משהו שכתבתי השבוע

wonderfulmaman

New member
משהו שכתבתי השבוע

פעם הייתי חזקה
פעם לא בכיתי. יותר נכון, קרה לי שבכיתי מהתרגשות לפעמים אבל לבכות מעצב או מכאב, מה פתאום? אני בחורה חזקה. אם אני ממש צריכה אני אנעל את עצמי בחדר ואני אבכה. אבל לא יראו אותי בוכה או עם עיניים אדומות.
היום אני בוכה מול אנשים ואף אחד לא שופט אותי. אם כבר אז מחבקים אותי או מכבדים את המרחב שלי. ואני שחררתי ונתתי לדמעות לזלוג.
פעם הייתי חזקה
ליפול? לא במשמרת שלי. אני לא הייתי נופלת. ואם היה צריך אני הייתי זאת שמרימה אנשים מסביבי. בלי לחשוב על עצמי לשנייה אחת.
היום נפלתי. ובאו אנשים והרימו אותי. ונתתי להם.
ואף אחד לא שפט אותי. רק באו והרימו.
פעם הייתי חזקה
פעם הייתה לי גאווה ובחיים לא הייתי מבקשת עזרה. אבל לעזור לאחרים אני תמיד פנויה.
היום אני צריכה עזרה. ואני לא מתביישת לבקש. הבנתי שאין לי ברירה. ומקבלים את זה ובאים לעזור. בלי לחשוב שאני חלשה כי ביקשתי.
פעם הייתי חזקה
פעם הייתי קמה ב5 ורצה כמה קילומטרים. ואז מתקלחת מתלבשת אוכלת ושמה את כולם במסגרות עד 8 בבוקר. עובדת עד 15.45. אוספת ב16. חוזרת הביתה. שותה קפה מפעילה מכונת כביסה. מתחילה מקלחות. ארוחת ערב. עד 19.30 כולם במיטה ואני גמורה. אבל אז צריך לסדר ולקפל כביסה ולהכין אוכל למחרת.
לא חשבתי לשנייה שיש דרך אחרת.
היום אני נחה. מורידה הילוך. לוקחת בחשבון שייקח יותר זמן אבל הקצב יהיה הקצב שלי.
פעם הייתי חזקה
פעם הייתה לי גאווה וידעתי שאני יכולה הכל לבד. לא רציתי עזרה ואם היה צריך לא הייתי מבקשת. אז לא לקחתי מנקה ולא קניתי מדיח כלים. כי הכול אני אספיק. הכל אני יכולה.
היום אני עוצרת ומבקשת עזרה. כי אי אפשר הכול לבד. או שאפשר אבל צריך לשלם על זה מחיר שאני לא רוצה לשלם.
פעם הייתי חזקה
פעם כל יום הייתי מזמינה חברים לילדים. מבשלת לכולם ומכינה איתם כדורי שוקולד. משחקת איתם בסלון ונותנת ארוחת ערב.
היום אני קובעת מראש עם הבן שלי איזה יום הוא מזמין חבר. פעם בשבוע. ואני לא מתביישת להגיד להורים של החבר מתי לבוא לאסוף את ילדיהם. ואני לא מכריחה את עצמי לדאוג גם לארוחת ערב של החבר
פעם הייתי חזקה
פעם הילדים שלי לא היו הולכים כמעט לחברים. רק שיבואו אלינו. כי אני לא מכירה. כי לא נוח לי.
היום אני מסכימה. אני אפילו מבקשת מהורים אם הילד שלי יכו לבוא לשחק
פעם הייתי חזקה
פעם לא היה לי נעים לדבר עם אנשים. אז כולם חשבו שאני סנובית. אני חשבתי שאני סנובית.
היום אני מדברת ואם אני מתביישת אני אומרת שלא נעים לי. זה עדיין דורש שיפור אבל אני כבר לא נחשבת לסנובית. אני כבר לא מרגישה סנובית.
פעם הייתי חזקה
פעם לא הייתי צריכה את המשפחה המורחבת. זאב בודד. רק בעלי והילדים.
היום אני מבינה את הכוח שיש במשפחה. והמשפחה המורחבת הפכה למשפחה הגרעינית.
פעם הייתי חזקה
פעם אהבתי את הלבד שלי. אהבתי את השקט.
היום אני עדיין אוהבת שקט אבל יודעת ליהנות מהרעש.גיליתי שאפשר ברעש למצוא את השקט שלי.
פעם הייתי חזקה
פעם התעלמתי מהרעש הפנימי. חשבתי שהרעש ייעלם לבד
היום אני מקשיבה לעצמי ולא מפחדת מהרעשים. אני מחבקת אותם ומקשיבה להם.
פעם הייתי חזקה
פעם כמעט ולא הייתי הולכת לרופא. האמנתי שכל חולשה יכולה לעבור לבד. ולהיות חולה זה להיות חלש.
היום אני הולכת לפסיכיאטר פעם בשבוע ואני מודה לזה שהוא קיים. ואני לא מתביישת להיות חולה.

