משהו שלקחתי מפורום אחר, ותודה ל LG
לשאלת הגיוס של בני הישיבות למרנן ורבנן וראשי הישיבות, מאת אחד הרבנים. ירושלים תש"ח (פורסם בשנת תש"ח, לאחר פרסום פסק הלכתי שבני הישיבות החרדים לא מתגיסים, בחוברת מיוחדת תחת השם "אחד הרבנים", שהוא בעצם הרב שלמה יוסף זוין) ב"ה כל הכבוד וכל הערצה למרנן ורבנן, גאוני עיר הקודש, אבל הרשות נתנת לשאול: ילמדונו רבותינו, זו מנין לכם? זו מנין לכם, שבני תורה ותלמידי חכמים פטורים מלהשתתף ממלחמת מצווה של עזרת ישראל מיד הצר הצורר העומד עליו לכלותו ולהשמידו, חלילה? זו מנין לכם, לפרסם בצורה של הלכה פסוקה ו"דעת תורה" שבני הישיבות אין להם לא להירשם ולא להפקד ולא להתיצב ולא כלום? וכי לא כך שנינו שבהצלת נפש - לא נפשות, אלא אפילו נפש אחת מישראל - "אין עושין דברים הללו אלא על ידי גדולי ישראל" (יומא כד:, רמב"ם שבת פ"ב "ה"ל) וחכמיהם (רמב"ס שם) "כדי להורות הלכה למעשה לרבים" (ט"ז או"ח שכ"ח ושו"ע הרב שם)? וכי ההבדל יש בין שבאותה שעה הוא מתבטל מתלמוד-תורה או שאינו מתבטל? ואם בהצלת נפש אחת כך, בהצלת רבבות אלפי ישראל על אחת כמה וכמה!! ואולי נבוא לחלק בין הצלה שאין בה משום חשש סכנת נפשות להמציל עצמו, לזו שיש בה משום חשש זה? אולי נעלה על דעתינו שבכלל אין חיוב כזה להכניס עצמו בספק סכנה בשביל הצלת רבים? אם כך נאמר, הרי שאלה אחרת: וכי היכן מרומז בתורה מבחינת ההלכה איזה הבדל שהוא בפיקוח נפש בין גדול שבגדולים לשפל שבשפלים? אם אין להתתף בהגיוס משום חשש סכנה, הרי כל ישראל פטורים מחיוב זה, ולמה הבדלתם את בני הישיבות לחוד? בהחשבון של "מאי חזית דדמא דדיך סומק טפי דילמא דמא דההוא גברא סומק טפי (פסחים, כה
[הדם שלך לא יותר אדום מהדם שלו. LG.] הרי אין שום הבדל בין דמו של גדול בתורה לדמו של עם הארץ גמור. "אין דוחים נפש מפני נפש" (אהלות פ"ז מ"ו) הרי נאמר אף ביחס לתינוק בן יומו! אלא שהדבר פשוט, שעד כאן לא נחלקו הפוסקים אם חייב אדם להציל את חברו במקום ספק של סכנת עצמו (ראה: כסף משנה, רוצח, פ"א הי"ד. בית יוסף חושן משפט תכ"ו וסמ"ע שם. שו"ת הרדב"ז, ח"ג סימן אלף נ"ב. שו"ע הרב ח"ה הלכות נזקי גוף וועד), אלא שבנוגע להצלת יחיד או - נניח - אפילו רבים, אבל לא כשהדבר נוגע להצלת כלל ישראל בתורת התגוננות של מתחמת מצווה. וכי יש צורך לשנן שוב ושוב את ההלכה הידועה והפסוקה (באין חולק!) ש"עזרת ישראל מיד צר שבא עליהם" זוהי מלחמת מצווה (רמב"ם מלכים פ"ה ה"א), שעליה אמרו ש"הכל יוצאין, אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה" (סוטה מד:, רמב"ם מלכים פ"ו ה"ד)? וכי היכן מצינו שתלמידי חכמים העוסקים בתורה פטורים מחובה זו? ואם יהיה "אכשור דרא" וכל ישראל יעסקו בתורה כלום עלינו להניח ח"ו לאויב לעשות