משהו לא נוח לי עם הגן של יובל....
יובל מסיימת שבוע שני בגן. סה"כ נראה שהדרמות של הבוקר מאחורינו, הבוקר, לפחות בפני, היא כבר לא בכתה כשנפרדתי ממנה, והסכימה שאושיב אותה על יד שולחן לצייר. סה"כ אני חושבת שהקליטה שלה היתה די מהירה וקלה, בלי קונצרטים ארוכים וקורעי לב. אז מה הבעיה שלי? אני לא יודעת אם התחושות שלי מבוססות על משהו אמיתי או שזה רק בגלל שאני מרגישה שאני מאבדת שליטה על סדר היום של הבת שלי. כשאני באה לקחת אותה, אני לא מקבלת דיווח, אכלה לא אכלה וכו', אלא אני די צריכה לחלוב אותם. כשאני לוקחת אותה אחרי הצהרים, כביכול או למעשה אחרי ארוחת ארבע, היא עדין רעבה ובערך לא מפסיקה לאכול כל מיני דברים מרגע שנכנסים הביתה (מאד לא טיפוסי ליובל), באופן כללי יש לי הרגשה שהגננת לא סובלת אותי משום מה. וגם כל מיני אמירות שלה לא מוצאות חן בעיני. למשל, בימים הראשונים ניסיתי למסור את יובל לגננת, אבל היא לא רצתה וכרכה את עצמה סביבי. אז הגננת אמרה, כאילו בנימה מבודחת "מי בכלל שואל אותך". או היום כשבאתי לקחת אותה, אז כשהיא ראתה אותי, מהתרגשות היא התחילה לבכות, אז הגננת חיקתה אותה במקום לעודד אותה ולומר משהו כמו "כן, אמא באה לקחת אותך". דוגמא נוספת, היא מחזיקה ילד בוכה על הידיים ואומרת לו בנימה צינית "במה אתה חש?". לא יודעת. מצד אחד יובל מנשקת את כולם כשהיא הולכת הביתה ונראה שסה"כ טוב לה, וגם דיברתי עם הרבה הורים והם אמרו שהם מאד מרוצים ושהגננת משקיעה מאד בהפעלות ופעיליות, אבל אני מרגישה שאין לי כימיה איתה. מה עושים?
יובל מסיימת שבוע שני בגן. סה"כ נראה שהדרמות של הבוקר מאחורינו, הבוקר, לפחות בפני, היא כבר לא בכתה כשנפרדתי ממנה, והסכימה שאושיב אותה על יד שולחן לצייר. סה"כ אני חושבת שהקליטה שלה היתה די מהירה וקלה, בלי קונצרטים ארוכים וקורעי לב. אז מה הבעיה שלי? אני לא יודעת אם התחושות שלי מבוססות על משהו אמיתי או שזה רק בגלל שאני מרגישה שאני מאבדת שליטה על סדר היום של הבת שלי. כשאני באה לקחת אותה, אני לא מקבלת דיווח, אכלה לא אכלה וכו', אלא אני די צריכה לחלוב אותם. כשאני לוקחת אותה אחרי הצהרים, כביכול או למעשה אחרי ארוחת ארבע, היא עדין רעבה ובערך לא מפסיקה לאכול כל מיני דברים מרגע שנכנסים הביתה (מאד לא טיפוסי ליובל), באופן כללי יש לי הרגשה שהגננת לא סובלת אותי משום מה. וגם כל מיני אמירות שלה לא מוצאות חן בעיני. למשל, בימים הראשונים ניסיתי למסור את יובל לגננת, אבל היא לא רצתה וכרכה את עצמה סביבי. אז הגננת אמרה, כאילו בנימה מבודחת "מי בכלל שואל אותך". או היום כשבאתי לקחת אותה, אז כשהיא ראתה אותי, מהתרגשות היא התחילה לבכות, אז הגננת חיקתה אותה במקום לעודד אותה ולומר משהו כמו "כן, אמא באה לקחת אותך". דוגמא נוספת, היא מחזיקה ילד בוכה על הידיים ואומרת לו בנימה צינית "במה אתה חש?". לא יודעת. מצד אחד יובל מנשקת את כולם כשהיא הולכת הביתה ונראה שסה"כ טוב לה, וגם דיברתי עם הרבה הורים והם אמרו שהם מאד מרוצים ושהגננת משקיעה מאד בהפעלות ופעיליות, אבל אני מרגישה שאין לי כימיה איתה. מה עושים?
