משפטו של סאדם חוסין פארסה משפטית

[יוסף בן דוד שורץ]

משפטו של סאדם חוסין פארסה משפטית

משפטו של סדאם חוסיין לא היה יותר מפארסה משפטית. לא שיש לי אהדה גדולה לדיקטאטור זה, אילו היה נידון למוות ע"י בית משפט של בני העם העיראקי, על ידי בית משפט של העובדים והעניים שכה סובלים היום מהכיבוש האמריקאי, הייתי אומר כי זהו משפט צדק. אולם בית משפט של ממשלת בובות הפועלת כשליח הכובש הזר שבא לשדוד את הנפט העיראקי, אינו יותר מאשר אקט נוסף של טרור של בוש. ואם מדברים כבר על צדק, אם על רצח של 148 בני אדם מגיע לשליט עונש מוות,מה מגיע לבוש האחראי למותם של 600,000 עיראקים? בית משפח זה אפילו לא העז לדון במלחמה הנוראה עיראק-איראן בה השתמש סאדם חוסין בנשק להשמדה המונית. מלחמה בה נהרגו יותר ממיליון בני אדם. לא קשה להבין מדוע. הסיבה לכך שנשק זה קיבל סאדם חוסין מארצות הברית ששלחה אותו להלחם באיראן. בית המשפט חשש לדון בפרשה זו שכן אז היה מזכיר לעיראקים ולהמוני העולם שהדיקטאטור לא היה יותר מכלי שרת של האימפריאליזם האמריקאי במשך שנים. אין ספק שסאדם יודע ומבין זאת ומכאן עמדתו הגאה בפני בית המשפט מטעם אשר את האוטוריטה שלו הוא מסרב לקבל ובצדק. ואם נמשיך ונשאל, הרי אם מגיע לסאדם חוסין גזר דין מוות על רצח 148 בני אדם, מה מגיע לשליטי מדינת ישראל שידיהם מוכתמות בדם של הרבה יותר בני אדם?

 

[רמת השרון]

ישוחרר סאדם מייד!!

סאדם הוא מרכסיסט אמיתי שמייצג את המוני העובדים והעניים נרמס על ידי המשטר הקפיסטילטי האימפריליסטי של בוש והציונים!

 

[יוסף בן דוד שורץ]

ממש מצחיק תומך ליברמן

יומן כיבוש: 5 בנובמבר 2006 מבצע הקטל הישראלי בעיצומו: 49 הרוגים, יותר מ-250 פצועים, מספר לא ידוע של גוויות ופצועים מתחת להריסות הבתים שהופצצו. משרד הבריאות הפלסטיני מאשים את ישראל בשימוש בנשק אסור בבית חאנון, הגורם לכוויות עמוקות ולביתור אברים. תושבי בית חאנון: החיילים שותלים בבתים נשק ולאחר מכן הורסים אותם בטענה שנמצאה בהם תחמושת

 

[יובלאישמרכז]

לא חבל לבזבז דמעות על מחבלים?

אתה מציין את זה כאילו זה דבר רע. אני שואל, מה, רק 49?

 

[NorthernStar]

בכל העולם משודרות תמונות הטבח

בבית חנון, ואת מעשיה הנפשעים של ישראל לא ניתן להסתיר. יותר ויותר אנשים נרתמים כאן לפעולה נגד החומה ונגד משטר האפרטהייד הישראלי, כך שיש תקווה.

 

[יובלאישמרכז]

שרק ינסו לעצור אותנו...

כל התמונות שבעולם וכל ההםגנות שבעולם וכל ההחרמות שבעולם וכל השנאה האנטי ישראלית שבעולם לא יגרמו לישראל להתאבד ולהפוך ל"מדינת כל אזרחיה"/פלשתין מהירדן עד הים, הם גם לא יביאו את ישראל להשלים עם קסאמים על שדרות, אשקלון והנגב המערבי ככה שהמבצעים ימשיכו זה אחר זה, עד שלא יהיו להם יותר חמושים. המקסימום שכל אלה יוכלו לעשות זה לגרום לכך שהממשלה הבאה של ישראל תהיה של האיחוד הלאומי וימינה ממנו, ממשלה כזאת בטח לא תקשיב לאף אחד, אפילו לא לאמריקאים. בקיצור, זו לא הדרך...

 

[armbruster]

טרוצקי רצח יותר בני אדם מסדאם

טרוצקי רצח בשם 'הדיקטטורה של הפרולטריון' ו'המהפכה העולמית' - את מלחי קרונשטט, את איכרי טאמבוב וחרסון, את הפועלים במוסקבה ובדונבאס, את הקוזקים של הדון, את המנשביקים, הס"רים, הקדטים, ילדי הצאר, הפרופסורים, הכמרים, ה'קולקים'; בקיצור, כמעט כל מה שזז. טרוצקי רצח את איכרי טאמבוב בגז מרעיל (גז חרדל) והקדים את סדאם ביותר מ-60 שנה. לנין וטרוצקי שולחים ד"ש לסדאם חוסיין.

 

[Wing Chan]

דיקטטורים סופם מוות.

 

[NorthernStar]

גם בוש?

 

[armbruster]

בוש לא 'דיקטטור'

אבל גם הוא ימות כמו כל בן תמותה, אם כי יש להניח מוות טבעי, כמקובל בדמוקרטיה.

 

[NorthernStar]

אההה, אז גם סדאם הוא לא דיקטטור...

 

[אבי נאגי]

נכון הוא לא יתלה משום שבניגוד

לאימפריאליזם האמריקני הכובש עמים רוצח מאות אלפי בני אדם ומקים משטרים נאלחים של ממשלת בובות ובית משפט מטעם, מדינות אחרות קורבנות האימפריאליזם לא כבשו את ארצות הברת אחרת הוא היה מסיים את חייו כראוי לו מתנדנד על חבל.

 

[armbruster]

הפסקת להאמין ב'מהפכה העולמית' שלך?

