Silver Spiderweb
New member
משהו קצת יותר פילוסופי
ידיד שלי ואני החלטנו לפתח היום שיחה על "נושאים שברומו של עולם". לא משנה, יש לנו את הקטעים האלה. במהלך השיחה עלו לי הרבה זכרונות מדברים שראינו ושמענו בפולין, ואז עליתי על משהו. אני חושבת שמשהו שלקחתי מהמסע, לא בדיוק ערך, אבל איזשהו עקרון, זה שבן אדם יכול להתרגל לכל דבר, ולשרוד כמעט בכל תנאי שתתן לו. הרבה מהאנשים שהיו במחנות, ולא הוצאו להורג בתליה, ביריה, או בגאז, שרדו את המחנות ואת השואה, והמשיכו את החיים לאחר מכן, אולי לא בצורה לגמרי נורמאלית, אבל המשיכו, למרות שהרעיבו אותם, הקפיאו אותם, העבידו אותם בפרך ועינו אותם גופנית ונפשית. אני לא מדברת על כאלו דברים נוראיים, אלא על דברים קטנים: שמתי לב שאני דיי אדישה לשינויים בחיים שלי, ואני פשוט לוקחת מצב נתון ומתמודדת איתו מכאן והלאה. זה לא גורם לי להעריך יותר את הדברים הטובים בחיים שלי, אלא פשוט לקבל בשלוות נפש את הדברים הלא טובים. כמובן שהם לא נוראיים כמו מה שקרה לאנשים בשואה, אבל יש דברים לא נעימים. ואני מתמודדת איתם. כי אני יודעת שאני יכולה להמשיך בכל מצב (טוב, כמעט...). האמת היא, שאני לא בטוחה שהתחלתי להתנהג ככה רק אחרי פולין, אני חושבת שתמיד הייתי ככה, אבל הדבר הזה, שהבנתי באופן מוגדר טוב אחרי פולין, כאילו נתן לי סיבה, ואפילו הצדקה, לדרך החיים הזו. (ה"הצדקה", אגב, היא בשביל עצמי, ולא בשביל אף אחד אחר, כי אני ממש לא חושבת שאני צריכה לתת הסבר למישהו אחר למה אני חיה בצורה זו או אחרת). מצד שני, אני לא מאמינה שהרבה אנשים רואים את זה בצורה הזו, כי כשאני חושבת על זה, זה נראה לי דיי פסימי. אני מניחה שרוב האנשים למדו שצריך להלחם על החיים ועל התקווה או שלמדו להעריך את מה שיש להם, או כל מני דברים. אני חשבתי שלמדתי שצריך להסתכל על כל דבר לפחות מעוד נקודת מבט אחת, כדי לבדוק אם במקרה לא כולם טועים וסגורים על איזושהי נקודת מבט מוטעית. אבל אחר כך הגעתי למסקנה, שדבר ראשון אני לא מסוגלת, בגלל האופי שלי, ליישם את זה (אני עצלנית מדי, ובדרך כלל גם צרת מוחין ואופקים. אני גם מאוד מאוד מאמינה לדברים שאומרים לי. פתיה...) ודבר שני אני גם לא בטוחה שזה נכון לעשות, כי אני לא מוצאת סיבה ממש ממש טובה ללכת נגד הדיעה של כולם, גם אם אתה חושב שאתה צודק. כי אני מניחה תמיד שאם כולם אומרים משהו, סימן שיש בזה משהו. אולי אני לא מסוגלת להבין מהו, אבל בטח יש צדקה מסויימת במה שהם עושים (שוב, הקטע של לסמוך על אנשים ולהאמין להם. אני יודעת, אני תמימה ופתיה, אבל ככה אני, ובינתיים לא ממש בא לי להשתנות...) הייתי רוצה לדעת מה אתם באמת חושבים (אם בכלל). דבר נוסף שאני רוצה להגיד, ובטח יהיו פה הרבה שיכעסו עלי בגלל זה: הכעס שלי על הנאצים (יימח שמם) הוא לא עקרוני בכלל. כעיקרון, אני חושבת שאם יש להם את הכח והרצון הקולקטיבי לעשות משהו (במקרה זה - להשתלט על העולם ולהשמיד עמים בדרך) אז הם יכולים לנסות לעשות את זה. הכעס שלי עליהם הוא אישי לגמרי - הם פגעו בעם שלי בצורה נוראית ואכזרית ובכך גרמו לי עוול אישי, ועל כך לא אסלח ולא אשכח! אבל אין לי כמעט בכלל את הקטע של "אנחנו צריכים לדעת מה קרה שם כדי למנוע מצב שזה יקרה עוד פעם, גם אם לעם אחר במקום אחר". אני לא מאמינה בזה. אם יש עם חזק, שרוצה להשמיד עם חלש, אז אין מה לעשות. אם הוא יצליח, אז אולי חבל, ואם הוא לא אז הוא אכל אותה. ו-כן, אני חושבת שבאותה תקופה העם היהודי היה עם חלש: לא הייתה לו מדינה, הוא לא היה מאורגן, ובטח שלא היה לו צבא ומנהיגות שיכולים להגן עליו. היום הוא (למה הוא, אנחנו!) עם חזק. יחסית. אשמח מאוד לקרוא תגובות...
