אוי, לא ידעתי על כל ה"פטנטים" האלה. אני מאמינה לְמה שאני
רואה, כמו שיש לי אמון בסיסי בבני אדם, כל עוד לא תפשתי אותם בשקר.
אתה מזכיר לי שלפני שנים קראתי איפשהו שתמונות של תבשילים בספרי בישול, לפעמים מבוימות, וחלק מהחומרים אינם טבעיים, וגם הצבעים שלהם. זה נשמע מאכזב מאד. אבל כשאני מדפדפת בספרי בישול, אני לא חושבת על כך, אלא נהנית מהתמונות היפות ומעוררות התיאבון.
לגבי טעמי הילדות, והריחות - אשריך שאתה חוזר אליהם בדרך שסיפרת. לי זה לא קורה.
אני חושבת שהם לא קיימים
לא כי זה נשאר כך רק בדמיון, אלא כי באמת היו אז שיטות יצור אחרות. למשל, היה ארטיק שוקו שוקו וארטיק שוקו וניל, שנקראו "אסקימו". הצורה שלהם היתה מִנסרה ריבועית, והם היו עטופים בנייר כסף עם ציורים קטנים של אסקימוסים. אין כיום טעם עדין כזה בארטיקים. ואפילו ציפוי השוקולד, עבה וגס יותר. אני מניחה שהם הוכנו ממוצרים פשוטים יותר (למשל, אולי , על בסיס חלב ולא על בסיס שמנת ואולי גם עם מייצבים שלא היו אז).
העניין הוא, שאז יצרו את המוצרים בתנאים פשוטים יותר ומחומרים טבעיים יותר. ובינתיים, הכל נהיה מסחרי לגמרי, וחושבים הרבה יותר על הנִּראוּת של המוצרים ועל חיי מדף ארוכים ככל האפשר שלהם. פחות חשוב ליצרנים הטעם.
גם היה פעם "פריגורט" של תנובה בטעם משמש נהדר, ובמרקם מוצק כמו גם הלֶּבֶן (ולא רכרוכי וקרמי, כמו כל מעדני החלב כיום), והוא נעלם מהעולם. ):
וזה לא רק במוצרי אכילה. זה קורה למשל גם במוצרי קוסמטיקה: לדוגמה, לחברת "שמן" היה בעבר סבון רחצה מוצק, בריח עדין. כעבור שנים אחדות, הם הפסיקו לייצר אותו, ועברו לסבונים בריחות שונים.
כנ"ל לגבי שפתונים שונים. כבר לפני שנים למדתי שאם צבע של שפתון מסוים מוצא חן בעיניי, כדאי לי לקנות עוד שניים שלושה ממנו, כי בקרוב לא אוכל להשיג כזה. וכך לגבי מוצרים רבים אחרים.
למה? כי החברות סבורות שנשים רוצות כל הזמן רק להתחדש. אז הן מחדשות ומשנות את האריזות ו/או את התוכן ואת הריחות ואת הצבעים כל הזמן.
זה נכון שנשים ונערות רבות מעוניינות בהתחדשות אינסופית, אבל לא כולן, ולא תמיד.
בינתיים לא הגעתי לאותם טעמים של פעם.
גם בגרמניה, לפני שלושים וכמה שנים, הייתי עם אמא שלי בביקור שורשים קצרצר (בעיר שבה חיו הוריי, ובבית העלמין שבו נקברו חלק מבני המשפחה לפני מלחה"ע השנייה).
אכלתי באותה עיר מעדן חלב אחד בטעם שוקולד מתקתק/חמצמץ מעולה. גם כזה לא מצאתי יותר, לא בשוויץ, אשר אליה חזרנו, וכמובן שלא בארץ...
ככה זה. טעמים טובים נעלמים ומִשתנים.