לפי דבריך אין לבוש מה לחשוש מכם כי ממילא לא תעלו לשלטון והוא יוכל לבלות בשלווה ובנחת את ערוב ימיו כפנסיונר ולמות בשיבה טובה... לעומת זאת, אליליך לנין וטרוצקי התפגרו בגיל צעיר יחסית ובאופן לא כ"כ 'טבעי' - האחד משבץ מתמשך והשני מגרזן קרח בקודקודו.

 

[אבי נאגי]

היסטוריה ושקרים מתועבים

לטענות וסילופים נפוצים ביחס לבולשביקים ומהפכת אוקטובר. מאחר ויש כאן חומר רב אעלה מידי יום לערך סוגיה אחרת. הפעם אעלה את שאלת "ההכרה המהפכנית מבחוץ" "מה לעשות" המפלגה הבולשביקית נולדה מתוך התנועה הפופוליסטית -הנרדוניקים. תנועה שקמה בשלהי המאה ה-19 מתוך צעירי האינטלגנציה שבאה מהמעמדות של האצולה, הכהונה והבירוקרטיה של המדינה הצארית. תנועה זו פנתה אל האכרים בהם היא ראתה את נושא המהפכה החברתית וקיוותה להקים חברה סוציאליסטית על בסיס המשק החקלאי הכפרי. אולם האכרים, אשר לא הבינו מה אינטלגנטים אלו רוצים מהם דחו ואתם. חלקם פנה לטרור האישי והם חיסלו את הצאר אלכסנדר השני ב1881. כישלון שיטה זו של הטרור הביא לכך שהם הפכו לליברלים. אולם מתוכם קמה קבוצה קטנה סביב פלכנוב אשר יחד עם ארבעה אחרים הקים את קבוצת שחרור העבודה בספט' 1883. ההבדל בין קבוצה זו ובין התנועה הפופוליסטית היה כי פלכנוב ראה במעמד הפועלים את הסוביקט המהפכני ולא את האכרים. הם נתקלו בעוינות גדולה מאוד של המדינה הצארית מחד ושל התנועה הפופוליסטית מאידך ובמשך שנים הם פעלו בידוד כנגד הזרם. הדבר היחיד שהחזיק אותם היה הקשר שהיה להם עם האינטרנציונל הסוציאליסטי אליו הם התקבלו ושעבור העתונות שלה כתב פלכנוב. קבוצה זו היא שהניחה את היסוודת התיאורטיים של המרכסיזם ברוסיה וכדאי לקרוא את הספרים של פלכנוב אשר חלקם תורגמו לעברית כמו "התפתחות השקפת העולם המוניסטית". אולם ההתפתחות ההיסטורית אשר הביאה להתפתחות של סקטור תעשייתי ברוסיה יצר את הבסיס החברתי להופעת מפלגת העובדים הסוציאל דמוקרטית רוסית מתוך חוגי לימוד שהתפשטו ברוסיה בהם למדו עובדים את מרקס ואת אנגלס. התפתחות זו גם יצרה את התנועה הסוציאליסטית בקרב היהודים את הבונד. ב1898 נערך הקונגרס הראשון של המפלגה הסוציאל דמוקרטית רוסית במינסק בה גם הבונד השתתף. ב1900 נוסד איסקרה( ניצוץ) שבין עורכיו היו פלכנוב, לנין, אקסלרוד, זוסליץ. בתקופה זו כותב לנין את "מה לעשות" בו הוא מביע את רעיונו הברור כי על העיתון להיות לא רק ביטוי לתעמולה פוליטית, אלא גם לארגון של החברים הקוראים שלו. לצד ויכוח מרתק כנגד הזרם האקנומיניסטי שטען שעל העובדים להתעסק רק בשאלות הכלכליות-חברתיות ולהניח לפוליטיקאים לעסוק בשאלות הפוליטיות, לנין יצא כאן עם רעיון מוטעה לפיו "ההכרה החברתית של מעמד העובדים תיובא לו מבחוץ" על ידי המרקסיסטים האינטלקטואלים שאינם עובדים. הוא לא המציא רעיון זה, אלא הוא לקח אותו מקאוטסקי שהיה המנהיג התיאורטי של האינטרנציונל הסוציאליסטי שטען אותו כנגד הרוויזיוניזם של אדוארד ברנשטיין. לנין חזר על הרעיון כי הנושא של הידע המרקססיטי אינם העובדים אלא האינטלגנציה הבורגנית שלמדה מדע, אשר תביא אותו לשורות המתקדמות ביותר של מעמד העובדים. עמדה זו היא חד צדדית ומוטעת. אין זה נכון כי מעמד העובדים אם יונח לנפשו ללא התערבות אינטלקטואלים מבחוץ מסוגלים לפתח הכרה איגוד מקצועית בלבד ,כפי שטען לנין בספר זה וכפי שטען קאוטסקי. כבר התנועה הצרטיסטית באנגליה שקדמה בהרבה לספר זה, והייתה התנועה ההמונית הפרולטרית הראשונה עברה בהתפתחותה את ההכרה האיגוד המקצועית בלבד. היא קראה לשביתה כללית והתקוממות העובדים, למרות שלא הייתה לה הנהגה מרקסיסטית. האם זה אומר שאין מקום לאלמנט הסוביקטיבי- הנהגה מהפכנית בצורה של מפלגה מרקסיסטית? לא! ללא הנהגה כזו, המבטאת את ההכרה המהפכנית המודעת ביותר, מעמד העובדים גם אם הוא מתקומם לא מסוגל להחזיק בשלטון. הנהגה מהפכנית אינה צצה באופן ספונטני אלא יש להכינה במשך תקופה ארוכה לפני ההתפרצות הספונטנית של ההמונים. אנו ראינו שוב ושוב כיצד תנועת העובדים מתפרצת התפרצות מהפכנית למשל רוסיה ב1905, או ספרד בשנות השלושים או צרפת ב68 אולם בהעדרה של מפלגה מהפכנית המודעת לחוקי החברה תנועה זו מתפרצת אך אינה יכולה להשיג את מטרתה שינוי החברה. הפתרון לשאלה : המונים, מעמד, מפלגה, הנהגה, אינו פשוט כלל ואינו חד צדדי. יש כאן יחס דילאקטי בין ספונניות ובין הנהגה מהפכנית הגדלה במשך שנים גם מחוץ למאבקים. פעמים רבות מתוך קבוצות צעירים שחלקם אכן אינטלקטואלים או לפחות מהאינטלגנציה שפנתה למהפכה. לנין לא יחזור יותר לעמדה זו בשנים שלאחר 1905, אולם ספר זה הפך לנכס של קבוצות אינטלגנציה שמאלית המאמינה כי תפקידה הוא להכניס את ההכרה המהפכנית מבחוץ. זאת גישה אלטיסטית הטומנת בתוכה סכנות רבות מבחינת התפתחות של נורמות דמוקרטיות של ארגון מהפכני שכן אם הארגון המהפכני אינו מצליח להכות שורשים בתוך מעמד העובדים הוא יתנוון ובמקום נורמות ארגוניות מהפכניות דמוקרטיות הוא יפתח נורמות טוטליטריות.