פעם הייתי חזקה
חשבתי שאני חזקה
היום אני יודעת שהרבה יותר חזקה.
 

רi תם

New member
חזקי ואמצי

תודה על השיתוף.
מעורר השראה ובעיקר חשיבה על קצב החיים והמקצב.
חשוב "להוריד רגל מהגאז".
נסיעה מהירה בנתיב החיים,בדיוק כמו בדרכים,עשוייה להוביל לדברים לא נעימים.
ה"איטי",הסבלני,הנינוח-הוא ה"זוכה"

 

רi תם

New member
מפרגנת לי את הנבואה?


חכמה זו לא. אני חיה את החיים,בדיוק כמוך.
למדתי ועודני לומדת אותם ואת עצמי בתוכם וזה כולל "תאונות" בעוצמות שונות.
יכולה לספר לך שברגע שנודע לי שאני בהריון,החלטתי "להוריד רגל מהגאז" על כל המשתמע מכך ובפרט בעבודה.שם הצבתי גבולות ברורים.
לספר לך שאני לא עושה הכל לבד?עושה.
לספר לך שאני מבקשת עזרה?לא מבקשת.
להגיד לך שאני חזקה?רוב הזמן כן.מרגישה שעושה בקצב שלי ומבחירות שלי ומשם חשה חוזק.
יש רגעי שבירה,יש בכי,יש תסכול בעוצמות כאלו ואחרות אבל אני בטוחה שאת יודעת שחוץ מנתיב החיים יש גם את הפן הפיזי.
יש גוף שיודע להתמודד ויש שפחות.
טוב עושה שמחזקת ומבססת את הפן הרגשי.
הוא בהחלט גורם משמעותי לטובת חיזוק הצד הפיזי ולהפך.
ישר כוחך גברת חזקה
 
לי יש בעיה לשחרר


דווקא לי יש המון עזרה ואני לא מתביישת לבקש.
כך יצא שכל שבוע אמא שלי נמצאת אצלי יומיים ושומרת על הילדים, ועוד יומיים חמותי מגיעה.
לכאורה, הכל מושלם.
אבל חמותי מבריזה מדי פעם ואני בלחץ כל פעם למצוא פתרון.
אמא שלי רבה עם הבן הגדול או איתי ומחליטה לא להגיע - ואני בלחץ למצוא פתרון / בלחץ האם לעמוד על שלי ולהסתכן שאמא שלי תעלב ולא תבוא או לספוג (מנסה לספוג כמה שיותר).
בעלי רואה איך זה משפיע עלי ומתעקש שנצמצם את התלות בהן ונרשום את הקטנים לצהרון.
ואני לא מצליחה לוותר - אז מחפשת מטפלת ליום אחד כהשלמה לסבתות (וכמובן בלחץ כי לא מצליחה למצוא מישהי שרוצה לעבוד רק יום בשבוע) + מקווה שהסבתות לא יבריזו כדי שלא אהיה בלחץ למצוא פתרון.
בקיצור - כל הזמן בלחץ ועדיין לא מסוגלת להגיד - תודה, לא צריך, נסתדר לבד
 

רi תם

New member
מבלי להכיר עד הסוף...

אותך,את משפחתך וכיו"ב ורק מתוך מה שהצגת אני הייתי מציעה לך לשקול ברצינות רישום לצהרונים.
יכולה לומר לך,מניסיון אישי,שאני אמא מאוד קפדנית,מעורבת ומאוד חששתי מהצהרון ו....מסתבר שהוא מצויין!
אם הילדים יהיו בצהרון עד 16:30-17:00 או מוקדם מזה,אם את יכולה להוציא,יש סיכוי יותר מסביר שיהיה להם טוב ואת לא תתעלי את המתחים שלך לשמרטפות בחסד.
תנסי "לשחרר".תמיד ניתן להחליט שמה שקורה בצהרון הוא לא לרוחך ולהוציא.
 
גם צהרון הוא לא פתרון מלא ללחץ


כי הוא פתוח עד 17, וזה גבולי ביותר (למעשה, אני צריכה פתרון עד 18).
אז תמיד אני אצטרך לרוץ כדי לאסוף.
ואם אני גם נוסעת ברכבת ביום מסוים - אז לקוות שהיא לא תאחר ויתר מדי
 

רi תם

New member
אולי...

