משפחה או אימונים? זאת השאלה

[איקידו]

משפחה או אימונים? זאת השאלה../images/Emo7.gif

ספרו אולי איך אתם מצליחים או לא מצליחים לארגן את חייכם ולשמור על "שקט תעשייתי" למרות שאתם נעדרים מהבית ערבים שלמים? זה יותר מיועד לנשואים ולנשואות כאן אבל כמובן גם לאלו שצריכים לפעמים להסביר לחבר/ה שלהם מדוע לא יוכלו להתראות מספר ערבים בשבוע... לשמחתי אשתי ואני פנויים ברוב הבקרים וכך אני לא מרגיש נקיפות מצפון להיות בדוג'ו חמישה ערבים בשבוע. מצורף מאמרון קטן שכתבתי אודות תלמיד שלי שפנה אלי עם בעיה בנושא.

 

[לא ירא]

../images/Emo14.gif אני נקרע בין השניים...

אני עובד 7 ימים בשבוע, מבצע תורנויות, נשלח לעיתים לשבוע או יותר למקומות נידחים בארץ, והזמן שיש לי עם אשתי הוא מועט ביותר, וכך גם הזמן שלי באיקידו, הלוואי והייתי יכול לומר שמצאתי את האיזון בין שני הדברים. לעיתים מתייאש... לרוב, מקווה ומחכה לתקופה טובה יותר בעתיד. אבל אז אני תופס את עצמי, ולמעשה מודה על כך שיש לי לפחות את זה. שמח בחלקי ומבין שיכול להיות יותר גרוע.

 

[siziphus]

בעיה מוכרת

אני נשוי מזה חצי שנה (לאחר שנים של זוגיות), ומתאמן מזה אותו פרק זמן. שלוש פעמים בשבוע אני מתאמן וחוזר בסביבות 22:00 הבייתה. גם בערבים האחרים איני פנוי (ערב אחד לומד בקורס וערב נוסף עובד). זה מאד קשה. אשתי הנהדרת לא אומרת לי על כך כלום, אבל זה גורם לי אישית להרגיש קצת לא מתחשב. היא בבית ואני "מגשים את עצמי" במשהו שאני כל כך אוהב וכל כך טוב לי בו. היא לא צריכה לומר לי כלום. אני כבר מדקלם לעצמי את השורות "שהיו צריכות להיאמר על-ידה", כמו: "הלואי שאני הייתי חשובה לך כמו הקראטה ואז היית מבלה את הערבים אתי...!" וכו'. כנראה שעמוק בפנים אני פולנייה שונאת עצמה (-: אבל ברצינות, זו בעיה.

 

[karateka]

בעיה

אין ספק שמבחינתי זו בעייה . מאחר וגם אני וגם אשתי עובדים משרה מלאה ומגדלים שתי בנות קטנות ומתוקות קשה מאוד למצא זמן פנוי . המזל מבחינתי זה שבדוג'ו שלי יש גם אימונים המתחילים גם בשעה 21:30 ,מה שמאפשר לי להגיע הביתה מהעבודה , להכין ארוחת ערב לילדות , לעזור במקלחות , להשכיב אותן לישון ו..... לרוץ לדוג'ו (לפחות אני מגיע כבר אחרי חימום

) . אין ספק שהייתי מעדיף להתאמן בשעות הבוקר או הערב המוקדמות אבל .... לעיתים צריך להסתפק במה שיש ,להגיד תודה ולהבין שיש בעיות קשות יותר בחיים .

 

[ש מים]

קשה

משתדל לאזן, ולפצות בבית כמה שיותר. לכן גם מעדיף אימונים ארוכים (מרוכזים), על-פני פריסה של מספר אימונים בכמה ערבים בשבוע. מנסה גם, לפעמים, לוותר על אימון אם יש "סימני אי-שביעות רצון" מכיוון הבית.

 

[avima]

זו אולי שאלת השאלות

הדבר תלוי מאוד במשפחה ובזמן. כשהתחלתי להתאמן התאמנתי 6 פעמים בשבוע עם הולדת בני הבכור עברתי לארבע אחר כך נולדו זוג תאומים וזה ירד לשתים הם גדלו קצת ועליתי לשלוש נראה מה יהיה הלאה. פירגון הדדי ובמיוחד לאפשר לצד השני לנסות גםנהוא לממש את עצמו - הולכים דרך ארוכה. ולפעמים לא נורא לוותר על אימון (למרות שזה קשה)

 

[Sensei]