 

[אבי נאגי]

חלק 2

הקונגרס השני: שאלת הארגון ב1903 נערך הקונגרס השני של המפלגה הסוציאל דמוקרטית כל רוסית. הקונגרס נערך ביולי בבריסל שם נערכו 13 דיונים. המפלגה עתה מנתה לא עוד עשרות, אלא מספר אלפי תומכים עם השפעה על מאות אלפי עובדים. בקונגרס השתתפו 43 נציגים שהיו להם 51 קולות משום שבמקרים מסוימים נציג ייצג יותר מוועד אחד של המפלגה לבונד היו שלושה נציגים. בנוסף היו עוד נציגים מארגונים תומכים שעדיין לא היו חברים, כמו המפלגה הסוציאל דמוקרטית הלטבית. אחת השאלות המרכזיות בקונגרס היה היחס לבונד. היה זה נושא חשוב שכן מאחוריו ניצבה השאלה הלאומית ומבלי יחס נכון לשאלה זו, לא הייתה כל אפשרות להתפתח. הדובר התיאורטי הראשי היה לנין אשר שלל את גישתה של רוזה לוקסמבורג שהתנגדה לזכות ההגדרה העצמית של עמים, ותמך בהכרה בזכות ההגדרה העצמית של העמים עד וכולל הפרדות. אין כמובן זכות זאת מחייבת בכל מקרה תמיכה בהפרדות, אלא הכרה בזכות. ( כפי שאין ההכרה בזכות הפרוד של זווגת מחייב שבכל מקרה נתמוך בהפרדות כפתרון הנכון ביותר) נקודה אחרת הייתה הצנטרליזם של המפלגה של כל העובדים מבלי לוותר ללאומנות כל שהיא. בעוד המפלגה דחתה ניסיון כל שהוא של מדינה בורגנית לכפות אזרחות ( זוכרים את הדרוזים בגולן), או לשון המדינה על מיעוט לאומי, באותו זמן לנין הגן על הרעיון של אחדות מעמד העובדים וקשר קרוב ביותר של העובדים מכל הלאומים. מכאן עולה העיקרון של מפלגה אחת לכל מדינה ובתנאים של רוסיה מפלגה אחת לכל העובדים מכל הלאומים תוך הדחייה של הטיעון של הבונד בדבר ארגון עובדים יהודי נפרד. היה זה דחייה של הרעיון של מפלגה פדרטיבית אף כי לא בהכרח את הרעיון של מדינת עובדים פדרטיבית. ארגון מפלגתי ריכוזי אינו זהה עם מדינה ריכוזית. הוא מכשיר הכרחי ליצירתה של המדינה הפועלית, אולם איזו צורה זו תקבל זו שאלה שונה. לעומת זאת ליבר דובר הבונד דרש עצמאות ארגונית של הבונד משום מצבם המיוחד של העובדים היהודים הסובלים מאפליה. תשובתו של לנין הייתה שדווקא משום שהעובדים היהודים סובלים מאפליה יש צורך בארגון אחד משותף. ארגון אחד מרכזי משותף אינו אומר דחייה של אוטונומיה מסוימת כמו הצורך להוציא חומר בשפה לאומית ובמקרה של העובדים היהודים ביידיש. ארגון נוער, ארגון נשים עובדות עם אוטונומיה ארגונית אולם כגשר למפלגה עצמה, כאשר מבחינה פרוגרמאתית יש להם את אותה פרוגראמה. הבונד שדרש למעשה מונופול על העובדים היהודים עזב ואחריו גם האגף הימני של המפלגה האקנומיסטים להם היו שני נציגים אקימוב ומרטינוב. מאוחר יותר הפך הקונגרס לפילוג בין הבולשביקים(רוב) וביו המנשביקים( מיעוט). או בין הקשים והרכים יותר בשאלה של העיקרון הארגוני. המנשביקים דרשו כי חבר יהיה כל מי שתומך בצורה זו או אחרת במפלגה. הבולשביקים דרשו כי חבר הוא זה התומך בפרוגראמה, פעיל באחד מארגוני המפלגה ומשלם מיסים כסדרם. דהינו כי גבולות של החברות יהיו ברורים. לנין והבולשביקים טענו כי על מנת להנהיג מהפכת עובדים יש צורך בארגון צנטרליסטי עם חברות ברורה, בניגוד למנשביקים שרצו ארגון רופף דבר ששיקף למעשה את גישתם הפוליטית שדחתה מהפכת עובדים ברוסיה כאשר דרישתם לארגון רופף שיקפה את הלחץ של תומכיהם ממעמד הביניים. הדבר ברור מדברי המנשביק אקסלרוד שהסביר כי הדרך שלנין מבקש לבנות מפלגה אינו מתאים לפרופסורים שאינם מאורגן בשום וועד. אולם ב -1903 משמעות הויכוח עדיין לא הייתה ברורה לחלוטין למשתתפיו. היא תהיה ברורה בשנים שתבואנה לאחר מכן כאשר המנשביקים למעשה מייצגים את הזרם הרפורמיסטי בתנועת העובדים בעוד הבולשביקים מייצגים את הזרם המהפכני בתנועת העובדים. טרוצקי בקונגרס זה צידד במנשביקים אולם בניגוד לסילוף של הסטלניסטים שיטענו כי טרוצקי נותר מנשביק עד 1917 הוא שבר ממרטוב ב1904 והקים קבוצה משלו. הייתה זו טעות מצדו כפי שיודה לאחר מכן ועל כן ב1917 קבוצתו של טרוצקי תתאחד עם הבולשביקים על סמך ניתוח משותף אותו העלה לנין בתזות של אפריל ועוד ניגע בכך מאוחר יותר. אולם מצד שני ה"מומחה" טענת ההיסטוריון הבורגני ליאונרד שפירו אשר יטען כי כבר בדרישתו לארגון צנטרליסטי ב1903 גילה לנין נוקשות של דיקטטור אינה אלא סילוף אחר. השאלה של דמוקרטיה של מפלגה אינה נבחנת בשאלה של כל אחד עושה כרצונו, אלא בדרך בה ההנהגה נבחרת באופן דמוקרטי. אולם כאשר ההנהגה נבחרת בארגון מהפכני, יש צורך שהמיעוט אם קיים כזה, מחד תהיה לו הזכות המלאה ליצור סיעה לה זכות הבעת הדעה באופן הדמוקרטי ביותר ומצד שני בפעולה כל זמן שהיא מיעוט מחויבת לפעול לפי החלטת הרוב. המפלגה הבולשביקית הייתה מאורגנת לפי עיקרון זה כל ימי חיי לנין כאשר קימות בתוכה לא אחת סיעות. הפעם היחידה שלנין הציע לדחות את עקרון הסיעתיות היה בקונגרס העשירי של המפלגה. דחייה שנועדה לשנה בלבד. היא נבעה מהמצב הקשה של רוסיה הסובייטית לאחר מלחמת האזרחים, ולמעשה היא גם לא קוימה בימי חיי לנין. אולם החלטה שזמנית זו אומצה על ידי סטלין שהפכה לנורמה וכאן הפך הארגון מארגון צנטרליסטי דמוקרטי לארגון צנטרליסטי בירוקראטי, בו לחברים אין כל שליטה על ההנהגה, בעוד זו עושה כרצונה ולא אחת מארגנת קליקות.

