משעמם כאן. ורציתם לשפוך את הלב, לא?

[אור של קרן]

משעמם כאן. ורציתם לשפוך את הלב, לא?

אז לְמה אתם מחכים? היו כאן כמה וכמה שהביעו תמיכה ברעיון הכללי שזה בסדר גמור לשפוך כאן את החלקים השחורים והאפלים שיש לנו בלב בעקבות מורכבותן של המשפחות שלנו. אז נו?! איפה כל שופכי הלבבות? איזה שרצים אתם מחביאים בקופות שלכם? שתפו את הפורום בכעסים המכוערים שלכם, בעיצבוּנֶי היום יום, בקשיים, בלבטים, באכזבות, בכל מה שבא לכם. לא שרק דברים כאלה מעניינים, אבל את החיובי והיפה והמקסים כבר פירסמנו גם כאן וגם בכל מיני הזדמנויות אחרות. את כל הגועל נפש שרובץ לנו בלב - איפה נשפוך אם לא כאן בין אנשים כמונו שיבינו ויקבלו במקום סתם לבקר מחוסר ידע. אז קדימה. בואו לא נהפוך את השירשור הזה לדיון על האם כן צריך או לא צריך לשפוך. מי שיש לו מה לשפוך, שישפוך. מי שירצה להתייחס לשפיכה זו או אחרת - שיגיב איך שבא לו. בתמיכה, בסלידה, בהסברים, בביקורת, בהכלה וקבלה, איך שמתחשק ואיך שמרגישים שנכון. ומי שנגד כל העניין - בכלל לא חייב להתייחס לשירשור השפיכות. פשוט היו כאן המון קולות בעד העניין - אבל משום מה אני לא רואה שום תכלס.

 

[סביב השעון]

הלב הלב

מה עם דוגמא אישית? אני הקפדתי לשפוך רק את הלב ואם אפשר רק את השלילי (נכון , אני נוטה להגזמות).אז אולי תורך. לא רק להביא אור ואהבה אלא קצת אפילה ומחשכים.

 

[אור של קרן]

מה שנכון נכון. אז הנה מהאיכס שלי

ביום רביעי כשאמרו לפתוח ערכות מגן וכל זה, אז פתחתי את שלי ואת של האנרכיסט והפרימדונה (הילדים הגדולים. הביולוגיים של "עוד קרן אור"והמורכבים שלי) ורק כשהגעתי לערכות של הדובוני והבונבוניירה (הקטנים. והמשותפים שלנו) רק אז נעשה לי רע מהעניין הזה. אני עד היום לא יודע אם זה בגלל הביולוגיה או הכרונולוגיה. כלומר האם זה בגלל שאלה הילדים שלי ואלה לא? או בגלל שאלה ילדים גדולים (13,17) ואלה קטנטנים (3,5)? הרי גם את הגדולים גידלתי מגיל צעיר למדי. כמעט עשור שאני מכור אותם. ויש להם פינות חמות רבות אצלי בלב.. אני רוצה להאמין שהגילאים עשו את זה... אבל אני לא יכול להיות בטוח.

 

[יונה לבנה 1]

אור יקר

רק לא רגשות אשם,רק לא להתחבא אחרי הרגשות ,ולא צריך יותר מידי סימני שאלה,יש הבדל ריגשי בין שלך ביולוגית לאלה שהם לא.....זה בסדר ולא צריך להרגיש לא נוח,זה אפילו טבעי יותר מהמצב ההפוך. הכוונה היא החשובה ,תמיד הכוונה היא שקובעת את הצבע האמיתי במערכת.

 

[עוד קרן אור]

האיכס האמיתי בעיני בסיפור הזה...

