היי הג'יף
רדום פה. זה דוקא בסדר גמור, וממש הולם את ההווייה הקיומית שלי עכשיו, אחרי שביקרתי בצהריים אצל אחד מהשבטים הצפוניים. כדי להתקבל אצלם אתה חייב לנהוג על פי הנורמות המקומיות, שזה אומר לשבת איתם, על טפם וזקניהם, סביב שולחן פלסטי ארוך ולסגוד למזבח מעשן. אין לך ברירה אלא לאכול ולשתות כל מה שמלעיטים אותך, אחרת הם נורא נעלבים. הם מאוד נחמדים, בסך הכל, אבל נראה אותך מסרב למשהו. התגובות שלהם מצמררות. קודם כל העיניים שלהם מתרחבות לממדים של אי תנועה, אחר כך הם מניפים אבר קטוע של בעל חיים בר מינן בידיים משומנות ומנפנפים בו, כאילו מנסים לגרש שדים בלתי נראים. "תאכל!", הם זועקים, "לא אכלת כלום!". הם יוצאים מתוך הנחה שאתה אלסטי, שככל שאתה מתמלא אתה נמתח. וזה באמת לא משנה שאתה כבר נראה כמו הרוח הרעה של אנה ניקול סמית. כדי לגרש רוחות רעות הם מכינים מוטות עליהם משופדים עופות שפעם ידעו לספר מתי פורים. כשהזבובים מציקים והחום הופך לבלתי נסבל עוברים לחלק האמנותי: אחד מצעירי השבט שופך כוס משקה דביק על השולחן, כנראה סימן למזל, והנחל השוצף זורם אליך תוך שהוא סופח עימו שומן, פיח ונזלת. באשר אליך, אסור לך להפגין תוקפנות. יש לאמץ אל חיקך את מעיין הרפאים הזה ולשדר כאילו היה זה שפריץ מבית הוגו בוס. ולהמשיך לחייך. ולחייך. העיקר לחייך.