 

[אבי נאגי]

חלק 3

לאחר הפילוג המנשביקים עמדו על התיאוריה שהמהפכה הרוסית תהיה מהפכה בורגנית שבראשה תעמוד הבורגנות ועל כן על מעמד העובדים לתמוך בה. הרי עמדתו של לנין עד שובו מהגלות ב1917 ברכבת החתומה הייתה כי המהפכה תהיה מהפכה דמוקרטית שתעשה לא על ידי הבורגנות אלא על ידי הפועלים בברית עם האכרים. לעומת זאת טרוצקי פיתח תיאוריה שונה הן מהמנשביקים והן מלנין. הוא הסכים עם לנין שהמהפכה תחל כמהפכה דמוקרטית ותעשה על ידי הפועלים בברית עם האכרים אולם הוא טען כי המהפכה לא תעצר בתפקידה הדמוקטים בורגניים ותמשיך הלאה לתפקיידם הסוציאליסטים , אשר הקצב של עשייתם יהיה מותנה בהתפתחות המהפכה העולמית. כי בברית בין הפועלים לאכרים מעמד העובדים הוא יהיה המעמד המוליך כי העיר מוליכה את הכפר. המהפכה המתמדת - מהי ? (תזות) ליאון טרוצקי 1. התיאוריה של המהפכה-המתמדת דורשת כיום את תשומת-הלב הרבה ביותר מצד כל מרכסיסט, שכן התפתחות המאבק האידיאולוגי ומלחמת-המעמדות, הוציאה באופן מוחלט את השאלה הזו מתחום הזיכרונות של המחלוקות הישנות בין מרכסיסטים רוסים ומציבה אותה כשאלת האופי, הקשרים הפנימיים והשיטות של המהפכה הבינלאומית בכלל. 2. לגבי הארצות בעלות התפתחות בורגנית מפגרת, ובעיקר לגבי הארצות הקולוניאליות והקולוניאליות-למחצה, משמעותה של תיאורית המהפכה-המתמדת היא כי הפתרון האמיתי והשלם של משימותיהן הדמוקרטיות ומשימות השחרור-הלאומי אינו יכול להיות אלא הדיקטטורה של הפרולטריון, המתייצב בראש העם המדוכא, ובראש ובראשונה בראש המוני האיכרים. 3. לא רק השאלה האגררית, אלא אף השאלה הלאומית, מייעדים לאיכרות - המהווה את רוב רובה של אוכלוסיית הארצות הנחשלות - תפקיד מכריע במהפכה הדמוקרטית. ללא ברית בין הפרולטריון והאיכרות, לא תיפתרנה משימות המהפכה הדמוקרטית; לא ניתן אף להעמידן על הפרק בצורה רצינית. אולם הברית בין שני מעמדות אלה לא תתגשם אלא תוך מאבק בלתי נלאה נגד השפעת הבורגנות הליברלית הלאומית. 4. יהיו אשר יהיו השלבים התקופתיים הראשונים של המהפכה בארצות השונות, את הברית המהפכנית של הפרולטריון והאיכרות ניתן להעלות על הדעת, אך ורק כמונהגת פוליטית על-ידי האבנגרד הפרולטרי המאורגן במפלגה קומוניסטית. ומכאן משתמע כי ניתן להעלות על דעת את ניצחון המהפכה הדמוקרטית רק כמושגת באמצעות דיקטטורה של הפרולטריון, הנשען על בריתו עם האיכרות, ומבצע בראש ובראשונה, את משימות המהפכה הדמוקרטית. 5. מנקודת-מבט היסטורית, הסיסמה הבולשביקית הישנה "דיקטטורה דמוקרטית של הפרולטריון והאיכרות", הביעה בדיוק את היחסים שאופיינו לעיל, בין הפרולטריון, האיכרות והבורגנות הליברלית. דבר זה הוכח על-ידי ניסיון "אוקטובר". אולם הנוסחה הישנה של לנין לא העריכה מראש מה יהיו היחסים הפוליטיים ההדדיים של הפרולטריון ושל האיכרות בתוך הגוש המהפכני. במלים אחרות, הנוסחה השאירה מקום, ביודעין, למספר נעלמים אלגבריים, אשר תוך כדי הניסיון ההיסטורי צריכים היו לפנות מקומם ליסודות אריתמטיים מדויקים. ניסיון זה הוכיח, בנסיבות שאינן מתירות אפשרות של פירוש אחר כלשהו, כי התפקיד שמשחקת האיכרות - ותהא חשיבותה המהפכנית אשר תהא - לא יכול להיות תפקיד עצמאי, ועוד פחות מכך, תפקיד מנהיג. האיכר הולך בעקבות הפועל או בעקבות הבורגני. פירושו של דבר כי את "הדיקטטורה הדמוקרטית של הפרולטריון והאיכרות" לא ניתן לתפוס אלא כדיקטטורה של הפרולטריון המוביל אחריו את המוני האיכרים.