When I met

my wife I was already 7 years in the martial arts.From the begining I made it clear that I was a martial artists and during the first years of our marriage she came to the dojo several times and my friends at the dojo became "our" friends.Later on when the children were born she came less and eventually not at all.She saw me use it on the streets as well as at the dojo and came to understand the importance to me.My children when young all came to the dojo and usually untill the age of 14 are active.After that age they dont find the time due to their studies .My wife also saw the positive influence martial arts have on children.In general my wife has given me always a good feeling about my training and sees that it has only been a good and positive influence on the family. The most important thing in relationships with wife as well as with the children is not how much time you are with the family but WHEN you are with them and HOW you are with them ,with MIND and BODY.Quality time is the most important thing, and not just spending time.The difficult times were the times I came home HURT.When I got hurt bad and I was in bed or with a walking cane.Those were hard times seeing her concern and worrying whether I will come home hurt again.Eventually she understood that it was a WAY of life and not just a hobby. Shimon​

 

[broccoli]

בשבילי - משפחה

אימונים אח"כ. אם אפשר לסדר את האימונים שרוצים באופן שטוב למשפחה, יופי. אם (ליתר דיוק, כאשר) לא - המשפחה מנצחת אצלי. זאב - לגבי העצה שציטטת בבלוג - למרות שאני גם חושב שעל אדם להחליט על סדרי העדיפויות ואופני ההתמודדות שלו בעצמו ללא התערבות, לדעתי עשית דבר חשוב בכך שהבהרת לו את הציפיות שלך. מתחושה שהוא אינו עומד בציפיות שלך גם עם היעדרויות מינימליות, הוא עבר לידיעה על הציפיות שלך, וכך מתאפשר לו חופש תגובה רחב יותר.

 

[זאב ארליך]

../images/Emo132.gif../images/Emo51.gif

 

[רןני ב]

רבותי, בדוג'ו לא "קונים" כלום

תלמיד לא קונה קרטה בדוג'ו. ברוב המקרים הוא מקבל הנחיה מה כדאי לו לשפר. על רמז כזה, הוא יכול לעבוד שבוע לפחות, כל יום שעה, בלי למצות את ההנחיה הזו(ז"א, עוד יהיה לו על מה ללעבוד בסוף השבוע הזה). אחרי שבוע הוא יכול להגיע שוב ולחפש הנחיה נוספת. מה אני מנסה להגיד? אין צורך, בשום אופן, להגיע לדוג'ו יותר מפעמיים בשבוע. זה בהנחה, שהתלמיד רציני ויודע להתאמן לבד בבית. עכשיו, כשאני חושב על זה, אולי מה שאני כותב אופיני לקרטה בלבד. לא צריך שום דבר חוץ מהתלמיד עצמו(מזרון, קשת, חרב, שק אגרוף, כפפות,...). אפשר על דשא, בטון, עץ, חצץ, תחת גג, כיפת השמים. אין צורך בדוג'ו, אלא רק על מנת לקבל רעיונות מהמורה.

 

[סלבו לוי]

לא מסכים

ראוי שתלמיד (בעיקר תלמיד מתקדם) יקדיש מעט ללימוד עצמי, שנובע מהאימונים הרגילים ובעזרת הנחייתו של המורה. מאידך, תלמיד לא יכול ללמוד לבד. שום דבר לא מהווה תחליף ללימוד קבוע ומסודר עם מורה.

 

[רןני ב]

בטח קבוע ומסודר

יותר מפעמיים בשבוע, זה לשים את האומנות הנ"ל מעל לחיים עצמם. נשמע לי בלתי סביר. זה בכיוון נזירות. אני מזכיר לכולם. האומנות למען האדם. לא ההפך.

 

[amir_aikido]

מתמרן בקושי

בשבועיים שלושה האחרונים, הרגשתי שחשוב יותר להיות עם האישה - אז הגעתי לפחות אימונים, ואני מודה - זה כואב לי. ניסיתי לשכנע את האישה שתבוא ותתאמן, זה הפתרון היחיד, שיכולתי לחשוב עליו. גם אם הוא זמני (לכשיהיו תינוקות). אבל אמנות לחימה בכלל לא מדברת אליה, והיא רק מכבדת את אהבתי לתחום, לא יותר מזה (ובוא נודה בכך, גם זה לא מעט). אמיר

 

[דוד כפרי]

קשה, קשה...

המורה שלי תמיד אמר לנו: "קודם משפחה אחר-כך פרנסה אחר-כך כל השאר ובין כל השאר טאי-צ'י" אבל אני היום מלמד או לומד ארבעה ערבים בשבוע, ולמעשה רואה את החברה רק בסופ"ש. כאילו היינו בצבא...