בנו מה שלבו חפץ, מבלי להתקומם נגדו ומבלי להתגונן מפניו? אלא מאי, לא אכשור דרה, ויש ויש ב"ה אנשים אחרים המוכשרים לצאת למערכת המלחמה? והרי שוב אותה השאלה: היכן מצינו מוקדם ומאוחר מבחינת החשיבות והפתיחות בנוגע להשתתפות בעזרת ישראל מיד צר? אבל מצינו דברים מפורשים להיפך. שר צבא ה´ הוכיח את יהשוע במלחמת יריחו: "אמש בטילתם תמיד של בין הערבים, ועכשיו ביטלתם תלמוד תורה" (מגילה ג.) ופירש"י:"ועכשיו שהוא לילה היה לכם לעסוק בתורה שהרי אינכים נלחמים בלילה". דברים ברורים: "שהרי אינכם נלחמים בלילה"! הרי שבזמן שנלחמים, מבטלים תלמוד תורה, כשיש צורך בכך. ובירושלמי (סוטה, פ"ח ה"י) אמרו: "והמלך אסא השמיע את כל יהודה אין נקי... לית אבי ובירבי", ואם בבבלי (סוטה י.) אמרו שאסא נענש על כך, הרי ביאר שם המהרש"א לנכון הטעם לפי שהיתה זו מלחמת רשות, שבמלחמת מצווה ודאי אף תלמידי חכמים חייבים (ראה שם במהרש"א דברים מפורשים). והערוך (ערך אנגירא) כתב לבאר מנין להם שאסא בכלל הוציא תלמידי חכמים למלחמה, לפי שדרשו מ"אין נקי" שפירושו "אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה" וממילא "כל שכן תלמידי חכמים". ומעתה צא ולמד: אם במלחמת מצוה יוצאים חתן מחדרו וכלה מחופתה, האי שכל שכן תלמידי חכמים! ומלחמת מדין נאמר: "וישלח אותם משה אלף למטה לצבא אותם ואם פנחס אותם אלו סנהדרין" (סוטה מ"ג.).
לשאלת הגיוס של בני הישיבות למרנן ורבנן וראשי הישיבות, מאת אחד הרבנים. ירושלים תש"ח (פורסם בשנת תש"ח, לאחר פרסום פסק הלכתי שבני הישיבות החרדים לא מתגיסים, בחוברת מיוחדת תחת השם "אחד הרבנים", שהוא בעצם הרב שלמה יוסף זוין) ב"ה כל הכבוד וכל הערצה למרנן ורבנן, גאוני עיר הקודש, אבל הרשות נתנת לשאול: ילמדונו רבותינו, זו מנין לכם? זו מנין לכם, שבני תורה ותלמידי חכמים פטורים מלהשתתף ממלחמת מצווה של עזרת ישראל מיד הצר הצורר העומד עליו לכלותו ולהשמידו, חלילה? זו מנין לכם, לפרסם בצורה של הלכה פסוקה ו"דעת תורה" שבני הישיבות אין להם לא להירשם ולא להפקד ולא להתיצב ולא כלום? וכי לא כך שנינו שבהצלת נפש - לא נפשות, אלא אפילו נפש אחת מישראל - "אין עושין דברים הללו אלא על ידי גדולי ישראל" (יומא כד:, רמב"ם שבת פ"ב "ה"ל) וחכמיהם (רמב"ס שם) "כדי להורות הלכה למעשה לרבים" (ט"ז או"ח שכ"ח ושו"ע הרב שם)? וכי ההבדל יש בין שבאותה שעה הוא מתבטל מתלמוד-תורה או שאינו מתבטל? ואם בהצלת נפש אחת כך, בהצלת רבבות אלפי ישראל על אחת כמה וכמה!! ואולי נבוא לחלק בין הצלה שאין בה משום חשש סכנת נפשות להמציל עצמו, לזו שיש בה משום חשש זה? אולי נעלה על דעתינו שבכלל אין חיוב כזה להכניס עצמו בספק סכנה בשביל הצלת רבים? אם כך נאמר, הרי שאלה אחרת: וכי היכן מרומז בתורה מבחינת ההלכה איזה הבדל שהוא בפיקוח נפש בין גדול שבגדולים לשפל שבשפלים? אם אין להתתף בהגיוס משום חשש סכנה, הרי כל ישראל פטורים מחיוב זה, ולמה הבדלתם את בני הישיבות לחוד? בהחשבון של "מאי חזית דדמא דדיך סומק טפי דילמא דמא דההוא גברא סומק טפי (פסחים, כה