 

[אבי נאגי]

חלק 4

6. דיקטטורה דמוקרטית של הפרולטריון והאיכרות, בחינת משטר הנבדל בתוכנו המעמדי מן הדיקטטורה של הפרולטריון, ניתן לממש רק במידה ואפשר להקים מפלגה מהפכנית עצמאית אשר תבטא את האינטרסים של הדמוקרטיה האיכרית והזעיר-בורגנות בכלל, מפלגה שתהא מסוגלת, בסיוע הפרולטריון, לתפוס את השלטון ולקבוע את מצעו המהפכני. ההיסטוריה המודרנית, בעיקר זו של רוסיה בעשרים וחמש השנים האחרונות, מראה לנו כי המכשול החוסם את הדרך בפני עיצוב מפלגה איכרית, הינו העדר העצמאות הכלכלית והפוליטית של הזעיר-בורגנות (והאיכרות), והדיפרנציאציה העמוקה בתוכה. זו מאפשרת לשכבותיה העליונות לכרות ברית עם הבורגנות הגדולה בשעה של התרחשויות מכריעות, בעיקר בעת מלחמה או מהפכה, שעה שהשכבות התחתונות כורתות ברית עם הפרולטריון, דבר המאלץ את השכבות הבינוניות לבחור בין שני הכוחות. בין משטרו של קרנסקי והשלטון הבולשביקי, בין הקואומינטאנג ודיקטטורת הפרולטריון, אין בנמצא, ולא יתכן שיהיה משטר ביניים כלשהו, כלומר, שום דיקטטורה דמוקרטית של הפועלים והאיכרים. 7. ניסיונו של האינטרנציונל הקומוניסטי להשליט כיום בארצות-המזרח את הסיסמה של דיקטטורה דמוקרטית של הפרולטריון והאיכרות, סיסמה שהיא נחלת-העבר מזה זמן רב, משמעותו אינה יכולה להיות אלא ריאקציונית. במידה ומציבים סיסמה זו כנגד הסיסמה של דיקטטורת הפרולטריון, היא מסיעת, פוליטית, להתפרקותו של הפרולטריון ולטמיעתו בקרב ההמונים הזעיר-בורגנים ויוצרת בכך תנאים נוחים להגמוניה של הבורגנות הלאומית, דהיינו לפשיטת-הרגל ולהתמוטטות של המהפכה הדמוקרטית. הכנסת סיסמה זו למצע האינטרנציונל הקומוניסטי, פירושה בגידה אמיתית במרכסיזם ובמורשת אוקטובר של הבולשביזם. 8. הדיקטטורה של הפרולטריון התופס את השלטון ככוח מנהיג של המהפכה הדמוקרטית, ניצבת במהרה ובאורח בלתי-נמנע בפני המשימות המאלצות אותה לבצע חדירות עמוקות לתחום של זכות הקניין הבורגנית. במהלך התפתחותה, משתנה המהפכה הדמוקרטית במישרין למהפכה סוציאליסטית, ובכך נעשית למהפכה מתמדת. 9. תפיסת השלטון על-ידי הפרולטריון אינה מסיימת את המהפכה. היא רק חונכת אותה. את בניית הסוציאליזם ניתן לתפוס רק על בסיס המאבק המעמדי בקנה-מידה לאומי ובינלאומי. לאור השליטה המכרעת של היחסים הקפיטליסטים בזירה העולמית, יביא מאבק זה בהכרח להתפרצויות עזות, כלומר, למלחמות-אזרחים - מבית, ולמלחמות מהפכניות - מחוץ. בכך מתבטא האופי הפרמננטי של המהפכה הסוציאליסטית עצמה, אם מדובר בארץ נחשלת אשר זה עתה השלימה את מהפכתה הדמוקרטית, או בארץ קפיטליסטית ישנה אשר כבר עברה דרך תקופה ארוכה של דמוקרטיה ופרלמנטריזם. 10. את המהפכה הסוציאליסטית לא ניתן להביא אל סיומה בגבולות לאומים. אחת הסיבות המהותיות למשבר החברה הבורגנית - מקורה בנטייתם כל כוחות-הייצור שהיא יצרה לצאת ממסגרת המדינה הלאומית. מכאן המלחמות האימפריאליסטיות - מחד, והאוטופיה של ארצות-הברית הבורגניות של אירופה - מאידך. המהפכה הסוציאליסטית מתחילה בתחום הלאומי, מתפתחת בזירה הבינלאומית ומסתיימת בזירה העולמית. כך נעשית המהפכה הסוציאליסטית למהפכה מתמדת במובן חדש, והרחב ביותר של המונח: היא אינה מסתיימת אלא בניצחון הסופי של החברה החדשה על כוכב-הלכת שלנו כולו. 11. התרשים של התפתחות המהפכה העולמית - אשר הותווה לעיל, מבטל את השאלה של הארצות ה"בשלות" וה"בלתי-בשלות" לסוציאליזם, בהתאם למיון דקדקני וקשוח זה אשר קבע המצע הנוכחי של האינטרנציונל הקומוניסטי. במידה בה יצר הקפיטליזם את השוק העולמי, את חלוקת-העבודה העולמית ואת כוחות-הייצור העולמיים - הוא הכין את כלל הכלכלה העולמית לבניית