wonderfulmaman
New member
משהו שכתבתי השבוע
פעם הייתי חזקה
פעם לא בכיתי. יותר נכון, קרה לי שבכיתי מהתרגשות לפעמים אבל לבכות מעצב או מכאב, מה פתאום? אני בחורה חזקה. אם אני ממש צריכה אני אנעל את עצמי בחדר ואני אבכה. אבל לא יראו אותי בוכה או עם עיניים אדומות.
היום אני בוכה מול אנשים ואף אחד לא שופט אותי. אם כבר אז מחבקים אותי או מכבדים את המרחב שלי. ואני שחררתי ונתתי לדמעות לזלוג.
פעם הייתי חזקה
ליפול? לא במשמרת שלי. אני לא הייתי נופלת. ואם היה צריך אני הייתי זאת שמרימה אנשים מסביבי. בלי לחשוב על עצמי לשנייה אחת.
היום נפלתי. ובאו אנשים והרימו אותי. ונתתי להם.
ואף אחד לא שפט אותי. רק באו והרימו.
פעם הייתי חזקה
פעם הייתה לי גאווה ובחיים לא הייתי מבקשת עזרה. אבל לעזור לאחרים אני תמיד פנויה.
היום אני צריכה עזרה. ואני לא מתביישת לבקש. הבנתי שאין לי ברירה. ומקבלים את זה ובאים לעזור. בלי לחשוב שאני חלשה כי ביקשתי.
פעם הייתי חזקה
פעם הייתי קמה ב5 ורצה כמה קילומטרים. ואז מתקלחת מתלבשת אוכלת ושמה את כולם במסגרות עד 8 בבוקר. עובדת עד 15.45. אוספת ב16. חוזרת הביתה. שותה קפה מפעילה מכונת כביסה. מתחילה מקלחות. ארוחת ערב. עד 19.30 כולם במיטה ואני גמורה. אבל אז צריך לסדר ולקפל כביסה ולהכין אוכל למחרת.
לא חשבתי לשנייה שיש דרך אחרת.
היום אני נחה. מורידה הילוך. לוקחת בחשבון שייקח יותר זמן אבל הקצב יהיה הקצב שלי.
פעם הייתי חזקה
פעם הייתה לי גאווה וידעתי שאני יכולה הכל לבד. לא רציתי עזרה ואם היה צריך לא הייתי מבקשת. אז לא לקחתי מנקה ולא קניתי מדיח כלים. כי הכול אני אספיק. הכל אני יכולה.
היום אני עוצרת ומבקשת עזרה. כי אי אפשר הכול לבד. או שאפשר אבל צריך לשלם על זה מחיר שאני לא רוצה לשלם.
פעם הייתי חזקה
פעם כל יום הייתי מזמינה חברים לילדים. מבשלת לכולם ומכינה איתם כדורי שוקולד. משחקת איתם בסלון ונותנת ארוחת ערב.
היום אני קובעת מראש עם הבן שלי איזה יום הוא מזמין חבר. פעם בשבוע. ואני לא מתביישת להגיד להורים של החבר מתי לבוא לאסוף את ילדיהם. ואני לא מכריחה את עצמי לדאוג גם לארוחת ערב של החבר
פעם הייתי חזקה
פעם הילדים שלי לא היו הולכים כמעט לחברים. רק שיבואו אלינו. כי אני לא מכירה. כי לא נוח לי.
היום אני מסכימה. אני אפילו מבקשת מהורים אם הילד שלי יכו לבוא לשחק
פעם הייתי חזקה
פעם לא היה לי נעים לדבר עם אנשים. אז כולם חשבו שאני סנובית. אני חשבתי שאני סנובית.
היום אני מדברת ואם אני מתביישת אני אומרת שלא נעים לי. זה עדיין דורש שיפור אבל אני כבר לא נחשבת לסנובית. אני כבר לא מרגישה סנובית.
פעם הייתי חזקה
פעם לא הייתי צריכה את המשפחה המורחבת. זאב בודד. רק בעלי והילדים.
היום אני מבינה את הכוח שיש במשפחה. והמשפחה המורחבת הפכה למשפחה הגרעינית.
פעם הייתי חזקה
פעם אהבתי את הלבד שלי. אהבתי את השקט.
היום אני עדיין אוהבת שקט אבל יודעת ליהנות מהרעש.גיליתי שאפשר ברעש למצוא את השקט שלי.
פעם הייתי חזקה
פעם התעלמתי מהרעש הפנימי. חשבתי שהרעש ייעלם לבד
היום אני מקשיבה לעצמי ולא מפחדת מהרעשים. אני מחבקת אותם ומקשיבה להם.
פעם הייתי חזקה
פעם כמעט ולא הייתי הולכת לרופא. האמנתי שכל חולשה יכולה לעבור לבד. ולהיות חולה זה להיות חלש.
היום אני הולכת לפסיכיאטר פעם בשבוע ואני מודה לזה שהוא קיים. ואני לא מתביישת להיות חולה.
פעם הייתי חזקה
חשבתי שאני חזקה
היום אני יודעת שהרבה יותר חזקה.
