כן...רק לא מדוייק
ראשית, ע"פ חוק שחרור על-תנאי ממאסר, תשס"א-2001, הבעת חרטה אינה חלק מהפרמטרים הנשקלים ע"י הועדה (סעיף 9 של החוק מפרט מהם הפרמטרים הנשקלים, להערכתי הועדה תמצא את קצב עומד בכל אחד מהם). חרטה היא אחד מהסעיפים בהערכת השיקום של הפושע- אך אם הוא יעמוד ביתר הסעיפים (למשל לרצונו להשתקם לנכונותו לקחת חלק במסגרות שיקומיות בתוך הכלא ולאחר שיחרורו)- אי הבעת החרטה אינה מחייבת את הועדה
שנית, בכל דיון כזה יכולות הנפגעות להגיע ולהביע את עמדתן בידי הועדה, במידה והן חושבות שאין לשחרר את האסיר. אמנם טיעוניהן מוגבלים, ע"פ החוק, לסיכון ישיר של האנס עליהן (ובזה אין סיכון כאן)- אבל הועדה מקשיבה לפנים משורת הדין גם לטיעונים כלליים, הנוגעים לחומרת העבירה וריצוי מלוא העונש כהרתעה וכו'.
 
מעבר לכך, אתה מתייחס בסיפא של דבריך לאישור או פסילת החנינה ע"י הנפגעים מהפשע. זה מראה על חוסר הבנה בסיסי במשפט. כאשר אדם עובר עבירה, מי שתובע אותו הוא המדינה, בשם החברה אותה היא מייצגת. לא הנפגע. העבירה היא עבירה על חוקי המדינה, ולכן המדינה כאן היא ה"נפגעת", והיא זו התובעת את הנאשם-ולכן היא גם המייצגת את התביעה בדיונים והיא האחראית לכליאתו והרחקתו מהחברה אותה היא מייצגת.
בידי הנפגע עומדת הזכות לתבוע את הפושע למשפט אזרחי- שם הנפגע מייצג את עצמו ולמדינה אין מעורבות.
בשנים האחרונות, וזו לטובה, ניתנת לנפגעים זכות להשמיע את דיבריהם ואף ניתן מקום לעיתים לדעתם בנוגע לסוגיות משפטיות שונות, אבל עדיין- ה"נפגעת" במשפטים פליליים היא המדינה, לכן היא התובעת- והיא זו היכולה להחליט על הקלות בעונש, אם עומד הפושע בתנאים אותם מורה חוק שחרור על-תנאי ממאסר, תשס"א-2001.
 
ולסיום- הקריאות (אם כי המעומעמות והמרומזות) שלך לפגיעה (מינית ואחרת) בשופטים, פרקליטים ועכשיו בשרה ובנשיא - ראוי שתחשוב אם ראוי שתשמיע אותן.