הוא שאתה, יקירי, לא אמרת לי על התחושה הזו שום דבר. ידעתי שעושה לך רע לפתוח את הערכות הקטנות. את זה אמרת לי. אבל את ההרגשה לגבי ההבדל ברגשות לא סיפרת לי. אני יכולה להרגיע אותך. גם לי היה הרבה יותר קשה לפתוח ערכות של הקטנים. וכמו שכבר אמרתי בהרבה הזדמנויות, אני לא חשודה בהעדפה כלשהי... הם כולם שלי. זו הכרונולוגיה, אור שלי, לא הביולוגיה. ילדים גדולים עם מסכות אב"כ זה מטריד, ילדים קטנים עם מסכות אב"כ זה קורע לב. גם לי. גם לכולם. יונה לבנה, את תמיד מציינת את ההבדל הטבעי בין ביולוגי לבין מורכב... אבל תחשבי רגע, מה קורה עם ילדים מאומצים? ההורים מרגישים כלפיהם בדיוק כמו כלפי ביולוגיים. אז נכון שאצלנו אור לא מגדל את הילדים מגיל אפס, אבל את הפרימדונה מגיל 4 ואת האנרכיסט מגיל 8. כמעט עשור. הם ילדים שלו מכל הבחינות מלבד הביולוגית (והפסיכולוגית...). אין לי ספק שחייב להיות איזה הבדל, אבל הוא הרבה יותר קטן פה, במקום שיש מערכת "נורמלית" פחות או יותר, מאשר אצלך, שאת מתמודדת באמת עם מצב מאד קשה ועם אנשים מאד קשים. אני יודעת שלמרות שאני אוהבת את כל הילדים שלי, יש רגעים שאני חשה יותר ופחות סמפטיה למי מהם... ופעמים רבות חוסר הסמפטיה הוא לגדולים, שנמצאים בשלבים קשים ומעיקים יותר, והרבה הרבה פחות לקטנים, שבהיותם קטנים, נוטים להיות רוב הזמן גם חמודים מאד. חוץ מאשר כשהם מפלצות קטנות, שגם זה קורה! ושוב לאור שלי: רגשות אשם אף פעם לא הועילו לאיש. או לאישה. אל תבזבז עליהם אנרגיה. במיוחד במצב שאין צורך בהם. אוהבת אותך.

 

[יונה לבנה 1]

קרן אור

ההבדל לדעתי בין ילדים מאומצים לילדים חורגים ממשפחות מורכבות הוא הבחירה. הורים מאמצים בוחרים את המצב ואנחנו קצת פחות....שלא לדבר כמה זמן הם ממתינים לילדים ולא תמיד יש להם בכלל גם ביולוגיים שלהם.... מצד שני אולי אני באמת משליכה את הסיפור שלי .

 

[ח ד]

איזה יופי!

אני יודע שזו שרשרת האיכסה, אבל קשה שלא לפרגן לפירגון שלך לאור. התברכתם!

 

[ח ד]

כמה אשמה....

ויותר ברוח השירשור שאור התחיל, יש שיר די ישן של אתי אנקרי, "כמה אשמה". מכירים? שיר נורא קודר, אני כבר שנים לא מסוגל לשמוע אותו, כי כל פעם שאני כן שומע זה מעלה לי צמרמורת ודמעות. כמה רגשי אשם נטועים בי! ואיזה רגש אכזרי וחולני זה יכול להיות! אשמה על זה שהילדים שלי לא איתי. אשמה על זה שאני לא נותן להם מספיק. אשמה על זה שאני לא נותן מספיק לילדים של עין. אשמה על זה שאני לא נותן מספיק לעין. אשמה על זה שאני לא נותן מספיק לעצמי. יש רגעים נוראים שאיפה שאני לא מסתכל - אני מרגיש אשם. רגש דפוק. רק בחודשים האחרונים אני מתחיל להתגבר עליו. להילחם בו על אמת. לסרב בכל תוקף לתת לו להיכנס לי ללב!

 

[*יערית]

אולי זאת רק אני ש......

מבולבלת מהאיכס שלך...ולא מבינה למה היה קשה לפתוח את ערכות המגן? למה זה הביא לך מחשבות של השוואה? או התחשבות של גיל......? לא הבנתי מצטערת...אנחנו הבוגרים פותחים מתוך אחריות כי הם קטנים להבין זאת....וזהו!למה להכנס לנישה של איכס? שבוע נפלא לכולכם

 

[אור של קרן]

דיברתי על ההבדל. לא על ערכות המגן.

ערכות המגן רק היו "סיפור הרקע" מה שהיה לי מוזר הוא ההבדל בתחושות שלי. ההבדל בין פתיחת הערכות של הגדולים בני העשרה לבין פתיחת הערכות של הקטנים בגילאי הגן. במקרה החלוקה הזו לקבוצות גיל תואמת גם את החלוקה לקבוצות של "ילדים שלה" מול "ילדים שלנו". העובדה היחידה בכל העניין היא שאת ערכות הגדולים פתחתי באדישות רגשית (כמו גם את הערכה שלי) ואילו בערכות של הקטנים התחלתי לדמיין אותם בתוך הברדסים, עם אב"ך מסביב, ופאניקה, ואיך אני מזריק אטרופין לקטנטנה בירך תוך שהיא צורחת ומשתוללת, וכו וכו וכו. אז כדי להסביר את העובדה הזו יש שתי תיאוריות: האחת היא שההבדל הוא בגלל הגיל של הילדים. כמו שהיטיבה לנסח זאת קרן האור שלי; ילדים קטנים במסיכות אב"ך זה הרבה יותר קשה מאשר ילדים גדולים. השניה, והפחות נעימה, היא שההבדל הוא פשוט בגלל ההבדל הביולוגי. אלה אינם הילדים שלי ולכן לא מפריע לי האב"ך בהקשר שלהם, ואלה כן שלי ולכן לקחתי את העניין קשה כשזה התחיל להיות נוגע להם. אני לא יודע איזו מן התיאוריות היא הנכונה. או מה החלוקה ביניהן במקרה שיש מן האמת בשתיהן. מקווה שהצלחתי להבהיר את עצמי יותר טוב הפעם למרות שדי חזרתי על אותם דברים כמו בהודעה המקורית.