הסוציאליזם. הארצות השונות תגענה לבנייה זו בקצב שונה. בנסיבות מסוימות יכולות ארצות נחשלות להגיע לידי דיקטטורה של הפרולטריון מהר יותר מארצות מפותחות, אך הן תגענה לסוציאליזם מאוחר יותר מאלה האחרונות. ארץ נחשלת, קולוניאלית או קולוניאלית-למחצה, שבה הפרולטריון אינו מוכן במידה מספקת בכדי לקבץ סביבו את האיכרות ולתפוס את השלטון, אינה מוכשרת, מעצם עובדה זו, לבצע כיאות את המהפכה הדמוקרטית. לעומת זאת, בארץ בה מגיע הפרולטריון לשלטון בעקבות מהפכה דמוקרטית, יהיה גורלם המאוחר יותר של הדיקטטורה והסוציאליזם פחות תלוי, בסופו של דבר, בכוחות-הייצור הלאומיים, מאשר בהתפתחות המהפכה הסוציאליסטית הבינלאומית. 12. התיאוריה של סוציאליזם בארץ אחת, אשר הפריחה ניצניה בתוך רפש הריאקציה נגד "אוקטובר", היא התיאוריה היחידה העומדת באופן עמוק ועקבי בניגוד לתיאוריה של המהפכה-המתמדת. ניסיונם של האפיגונים, תחת שבט-הביקורת, לצמצם את יישומה של תורת הסוציאליזם בארץ אחת לרוסיה בלבד, עקב תכונותיה המיוחדות (השטח, העושר הטבעי), אינו מתקן דבר, להפך, הוא עוד מוסיף ומקלקל. הויתור על גישה בינלאומית מוביל באופן בלתי נמנע למשיחיות לאומית, כלומר, להכרה ביתרונות ובייחוד ספציפי, המאפשרים לארץ מסוימת לשחק תפקיד שאין יתר הארצות מסוגלות להתנשא למדרגתו. חלוקת-העבודה העולמית, תלותה של התעשייה הסובייטית בטכניקת-חוץ, תלותם של כוחות-הייצור של הארצות המפותחות בחומרי-הגלם האסייניים וכו', מוציאים מכלל אפשרות בניית חברה סוציאליסטית אוטונומית, מבודדת בחלק-עולם כלשהו. 13. התיאוריה של סטלין-בוכרין לא רק מציבה באופן מכני, זו מול זו, את המהפכה הדמוקרטית והמהפכה הסוציאליסטית, חרף ניסיון המהפכות הרוסיות, אלא אף מנתקת את המהפכה הלאומית מן המהפכה הבינלאומית. היא מציבה בפני מהפכות הארצות הנחשלות את-משימת כינונו של משטר הדיקטטורה הדמוקרטית הבלתי ניתן למימוש, משטר שהיא מנגידה לדיקטטורה של הפרולטריון. בכך היא מחדירה אשליות וסיפורי-בדים לתחום הפוליטיקה, היא משתקת את מאבק הפרולטריון על השלטון במזרח ובולמת את ניצחון המהפכות הקולוניאליות. מנקודת-מבטה של תיאוריית האפיגונים, כיבוש השלטון על-ידי הפרולטריון מהווה, כשלעצמו, את השלמת המהפכה (ב"תשעים אחוז", לפי נוסחתו של סטלין); היא פותחת את תקופת הרפורמות הלאומיות. תיאוריית שילובו של הקולאק בסוציאליזם ותיאוריית ה"נייטרליזציה" של הבורגנות העולמית, הינן על כן, בלתי נפרדות מתיאוריית הסוציאליזם בארץ אחת. יחדיו הן נופלות וקמות. התיאוריה של סוציאליזם לאומי משפילה את ערכו של האינטרנציונל הקומוניסטי, אותו היא מנצלת כנשק עזר ששימושו במאבק נגד התערבות צבאית. המדיניות הנוכחית של האינטרנציונל הקומוניסטי, משטרו ומבחר המנהיגים שבו, הולמים באורח מושלם את התדרדרותו והיהפכו לגדוד עזר שאינו מיועד לבצע בדרך אוטונומית משימות המועלות לפניו. 14. מצעו של האינטרנציונל הקומוניסטי, יצירת בוכרין, הוא אקלקטי מתחילתו ועד סופו. זהו ניסיון נואש לאחד את התיאוריה של סוציאליזם בארץ אחת עם האינטרנציונליזם המרקסיסטי, שהינו, יחד עם זאת, בלתי נפרד מן האופי הפרמננטי של המהפכה העולמית. שאלת המצע, אף היא בלתי נפרדת משאלת שתי התיאוריות המנוגדות: התיאוריה של המהפכה המתמדת והתיאוריה של סוציאליזם בארץ אחת. בעיית המהפכה-המתמדת חרגה כבר מזמן מעבר לחילוקי-הדעות החולפים בין לנין וטרוצקי, חילוקי-דעות אשר, יתר על כן, ההיסטוריה נטלה מהם לחלוטין את העוקץ. מדובר במאבק בין הרעיונות הבסיסיים של מרכס ושל לנין, מצד אחד, לבין האקלקטיות של הצנטריסטים, מצד שני. קונסטנטינופול, ה-30 בנובמבר, 1929