פעם הייתי חזקה
פעם לא בכיתי. יותר נכון, קרה לי שבכיתי מהתרגשות לפעמים אבל לבכות מעצב או מכאב, מה פתאום? אני בחורה חזקה. אם אני ממש צריכה אני אנעל את עצמי בחדר ואני אבכה. אבל לא יראו אותי בוכה או עם עיניים אדומות.
היום אני בוכה מול אנשים ואף אחד לא שופט אותי. אם כבר אז מחבקים אותי או מכבדים את המרחב שלי. ואני שחררתי ונתתי לדמעות לזלוג.
פעם הייתי חזקה
ליפול? לא במשמרת שלי. אני לא הייתי נופלת. ואם היה צריך אני הייתי זאת שמרימה אנשים מסביבי. בלי לחשוב על עצמי לשנייה אחת.
היום נפלתי. ובאו אנשים והרימו אותי. ונתתי להם.
ואף אחד לא שפט אותי. רק באו והרימו.
פעם הייתי חזקה
פעם הייתה לי גאווה ובחיים לא הייתי מבקשת עזרה. אבל לעזור לאחרים אני תמיד פנויה.
היום אני צריכה עזרה. ואני לא מתביישת לבקש. הבנתי שאין לי ברירה. ומקבלים את זה ובאים לעזור. בלי לחשוב שאני חלשה כי ביקשתי.
פעם הייתי חזקה
פעם הייתי קמה ב5 ורצה כמה קילומטרים. ואז מתקלחת מתלבשת אוכלת ושמה את כולם במסגרות עד 8 בבוקר. עובדת עד 15.45. אוספת ב16. חוזרת הביתה. שותה קפה מפעילה מכונת כביסה. מתחילה מקלחות. ארוחת ערב. עד 19.30 כולם במיטה ואני גמורה. אבל אז צריך לסדר ולקפל כביסה ולהכין אוכל למחרת.
לא חשבתי לשנייה שיש דרך אחרת.
היום אני נחה. מורידה הילוך. לוקחת בחשבון שייקח יותר זמן אבל הקצב יהיה הקצב שלי.
פעם הייתי חזקה
פעם הייתה לי גאווה וידעתי שאני יכולה הכל לבד. לא רציתי עזרה ואם היה צריך לא הייתי מבקשת. אז לא לקחתי מנקה ולא קניתי מדיח כלים. כי הכול אני אספיק. הכל אני יכולה.
היום אני עוצרת ומבקשת עזרה. כי אי אפשר הכול לבד. או שאפשר אבל צריך לשלם על זה מחיר שאני לא רוצה לשלם.
פעם הייתי חזקה
פעם כל יום הייתי מזמינה חברים לילדים. מבשלת לכולם ומכינה איתם כדורי שוקולד. משחקת איתם בסלון ונותנת ארוחת ערב.
היום אני קובעת מראש עם הבן שלי איזה יום הוא מזמין חבר. פעם בשבוע. ואני לא מתביישת להגיד להורים של החבר מתי לבוא לאסוף את ילדיהם. ואני לא מכריחה את עצמי לדאוג גם לארוחת ערב של החבר
פעם הייתי חזקה
פעם הילדים שלי לא היו הולכים כמעט לחברים. רק שיבואו אלינו. כי אני לא מכירה. כי לא נוח לי.
היום אני מסכימה. אני אפילו מבקשת מהורים אם הילד שלי יכו לבוא לשחק
פעם הייתי חזקה
פעם לא היה לי נעים לדבר עם אנשים. אז כולם חשבו שאני סנובית. אני חשבתי שאני סנובית.
היום אני מדברת ואם אני מתביישת אני אומרת שלא נעים לי. זה עדיין דורש שיפור אבל אני כבר לא נחשבת לסנובית. אני כבר לא מרגישה סנובית.
פעם הייתי חזקה
פעם לא הייתי צריכה את המשפחה המורחבת. זאב בודד. רק בעלי והילדים.
היום אני מבינה את הכוח שיש במשפחה. והמשפחה המורחבת הפכה למשפחה הגרעינית.
פעם הייתי חזקה
פעם אהבתי את הלבד שלי. אהבתי את השקט.
היום אני עדיין אוהבת שקט אבל יודעת ליהנות מהרעש.גיליתי שאפשר ברעש למצוא את השקט שלי.
פעם הייתי חזקה
פעם התעלמתי מהרעש הפנימי. חשבתי שהרעש ייעלם לבד
היום אני מקשיבה לעצמי ולא מפחדת מהרעשים. אני מחבקת אותם ומקשיבה להם.
פעם הייתי חזקה
פעם כמעט ולא הייתי הולכת לרופא. האמנתי שכל חולשה יכולה לעבור לבד. ולהיות חולה זה להיות חלש.
היום אני הולכת לפסיכיאטר פעם בשבוע ואני מודה לזה שהוא קיים. ואני לא מתביישת להיות חולה.
פעם הייתי חזקה
חשבתי שאני חזקה
היום אני יודעת שהרבה יותר חזקה.