 

[*יערית]

זהו....

אני הבנתי את כוונתך בעיניין של התחושות אך למה היה צורך להכנס לסאצנה מלחיצה שכזו בראש מלחתחילה? ועוד אתה מתאר את עיניין ההזרקה וההשתוללות של הילדים מה נוער לא ירגיש כאב?גם אנחנו המבוגרים נלחצים מזריקה? אבל זו ההרגשה שעברה לך ואי אפשר לשנות אותה רק תשתדל להבא להיות אופטימי יותר

עם תחושות של חיוך וצחוק כאשר אתה מגיע לערכות מגן של הקטנטנים המשותפים.... שוב זו דעתי איך שאני רואה את זה..ואיך שאנחנו נהגנו בבית... האדישות הועברה לילדים וערכות המגן הולכות איתנו אבל בצורה מחוייכת ואופטימית!

 

[אור של קרן]

מתעקשת לפספס את הנקודה, מה?

עיזבי את הערכות. תשכחי מהאב"כ. תתעלמי מהמלחמה. מדובר בהבדל בהתייחסות שלי אל הילדים. לא משנה על איזה רקע. מה, אם זה היה מתעורר לי בקשר לכתמים על בגד אהוב אז היית נכנסת איתי לדיון מעמיק על אבקות כביסה וחומרי ניקוי למיניהם? (תגידי, איך ההתיחסות שלך לילדים השונים בפאזל שלך? יכול להיות שאת מתעקשת להתעלם מהנושא המרכזי שלי, בגלל שהנושא כאוב מדי עבורך? זה סתם ניחוש, ונסיון לפתוח איתך קצת את הנושא. סליחה מראש אם טעיתי. אבל תהיי כנה. איתנו ובעיקר עם עצמך)

 

[*יערית]

כנות....

חשבתי שעד כה היה ברור שכל אחד מאיתנו מדבר ממקום של כנות ולא זיוף{להשמע אחרת..} צר לי...אין לי מקום של כאב...עדיין הפאזל שלנו לא שלם כמו אצלכם עדיין לא פגשתי בילדיו ועל כך אני לא מרחיבה זה יבוא בהמשך הדרך..ובהחלט זה לא כאוב. מה שנשאר לי הוא רק לספר איך הייתי נוהגת במידה ו.....היו ילדיו איתנו....חוץ מזה שהם גדולים אני בטוחה שהרגש שלי במיקרה הזה שתיארת לא היה שונה מילדיי שלי לילדיו שלו...אבל שוב אני לא במבחן המציאות כך שזה רק דעתי על פי ההכרות שלי עם עצמי מזה 32 שנה. לוקחת את מחשבותייך רחוק יותר......אני חושבת שאוכל לאהוב ילדים לא שלי כאילו היו שלי ולתת לראש שלי לחשוב עליהם ברגעים שאני חושבת על ילדיי במיקרים כמו שצייינת....{גם לכלב הייתי מרגישה כך..}זה בא ממקום של דאגה ולווא דווקא ממקום של אהבה תמיד, אבל אני לא יכולה להתווכח עם תחושות שהיו לך ברגעים אלו...אני רק הצעתי להיות יותר אופטימי וזה יכול להיות בכל מישור לווא דוקא בכוננות מלחמה. איפה אתה מרגיש עוד איכסה ביחסים שלך עם הילדים של עוד קרן אור? אתה צריך לשאול את עצמך האם זה היה רק באותו מומנטום או שזה קורה לך יותר מפעם אחת. באמת אין מקום לנפנף אותי בגלל תשובה שלא נשמעת באוזנייך אתה לא חייב להסכים איתי..אתה בהחלט גם לא חייב לרדת לעומקם של דברים מספיק שציינת שאולי לי יש כאב ולכן אני כותבת כך הראה את ההסתיגות שלך ...ואסור להרגיש כך לא בכתיבה בפורומים.. הלוואי והפאזל שלי יושלם ביום מן הימים....אז באמת אוכל לספר לך על דברים כואבים או לא כואבים בינתיים הכל השארות על פי ההכרות שלי עם עצמי. {רק חייבת לציין משהו..עד כה מסיפורים ושיתוף של בן זוגי לגבי ילדיו והתנהגויות אני מגלה הרבה אמפטיה לילדים שלו גם כאשר הם מורעלים ומוסתים ע"י אימם..אני מגלה זאת ממקום של ניסיון אישי}