 

[אבי נאגי]

חלק 5

הקטעים הבאים, מתוך "המהפכה הפרולטרית והרנגאט קאוטסקי" שנכתב באוקטובר 1918 מסבירים את השינוי שלנין עשה באפריל 1917 לעומת עמדתו ב1905 שהגבילה אז את המהפכה למהפכה דמוקרטית בורגנית. ולדימיר איליץ' לנין כתב: הפרולטריון חייב לנהל את המהפכה הבורגנית-דמוקרטית עד סופה, בלי לתת "לקשור" את עצמו עם הרפורמיזם של הבורגנות. את יחס-הכוחות המעמדי במהפכה הבורגנית ניסחו הבולשביקים כדלקמן: הפרולטריון, בצרפו אליו את האיכרות, מנטרל את הבורגנות הליברלית והורס עד תום את המונרכיה, את ימי-הביניים, את הקניין הקרקעי של בעלי-האחוזות. ואמנם בברית הפרולטריון עם האיכרות בכללה מתגלה האופי הבורגני של המהפכה, שכן האיכרות בכללה היא יצרנים זעירים העומדים על בסיס של ייצור סחורתי. להלן, הוסיפו כבר אז הבולשביקים, הפרולטריון, בצרפו אליו את כל הפרולטריון-למחצה (את כל המנוצלים והעמלים), מנטרל את האיכרות הבינונית וממגר את הבורגנות: זוהי מהותה של המהפכה הסוציאליסטית, להבדיל ממהפכה בורגנית-דמוקרטית. (ראה את חוברתי משנת 1905: "שתי טקטיקות", שהועתקה מחדש בקובץ "במשך 12 שנים", פטרבורג, 1907). - ולדימיר איליץ' לנין כתב: את השאלה, שסובכה על-ידו קאוטסקי, הסבירו במלואה הבולשביקים כבר בשנת 1905. כן, המהפכה שלנו בורגנית, כל עוד צועדים אנו יחד עם האיכרות כשלמות, הבינונו זאת בבהירות עילאית, מאות ואלפי פעמים מאז 1905 דיברנו על כך, מעולם לא ניסינו לא לדלג על שלב הכרחי זה של התהליך ההיסטורי, ולא לבטלו בצווים... אך בשנת 1917, מחודש אפריל, זמן רב לפני מהפכת אוקטובר, לפני בואנו לשלטון, אמרנו בגלוי והסברנו לעם: להיעצר עתה על כך לא תוכל המהפכה, כי הארץ התקדמה, הקפיטליזם עשה צעד קדימה, ההתרוששות הגיעה למימדים שלא היו כמותם והיא תדרוש (אם רוצה מי בכך או לאו) לצעוד קדימה, אל הסוציאליזם. אחרת להתקדם, להציל אחרת את הארץ, המיוסרת והמעונה במלחמה, להקל בדרך אחרת את עינויי העמלים והמנוצלים – אי אפשר. ואמנם יצא כך, כמו שאמרנו. מהלך המהפכה אישר את נכונות שיקולנו. תחילה יחד עם האיכרות "כולה" נגד המונרכיה, נגד בעלי-האחוזות, נגד ימי-הביניים (ובה במידה נשארת המהפכה בורגנית, בורגנית-דמוקרטית). לאחר-מכן, יחד עם דלת-האיכרות, יחד עם הפרולטריון-למחצה, יחד עם כל המנוצלים, נגד הקפיטליזם, ובכללם נגד עשירי-הכפר, הקולאקים, הספסרים, ובה במידה המהפכה נעשית סוציאליסטית. לנסות להציב קיר מלאכותי, קיר סיני, בין מהפכה אחת לשנייה, להבדיל ביניהן במשהו אחר, פרט למידת הכשרתו של הפרולטריון ומידת איחודו עם דלת-הכפר, פירושו – סילוף גדול ביותר של המארכסיזם, הנמכתו הקרתנית, המרתו בליבראליזם"

 

[אבי נאגי]

חלק 6

התזות של אפריל עצמן תזות אלו רק מוכיחות עד כמה שינה לנין את עמדותיו מ1905 כאשר חשב שהמההפכה תהיה בורגנית בלבד. מאחר ואני מאמין שכדאי לקורוא מקורות הרי התזיסים הידועים כתסיזם של אפריל 1917. THESES 1) In our attitude towards the war, which under the new [provisional] government of Lvov and Co. unquestionably remains on Russia’s part a predatory imperialist war owing to the capitalist nature of that government, not the slightest concession to “revolutionary defencism” is permissible. The class-conscious proletariat can give its consent to a revolutionary war, which would really justify revolutionary defencism, only on condition: (a) that the power pass to the proletariat and the poorest sections of the peasants aligned with the proletariat; (b) that all annexations be renounced in deed and not in word; (c) that a complete break be effected in actual fact with all capitalist interests. In view of the undoubted honesty of those broad sections of the mass believers in revolutionary defencism who accept the war only as a necessity, and not as a means of conquest, in view of the fact that they are being deceived by the bourgeoisie, it is necessary with particular thoroughness, persistence and patience to explain their error to them, to explain the inseparable connection existing between capital and the imperialist war, and to prove that without overthrowing capital it is impossible to end the war by a truly democratic peace, a peace not imposed by violence. The most widespread campaign for this view must be organised in the army at the front. Fraternisation. 2) The specific feature of the present situation in Russia is that the country is passing from the first stage of the revolution—which, owing to the insufficient class-consciousness and organisation of the proletariat, placed power in the hands of the bourgeoisie—to its second stage, which must place power in the hands of the proletariat and the poorest sections of the peasants. This transition is characterised, on the one hand, by a maximum of legally recognised rights (Russia is now the freest of all the belligerent countries in the world); on the other, by the absence of violence towards the masses, and, finally, by their unreasoning trust in the government of capitalists, those worst enemies of peace and socialism. This peculiar situation demands of us an ability to adapt ourselves to the special conditions of Party work among unprecedentedly large masses of proletarians who have just awakened to political life. 3) No support for the Provisional Government; the utter falsity of all its promises should be made clear, particularly of those relating to the renunciation of annexations. Exposure in place of the impermissible, illusion-breeding “demand” that this government, a government of capitalists, should cease to be an imperialist government. 4) Recognition of the fact that in most of the Soviets of Workers’ Deputies our Party is in a minority, so far a small minority, as against a bloc of all the petty-bourgeois opportunist elements, from the Popular Socialists and the Socialist-Revolutionaries down to the Organising Committee[7] (Chkheidze, Tsereteli, etc.), Steklov, etc., etc., who have yielded to the influence of the bourgeoisie and spread that influence among the proletariat. The masses must be made to see that the Soviets of Workers’ Deputies are the only possible form of revolutionary government, and that therefore our task is, as long as this government yields to the influence of the bourgeoisie, to present a patient, systematic, and persistent explanation of the errors of their tactics, an explanation especially adapted to the practical needs of the masses. As long as we are in the minority we carry on the work of criticising and exposing errors and at the same time we preach the necessity of transferring the entire state power to the Soviets of Workers’ Deputies, so that the people may overcome their mistakes by experience. 5) Not a parliamentary republic—to return to a parliamentary republic from the Soviets of Workers’ Deputies would be a retrograde step—but a republic of Soviets of Workers’, Agricultural Labourers’ and Peasants’ Deputies throughout the country, from top to bottom. Abolition of the police, the army and the bureaucracy.[1] The salaries of all officials, all of whom are elective and displaceable at any time, not to exceed the average wage of a competent worker. 6) The weight of emphasis in the agrarian programme to be shifted to the Soviets of Agricultural Labourers’ Deputies. Confiscation of all landed estates. Nationalisation of all lands in the country, the land to be disposed of by the local Soviets of Agricultural Labourers’ and Peasants’ Deputies. The organisation of separate Soviets of Deputies of Poor Peasants. The setting up of a model farm on each of the large estates (ranging in size from 100 to 300 dessiatines, according to local and other conditions, and to the decisions of the local bodies) under the control of the Soviets of Agricultural Labourers’ Deputies and for the public account. 7) The immediate union of all banks in the country into a single national bank, and the institution of control over it by the Soviet of Workers’ Deputies. 8) It is not our immediate task to “introduce” socialism, but only to bring social production and the distribution of products at once under the control of the Soviets of Workers’ Deputies. 9) Party tasks: (a) Immediate convocation of a Party congress; (b) Alteration of the Party Programme, mainly: (1) On the question of imperialism and the imperialist war, (2) On our attitude towards the state and our demand for a “commune state”[2] ; (3) Amendment of our out-of-date minimum programme; (c) Change of the Party’s name.[3] 10. A new International. We must take the initiative in creating a revolutionary International, an International against the social-chauvinists and against the “Centre”.[4]