[הדם שלך לא יותר אדום מהדם שלו. LG.] הרי אין שום הבדל בין דמו של גדול בתורה לדמו של עם הארץ גמור. "אין דוחים נפש מפני נפש" (אהלות פ"ז מ"ו) הרי נאמר אף ביחס לתינוק בן יומו! אלא שהדבר פשוט, שעד כאן לא נחלקו הפוסקים אם חייב אדם להציל את חברו במקום ספק של סכנת עצמו (ראה: כסף משנה, רוצח, פ"א הי"ד. בית יוסף חושן משפט תכ"ו וסמ"ע שם. שו"ת הרדב"ז, ח"ג סימן אלף נ"ב. שו"ע הרב ח"ה הלכות נזקי גוף וועד), אלא שבנוגע להצלת יחיד או - נניח - אפילו רבים, אבל לא כשהדבר נוגע להצלת כלל ישראל בתורת התגוננות של מתחמת מצווה. וכי יש צורך לשנן שוב ושוב את ההלכה הידועה והפסוקה (באין חולק!) ש"עזרת ישראל מיד צר שבא עליהם" זוהי מלחמת מצווה (רמב"ם מלכים פ"ה ה"א), שעליה אמרו ש"הכל יוצאין, אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה" (סוטה מד:, רמב"ם מלכים פ"ו ה"ד)? וכי היכן מצינו שתלמידי חכמים העוסקים בתורה פטורים מחובה זו? ואם יהיה "אכשור דרא" וכל ישראל יעסקו בתורה כלום עלינו להניח ח"ו לאויב לעשות בנו מה שלבו חפץ, מבלי להתקומם נגדו ומבלי להתגונן מפניו? אלא מאי, לא אכשור דרה, ויש ויש ב"ה אנשים אחרים המוכשרים לצאת למערכת המלחמה? והרי שוב אותה השאלה: היכן מצינו מוקדם ומאוחר מבחינת החשיבות והפתיחות בנוגע להשתתפות בעזרת ישראל מיד צר? אבל מצינו דברים מפורשים להיפך. שר צבא ה´ הוכיח את יהשוע במלחמת יריחו: "אמש בטילתם תמיד של בין הערבים, ועכשיו ביטלתם תלמוד תורה" (מגילה ג.) ופירש"י:"ועכשיו שהוא לילה היה לכם לעסוק בתורה שהרי אינכים נלחמים בלילה". דברים ברורים: "שהרי אינכם נלחמים בלילה"! הרי שבזמן שנלחמים, מבטלים תלמוד תורה, כשיש צורך בכך. ובירושלמי (סוטה, פ"ח ה"י) אמרו: "והמלך אסא השמיע את כל יהודה אין נקי... לית אבי ובירבי", ואם בבבלי (סוטה י.) אמרו שאסא נענש על כך, הרי ביאר שם המהרש"א לנכון הטעם לפי שהיתה זו מלחמת רשות, שבמלחמת מצווה ודאי אף תלמידי חכמים חייבים (ראה שם במהרש"א דברים מפורשים). והערוך (ערך אנגירא) כתב לבאר מנין להם שאסא בכלל הוציא תלמידי חכמים למלחמה, לפי שדרשו מ"אין נקי" שפירושו "אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה" וממילא "כל שכן תלמידי חכמים". ומעתה צא ולמד: אם במלחמת מצוה יוצאים חתן מחדרו וכלה מחופתה, האי שכל שכן תלמידי חכמים! ומלחמת מדין נאמר: "וישלח אותם משה אלף למטה לצבא אותם ואם פנחס אותם אלו סנהדרין" (סוטה מ"ג.).