משפחתי וחיות אחרות
איזה מזל שהיה המפגש הזה בשישי אצל יונצ' בשובך... אחרת הייתי מאמינה שהחיים שלנו בועה גדולה מלאה קשיים... עברנו סופ"ש סיוטי למדי. הכל החל בשישי בצהריים, עת חזרו שבלולית וסייחה מנסיעה. סייחתנו נכנסה הביתה ופנתה לחדרה בכעס בלי לומר שלום, רצתי אחריה ואמרתי לה שכאשר נכנסים לבית (גם אם כועסים) אומרים שלום, שלום!!! ענתה לי... שבלולית שנכנסה אחריה ושמעה אותי, אמרה לי, עזבי אותה, דברתי איתה עכשיו. הצהריים והערב התחברו למן בליל נוראי של כעסים, רוגז ושיחות מתישות שלחלקן הייתי שותפה פעילה, לחלקן רק האזנתי וחלק ממש נעלם, לא נקלט אצלי, אח"כ אוהי עידכן אותי בהן... את הערב בילינו יחד איתכם - זוכרים?.... זה נראה רחוק כל כך... בשבת היתה לנו אתנחתא עד הצהריים, עת התעוררו שבלולית וסייחה. או אז התחילו השיחות המייגעות. הסברים, איך לאכול, למה בכלל לאכול, איך עושים מה, כמה למה ------ ואלוהים שיעזור.... היה משהו גדול באמצע - ישבנו אחה"צ, שבלולית, סייחה, אני ואוהי ושוחחנו. באמצע השיחה, הודיעה סייחה שאינה מסכימה לשוחח בפורום "הזה"! עוד הוסיפה ואמרה - "לא כולם כאן משפחה"! האנטנות שלי קפצו מיד, מה זה לא כולם משפחה כאן? שבלולית אחותך, אני אמא שלך ואוהי בן זוג שלי ואנחנו כולנו משפחה אחת!!! מותר, כן מותר שלא תסכימי לשוחח בנוכחות כל אחד, אפילו שהינו ממשפחתך, אך אנחנו כאן בהרכב הזה - משפחה!!! - אוהי הטוב והחמוד מיד התנדב לצאת החוצה ואני עשיתי תנועות של לא מסכימה, אם היא תרצה נצא אנחנו, נעבור למקום אחר, אך היא המשיכה לדבר... לא שינתה ולא הפסיקה. דווקא אחותה הגדולה זו השבלולית הגיבורה שלנו בשבת זו, היא שנזפה בה! אמרה לה שתפסיק, שהיא צריכה להבין שלא הכל יתנהל על פי רצונותיה או מאוויה והיא זו שצריכה להתאים את עצמה ולקבל את המסגרת. הערב היה קשה מנשוא, עברנו חויות קשות למדי והלכנו לישון מאוחר מאוד. הבוקר הודתי לשבלולית שלי, בטלפון, על העזרה הנהדרת שהושיטה לנו בשבת, על ההבנה והתמיכה באחותה הצעירה. היא מצידה הציעה לבוא הביתה לנסות להמשיך לתמוך ולעזור - כמובן שדחיתי אותה במילות תודה ונשיקות טלפוניות. נדמה לי שמספיק להפעם, מזה אולי תבינו למה נעדרתי אתמול כל היום. טוב שגם אתם כאן, שומעים, אולי מוסיפים דיעה והכי חשוב נמצאים.
איזה מזל שהיה המפגש הזה בשישי אצל יונצ' בשובך... אחרת הייתי מאמינה שהחיים שלנו בועה גדולה מלאה קשיים... עברנו סופ"ש סיוטי למדי. הכל החל בשישי בצהריים, עת חזרו שבלולית וסייחה מנסיעה. סייחתנו נכנסה הביתה ופנתה לחדרה בכעס בלי לומר שלום, רצתי אחריה ואמרתי לה שכאשר נכנסים לבית (גם אם כועסים) אומרים שלום, שלום!!! ענתה לי... שבלולית שנכנסה אחריה ושמעה אותי, אמרה לי, עזבי אותה, דברתי איתה עכשיו. הצהריים והערב התחברו למן בליל נוראי של כעסים, רוגז ושיחות מתישות שלחלקן הייתי שותפה פעילה, לחלקן רק האזנתי וחלק ממש נעלם, לא נקלט אצלי, אח"כ אוהי עידכן אותי בהן... את הערב בילינו יחד איתכם - זוכרים?.... זה נראה רחוק כל כך... בשבת היתה לנו אתנחתא עד הצהריים, עת התעוררו שבלולית וסייחה. או אז התחילו השיחות המייגעות. הסברים, איך לאכול, למה בכלל לאכול, איך עושים מה, כמה למה ------ ואלוהים שיעזור.... היה משהו גדול באמצע - ישבנו אחה"צ, שבלולית, סייחה, אני ואוהי ושוחחנו. באמצע השיחה, הודיעה סייחה שאינה מסכימה לשוחח בפורום "הזה"! עוד הוסיפה ואמרה - "לא כולם כאן משפחה"! האנטנות שלי קפצו מיד, מה זה לא כולם משפחה כאן? שבלולית אחותך, אני אמא שלך ואוהי בן זוג שלי ואנחנו כולנו משפחה אחת!!! מותר, כן מותר שלא תסכימי לשוחח בנוכחות כל אחד, אפילו שהינו ממשפחתך, אך אנחנו כאן בהרכב הזה - משפחה!!! - אוהי הטוב והחמוד מיד התנדב לצאת החוצה ואני עשיתי תנועות של לא מסכימה, אם היא תרצה נצא אנחנו, נעבור למקום אחר, אך היא המשיכה לדבר... לא שינתה ולא הפסיקה. דווקא אחותה הגדולה זו השבלולית הגיבורה שלנו בשבת זו, היא שנזפה בה! אמרה לה שתפסיק, שהיא צריכה להבין שלא הכל יתנהל על פי רצונותיה או מאוויה והיא זו שצריכה להתאים את עצמה ולקבל את המסגרת. הערב היה קשה מנשוא, עברנו חויות קשות למדי והלכנו לישון מאוחר מאוד. הבוקר הודתי לשבלולית שלי, בטלפון, על העזרה הנהדרת שהושיטה לנו בשבת, על ההבנה והתמיכה באחותה הצעירה. היא מצידה הציעה לבוא הביתה לנסות להמשיך לתמוך ולעזור - כמובן שדחיתי אותה במילות תודה ונשיקות טלפוניות. נדמה לי שמספיק להפעם, מזה אולי תבינו למה נעדרתי אתמול כל היום. טוב שגם אתם כאן, שומעים, אולי מוסיפים דיעה והכי חשוב נמצאים.