 

[סלבו לוי]

אמנם אני עדיין לא בעל משפחה

כך שהדברים נאמרים מזוית אחרת. עד עתה, השתדלתי לשים את הקראטה במקום הראשון. כלומר, לקבוע ימים קבועים שאת רוב התנהלות חיי אנווט מבלי לפגוע באותם ימים (למעט דברים חריגים כמובן). לאחרונה, התחלתי לעבוד במקום חדש, ונוצר מצב שפעמים רבות (לפחות בעיני) אני נאלץ להישאר בעבודה למשך שעות נוספות ולוותר על אימונים. הפעמים הספורות שזה קרה בחודש וחצי האחרון, גורמות לי צער רב

בכל אופן, ברור לי שעם התנהלות החיים (צבא, לימודים, עבודה, משפחה), אי אפשר תמיד להעמיד את האימונים במקום ראשון (ויש שיאמרו שלא כדאי). הדבר היחיד שמנחם אותי, שהיעדרויות כאלה הן תקופתיות וזמניות ולפרוש מהאימונים אני לא מתכוון (טוב, לפחות לא עד גיל 85). מנקודת מבט של צעיר

.

 

[בּוֹקוּדֵן]

אכן, נושא לא קל.

כנשוי + 3, אני בדרך כלל לא בטוח אם אצליח להגיע לאימון לפעמים אפילו עד רבע שעה לפני שהוא מתחיל..

וגם אז לרוב אני מאחר

הרבה פעמים קורה שאני הולך לאימון תוך שאני משאיר את אשתי היקרה עם ארוחת הערב, המקלחות, הסיפורים, ציחצוחי השיניים ואפס אנרגיה ואז יש לי נקיפת מצפון. גם הילדים יודעים לפעמים איך לגעת ע"י שאלות כמו "אבא, לאן אתה הולך? לאיקידו...שוב פעם לאיקידו??" כבר קרה לא מעט שהתכוננתי לשיעור וברגע האחרון החלטתי שעדיף להשאר בבית למען "שלום בית" שלדעתי הוא מעל הכל. בדרך כלל אני משתדל להימנע ממצבים אלו פשוט על ידי כך שאני מודיע מוקדם ככל האפשר על רצוני ללכת היום לאימון. לפעמים אפילו יום או יומיים קודם. בימים שאני מתכנן ללכת אני משתדל להגיע מוקדם יותר מהעבודה ובד"כ אני מכין ארוחת ערב ומקלח. כשזה ממש מצליח, אני הולך לאימון לאחר שהילדים כבר במיטות. וכן, גם אני חושב שכדאי שיהיה איזון בזוגיות ואם אחד מבני הזוג הולך לעיסוקיו לפחות פעמיים בשבוע אז רצוי שגם בן הזוג השני ימצא עיסוק כזה. ערן

 

[Connor MacLeod]

פתרון

אני גרוש מזה חצי שנה - עונה על השאלה???

וברצינות, אני חושב שחשוב שבן/בת הזוג יכירו בחשיבות הפרטיות והזמן האישי, למרות שמובן נושא הזמן המועט שאנחנו נמצאים בבית. לכל אחד העיסוקים והתחביבים שלו, ונישואין לא אמורים לשבש את הנושא. מה קרה כהייתם כזוג לפני הנשואין? האם זה הפריע באותה המידה אז? ומה השתנה?

 

[nage]

אתה צודק, אבל.....

מה קורה שמגיעים הילדים?

 

[Connor MacLeod]

גם את זה עברתי ...

וגם כאן יש פשרות ויש ... בתחילה, בלית ברירה, אתה ממלא את חובך (זכות וחובה גם יחד) להיות עם הילדים ולעזור בבית, ולנסות להגיע עד כמה שאפשר. יחד עם זה, כאשר עובר הזמן הקריטי והחיים חוזרים למסלול שגרתי כזה או אחר, ניתן למצוא את הדרך לארגן את לוח הזמנים. הבעיה מתחילה כאשר לאחד מבני הזוג יש פעילות ולשני אין. אז היא/הוא מתחילים להרגיש תסכול שרק גדל עם הזמן. הפתרון הוא למצוא בתוך הזוגיות את הזמן הפרטי של כל אחד מבני הזוג. הדבר הזה חשוב מאין כמוהו ולדעתי בסיס לחיי זוגיות מאושרים.

 

[ש מים]

אתה צריך ילדים כמו הבן שלי!

לפני כמה שבועות הוא אמר לאישתי זאלו המילים (אשקרה! כי א"כ תיחקרתי אותו והוא אמר את זה גם לי!): "אני נורא עצוב שאתה לא נימצא איתי בערבים, אבל אני לא רוצה להגיד לו את זה, כי אני יודע שהוא אוהב להתאמן ואני רוצה שהוא יהנה"... (הילד בן 10 בעוד חודשיים...).