 

[אור של קרן]

סליחה. ממש לא היתה כוונה לפגוע

השאלה לגבי הכאב שלך באה ממקום של דאגה לך ורצון לעזור אם יש לך בעיה שם. אני שמח לשמוע שטעיתי בניחוש שלי. ושוב, סליחה אם זה היה נשמע קצת מתגרה ותוקפני. זו ממש לא היתה הכוונה. ולעניין האופטימיות - ראיית השחורות הרגעית הזו היא ממש לא אופיינית לי. אני אופטימי מטבעי. מין שילוב מוזר של אופטימיזם פסימי. או פסימיזם אופטימי. בקיצור, עמוק בפנים אני יודע שהכל יסתדר בסוף, תמיד. אל כמנגנון הגנה שמולבש מעל זה - אני נוקט פסימיות קלה. כך אני לא מופתע לרעה כשיש איזה עיקוב ומשהו לא מסתדר מיד בצורה הטובה ביותר. שוב לא הבהרתי את עצמי כל כך טוב, אבל זה מה שיכולת ההתנסחות שלי מאפשרת. (גם הלחץ של העבודה לא ממש מאפשר לי להתישב כרגע ולחשוב איך לנסח הכי ברור ומדוייק שאפשר.) ולעניין ההבדל ברגשות. אז כמו שציינתי הייתי אדיש גם לבי עצמי. תמונות הזוועה ותחושות ה"אוי כמה נורא" באו רק לגבי הילדים הקטנים. והרי אין חשש שאני לא מספיק אוהב או דואג או חשוב לעצמי. אז כנראה שבאמת עניין הגיל משחק כאן את התפקיד הראשי. זה די דומה לחדשות בטלוויזיה. פצועים והרוגים זה מחזה לא נעים, אבל ילדה קטנה בוכה עם דמעה על הלחי זה תמונה קורעת לב שמזכה את הצלם והכתב בפרסי פוליצר על המקום. ככה זה ילדים קטנים. יש להם פינה מיוחדת בלב של כולנו. ככה בנוי המין האנושי.

 

[*יערית]

תרוצים לא מתקבלים!../images/Emo12.gif

היה כייף להיכנס איתך לעומקם של דברים

ככה זה ילדים.....יש להם פינה מיוחדת בלב של כולנו... רק שלא ינצלו את הפינה הזו יתר על המידה{הבת שלי למשל

} עיניין האופטימי מעט פאסימי נשמע טוב בכדי לא להתאכזב.... אך רק שתדע שמחשבות אופטימיות גוררות תגובות אופטימיות ומעשים אופטימיים

{התגרתי בך מעט

}

 

[אור של קרן]

טוב. אז החלטתי סופית שאת יופי.

ולמי שצריך עוד רמז... ראה חתימתה של יערית

 

[*יערית]

אחלה../images/Emo8.gif

השראה="בעיצומם של חיי היומיום אתם מוצאים את העסיס שמזין את נשמתכם היצירתית"/סארק.

 

[noamic]

ולי הפריעו השמות שנתתם

לילדים הגדולים - אנרכיסט ופרימדונה, ולקטנים המשותפים - דובוני ובונבוניירה. לי זה ממש צרם, האם השמות מעידים על התייחסות שונה ? קבלה אחרת ? מעבר להבדלי הגילאים שכמובן קטנטנים ממיסים את ליבנו - אך גם הגדולים מקסימים בדרכם שלהם. אני מקווה שהם לא שומעים את "כינויי החיבה" האלה. אפילו אם זה בצחוק...

 

[אור של קרן]

לגבי השמות. ראה תגובות קודמות.

כבר נשאלנו כאן בעבר שאלה דומה לגבי עניין הכינויים. ראה את תגובתי מאז וגם את תגובתה של קרן האור שלי.

 

[noamic]

יש לי ילדים בני עשרה

וקראתי את ההסבר, וגם אם השם ניתן על ידי אימם, אני חושבת שהוא לא במקום. לפעמים חכמי קבלה מייעצים להחליף שם לאדם כדי לשנות את גורלו... על אחת כמה וכמה שאתם מדביקים כינוי כל כך שלילי לילד ,גם אם מתבגר ,שבטוח שיש לו צדדים בונבונייריים ודובוניים גם בגילו . לא אוהבת כינויים כאלה לילדים, לא משנה בני כמה. בכלל לא אוהבת שלילי ! מצטרפת לחתימתה של יערית...