט, בגין אין. דווקא הרביזיוניסט היה הראשון לחתום על הסכם שלום עם מדינה ערבית ולהוריד התנחלויות. האם מישהו מופתע? לא ממש. כולם יודעים שבמפלגת השלטון לשעבר מעולם לא היתה אידאולוגיה אלא רק אופרטוניזם זול. שרון מבין לאן הרוחות נושבות ומתמקם בתוך הליכוד. מלחמת "שלום הגליל". התרגיל של שרון הורס את ההומניסטים של הליכוד, בגין גוסס בשקט ומרידור מאשים בכך את שרון. ב- 1992 עולה רבין לשלטון. העבודה כבר לא מפלגת שלטון טבעית וגם המצב הבינלאומי לא מה שהיה. כולם לוחצים להסכם בין ישראל לפלשתינאים. רבין נאלץ להסכים (בעיקר בגלל ביילין החלקלק) אבל עושה זאת כך שיהיה קשה ליישם את ההסכם בפועל. ההסכם נראה כהסכם כניעה, לפחות בעיני הפלשתינאים. ב- 1995, לאחר הרצח עולה פרס. האיש שמזוהה עם ההסכם יותר מכל אחד אחר לא עושה דבר כדי לקדם אותו. בצפון הוא אפילו יוזם כמה פעולות צפיות הרסניות במיוחד ללא סיבה של ממש. ב- 1999, מגיע ברק. יוצאים מלבנון ופונים לעשות סדר בשטחים. לשיחות עם הפלשתינאים ברק לא לוקח אנשים שמזוהים עם תהליך השלום (פרס, ביילין, שריד) אלא ימנים כמוהו ומציע לפלשתינאים מפת חלוקה סהרורית. מתחילה אניתיפדה ושרון עולה לשלטון. האם יש איזשהי אידאולוגיה מנחה למפלגת העובדה? במבט רטרואקטיבי התהליך היחיד שיזמה אותו העבודה והצליח היה השלום עם ירדן, כל השאר התבצע כשליפה מן המותן של ראש הממשלה המכהן ולא היה המשכה של דרך כלשהי. אתה בוודאי שואל את עצמך למה השתדלתי להזכיר את שרון? כי הוא היה הליכודניק היחיד שהחזיק בתעודה של חבר מפא"י. בגלל הכוחנות הפשיסטית שלו, בגלל הלוחמנות ושנאת הערבים הנצחית שלו, בגלל המשך הסורת הישנה של 'או"ם שמום' ושל "לא חשוב מה שיגידו הגויים, העיקר מה שיעשו היהודים", בגלל כל זה הוא ממשיך דרכה האמיתי של מפא"י, מערך ועבודה. לכן אין פלא שמרבית הח"כים של עבודה רוצים לשבת איתו. לכן אין פלא שמצנע נתפס כעוף מוזר. בגלל זה פואד הוא מפא"יניק אמיתי, כמו פרס הוא יחזיק בשלטון בכל מחיר. בגלל זה העבודה מתה כשהפסיקה להיות מפלגת שלטון, והגיע הזמן לקבור את הנבלה הזאת.