למצוא נערה,בוגרת, או מטפלת יום יומית שתוציא מהצהרונים ותבוא הביתה,בכל יום.
היא תהייה עם כל הילדים מ17:00 עד שתגיעי.
אם זו מטפלת אפשר לבקש שתבוא בכל יום,נגיד מ16:30 עד 19:00-תוציא,תביא הביתה,תיתן משהו לאכול או תגיש להם ארוחת ערב,או תקלח שניים.
 
אני לא צריכה עזרה אחרי 18

ואף אחת לא תבוא לשעה
השנה הגדול, בן 12.5, שומר מדי פעם על בן 5.
אבל הוא לא יכול לשמור גם על בן 5 וגם על בן 3 יותר מ- 10 דקות.
 

wonderfulmaman

New member
לי יש בייבי סיטר שבאה לשעה

זה מאפשר לי לנשום. לפעמים אני בבית איתה אפילו.
צריך לדעת גם לסמוך על אחרים.
סבתות זה באמת בעייתי.
אני אישית שונאת להיות חייבת
 

רi תם

New member
אנה...

למראית עין,אתם מקבלים עזרה אבל ואלף סליחות מראש אם אני טועה,אתם מחזיקים בסבתות הללו בכוח.
הן לא אומרות באופן גלוי אבל עושות לכם מניפולציות על מנת שתבינו.
אין לי ספק שלא פשוט להן והקבלה של הילדים,מביה"ס והגנים,"תקועה" להן כמו עצם בגרון.
אולי הן נזקקו לתחושה של "נדרשות" בעבר אבל כנראה,ששבעו ממנה.
סבתא,באשר היא סבתא רוצה לתת אבל,באיזה שהוא שלב יש לעצור ולהתארגן לבד,לפחות באופן חלקי.
מה הייתי מציעה לכם?
צהרונים.כשמסתיים הצהרון,הסבתא תוציא אבל לא לפני 16:30 ואם אפשר,רצוי שתוציא רק בסוף,משמע 17:00.
יגיעו הביתה ואחרי זמן קצר אתם תצטרפו.
הן יחליפו הצורך במטפלת,הן תהיינה שעה עם הילדים ולא מעבר לזה ולכן זה לא יהיה "חנוק" וכפייתי ובא לציון גואל.
דעי לך,מניסיון,כשתתמודדי בעצמך,תרחיקי- הרצון לעזרה מהצד שמנגד יתעצם.
אני אהיה "חצופה" ואגיד שהגיע זמנך "לשחרר" אותן משהות ארוכה אצלכם ועזרה יום יומית לשעות על גבי שעות ו....להסתדר בעצמכם.
את אמא,בעלך אבא,זו אחריות גדולה,אתם אנשים בוגרים שצריכים להתנהל בחיים באופן עצמאי ולא ליפול על אמא והחמות.
ורק עוד דבר-מבטיחה לך שההתחלה מבעיתה אבל כשתמצאי מענה/חלופה למצב הנוכחי אתם תהיו הרבה יותר רגועים.
 
בגדול את מאד צודקת אבל..

שתי הסבתות גרות רחוק, אמא שלי באה באוטובוס וישנה אצלי.
למרות המריבות עם הגדול, היא מתגעגעת לכל השאר.
בחודש יולי לא הייתי חייבת שתבוא כי הגדול יכל להוציא את האח מקייטנה. ועדיין היא ביקשה לבוא.
היה ממש נחמד כי יכולתי לוותר על העזרה ולכן לא הרגשתי מחוייבת או חנוקה.
לאמא שלי גם אין כל כך תעסוקה חוץ מאיתנו. אני מנסה לשכנע אותה לעבור אלינו ואז זה יהיה ממד נוח לכולם.
אם הקטנים יהיו בצהרון, לא יהיה לה הרבה מה לעשות חוץ מלריב עם הגדול.
וחמותי אומנם ניידת אבל לא תסע שעה לכל כיוון כדי להיות איתם שעה. מה שאומר שהיא לא תבוא כמעט (ולה כן יש מיליון עיסוקים ובן זוג שהוא לא הסבא של הילדים.
ועוד משהו קטן: חוץ מהגדול שבאמת עצמאי, יש בבית ילד בן 10 שזקוק עזרה בלקחת אוכל (יודע לחמם לבד אבל שוכח לאכול) ובהסעות לחוגים. ולאחרונה שני הגדולים כל כך לא מסתדרים שזה סיפור להשאיר אותם לבד.
 
למעלה