ידיד שלי ואני החלטנו לפתח היום שיחה על "נושאים שברומו של עולם". לא משנה, יש לנו את הקטעים האלה. במהלך השיחה עלו לי הרבה זכרונות מדברים שראינו ושמענו בפולין, ואז עליתי על משהו. אני חושבת שמשהו שלקחתי מהמסע, לא בדיוק ערך, אבל איזשהו עקרון, זה שבן אדם יכול להתרגל לכל דבר, ולשרוד כמעט בכל תנאי שתתן לו. הרבה מהאנשים שהיו במחנות, ולא הוצאו להורג בתליה, ביריה, או בגאז, שרדו את המחנות ואת השואה, והמשיכו את החיים לאחר מכן, אולי לא בצורה לגמרי נורמאלית, אבל המשיכו, למרות שהרעיבו אותם, הקפיאו אותם, העבידו אותם בפרך ועינו אותם גופנית ונפשית. אני לא מדברת על כאלו דברים נוראיים, אלא על דברים קטנים: שמתי לב שאני דיי אדישה לשינויים בחיים שלי, ואני פשוט לוקחת מצב נתון ומתמודדת איתו מכאן והלאה. זה לא גורם לי להעריך יותר את הדברים הטובים בחיים שלי, אלא פשוט לקבל בשלוות נפש את הדברים הלא טובים. כמובן שהם לא נוראיים כמו מה שקרה לאנשים בשואה, אבל יש דברים לא נעימים. ואני מתמודדת איתם. כי אני יודעת שאני יכולה להמשיך בכל מצב (טוב, כמעט...). האמת היא, שאני לא בטוחה שהתחלתי להתנהג ככה רק אחרי פולין, אני חושבת שתמיד הייתי ככה, אבל הדבר הזה, שהבנתי באופן מוגדר טוב אחרי פולין, כאילו נתן לי סיבה, ואפילו הצדקה, לדרך החיים הזו. (ה"הצדקה", אגב, היא בשביל עצמי, ולא בשביל אף אחד אחר, כי אני ממש לא חושבת שאני צריכה לתת הסבר למישהו אחר למה אני חיה בצורה זו או אחרת). מצד שני, אני לא מאמינה שהרבה אנשים רואים את זה בצורה הזו, כי כשאני חושבת על זה, זה נראה לי דיי פסימי. אני מניחה שרוב האנשים למדו שצריך להלחם על החיים ועל התקווה או שלמדו להעריך את מה שיש להם, או כל מני דברים. אני חשבתי שלמדתי שצריך להסתכל על כל דבר לפחות מעוד נקודת מבט אחת, כדי לבדוק אם במקרה לא כולם טועים וסגורים על איזושהי נקודת מבט מוטעית. אבל אחר כך הגעתי למסקנה, שדבר ראשון אני לא מסוגלת, בגלל האופי שלי, ליישם את זה (אני עצלנית מדי, ובדרך כלל גם צרת מוחין ואופקים. אני גם מאוד מאוד מאמינה לדברים שאומרים לי. פתיה...) ודבר שני אני גם לא בטוחה שזה נכון לעשות, כי אני לא מוצאת סיבה ממש ממש טובה ללכת נגד הדיעה של כולם, גם אם אתה חושב שאתה צודק. כי אני מניחה תמיד שאם כולם אומרים משהו, סימן שיש בזה משהו. אולי אני לא מסוגלת להבין מהו, אבל בטח יש צדקה מסויימת במה שהם עושים (שוב, הקטע של לסמוך על אנשים ולהאמין להם. אני יודעת, אני תמימה ופתיה, אבל ככה אני, ובינתיים לא ממש בא לי להשתנות...) הייתי רוצה לדעת מה אתם באמת חושבים (אם בכלל). דבר נוסף שאני רוצה להגיד, ובטח יהיו פה הרבה שיכעסו עלי בגלל זה: הכעס שלי על הנאצים (יימח שמם) הוא לא עקרוני בכלל. כעיקרון, אני חושבת שאם יש להם את הכח והרצון הקולקטיבי לעשות משהו (במקרה זה - להשתלט על העולם ולהשמיד עמים בדרך) אז הם יכולים לנסות לעשות את זה. הכעס שלי עליהם הוא אישי לגמרי - הם פגעו בעם שלי בצורה נוראית ואכזרית ובכך גרמו לי עוול אישי, ועל כך לא אסלח ולא אשכח! אבל אין לי כמעט בכלל את הקטע של "אנחנו צריכים לדעת מה קרה שם כדי למנוע מצב שזה יקרה עוד פעם, גם אם לעם אחר במקום אחר". אני לא מאמינה בזה. אם יש עם חזק, שרוצה להשמיד עם חלש, אז אין מה לעשות. אם הוא יצליח, אז אולי חבל, ואם הוא לא אז הוא אכל אותה. ו-כן, אני חושבת שבאותה תקופה העם היהודי היה עם חלש: לא הייתה לו מדינה, הוא לא היה מאורגן, ובטח שלא היה לו צבא ומנהיגות שיכולים להגן עליו. היום הוא (למה הוא, אנחנו!) עם חזק. יחסית. אשמח מאוד לקרוא תגובות...