 

[אבי נאגי]

חלק 7

התזות של אפריל עצמן תזות אלו רק מוכיחות עד כמה שינה לנין את עמדותיו מ1905 כאשר חשב שהמההפכה תהיה בורגנית בלבד. מאחר ואני מאמין שכדאי לקורוא מקורות הרי התזיסים הידועים כתסיזם של אפריל 1917. THESES 1) In our attitude towards the war, which under the new [provisional] government of Lvov and Co. unquestionably remains on Russia’s part a predatory imperialist war owing to the capitalist nature of that government, not the slightest concession to “revolutionary defencism” is permissible. The class-conscious proletariat can give its consent to a revolutionary war, which would really justify revolutionary defencism, only on condition: (a) that the power pass to the proletariat and the poorest sections of the peasants aligned with the proletariat; (b) that all annexations be renounced in deed and not in word; (c) that a complete break be effected in actual fact with all capitalist interests. In view of the undoubted honesty of those broad sections of the mass believers in revolutionary defencism who accept the war only as a necessity, and not as a means of conquest, in view of the fact that they are being deceived by the bourgeoisie, it is necessary with particular thoroughness, persistence and patience to explain their error to them, to explain the inseparable connection existing between capital and the imperialist war, and to prove that without overthrowing capital it is impossible to end the war by a truly democratic peace, a peace not imposed by violence. The most widespread campaign for this view must be organised in the army at the front. Fraternisation. 2) The specific feature of the present situation in Russia is that the country is passing from the first stage of the revolution—which, owing to the insufficient class-consciousness and organisation of the proletariat, placed power in the hands of the bourgeoisie—to its second stage, which must place power in the hands of the proletariat and the poorest sections of the peasants. This transition is characterised, on the one hand, by a maximum of legally recognised rights (Russia is now the freest of all the belligerent countries in the world); on the other, by the absence of violence towards the masses, and, finally, by their unreasoning trust in the government of capitalists, those worst enemies of peace and socialism. This peculiar situation demands of us an ability to adapt ourselves to the special conditions of Party work among unprecedentedly large masses of proletarians who have just awakened to political life. 3) No support for the Provisional Government; the utter falsity of all its promises should be made clear, particularly of those relating to the renunciation of annexations. Exposure in place of the impermissible, illusion-breeding “demand” that this government, a government of capitalists, should cease to be an imperialist government. 4) Recognition of the fact that in most of the Soviets of Workers’ Deputies our Party is in a minority, so far a small minority, as against a bloc of all the petty-bourgeois opportunist elements, from the Popular Socialists and the Socialist-Revolutionaries down to the Organising Committee[7] (Chkheidze, Tsereteli, etc.), Steklov, etc., etc., who have yielded to the influence of the bourgeoisie and spread that influence among the proletariat. The masses must be made to see that the Soviets of Workers’ Deputies are the only possible form of revolutionary government, and that therefore our task is, as long as this government yields to the influence of the bourgeoisie, to present a patient, systematic, and persistent explanation of the errors of their tactics, an explanation especially adapted to the practical needs of the masses. As long as we are in the minority we carry on the work of criticising and exposing errors and at the same time we preach the necessity of transferring the entire state power to the Soviets of Workers’ Deputies, so that the people may overcome their mistakes by experience. 5) Not a parliamentary republic—to return to a parliamentary republic from the Soviets of Workers’ Deputies would be a retrograde step—but a republic of Soviets of Workers’, Agricultural Labourers’ and Peasants’ Deputies throughout the country, from top to bottom. Abolition of the police, the army and the bureaucracy.[1] The salaries of all officials, all of whom are elective and displaceable at any time, not to exceed the average wage of a competent worker. 6) The weight of emphasis in the agrarian programme to be shifted to the Soviets of Agricultural Labourers’ Deputies. Confiscation of all landed estates. Nationalisation of all lands in the country, the land to be disposed of by the local Soviets of Agricultural Labourers’ and Peasants’ Deputies. The organisation of separate Soviets of Deputies of Poor Peasants. The setting up of a model farm on each of the large estates (ranging in size from 100 to 300 dessiatines, according to local and other conditions, and to the decisions of the local bodies) under the control of the Soviets of Agricultural Labourers’ Deputies and for the public account. 7) The immediate union of all banks in the country into a single national bank, and the institution of control over it by the Soviet of Workers’ Deputies. 8) It is not our immediate task to “introduce” socialism, but only to bring social production and the distribution of products at once under the control of the Soviets of Workers’ Deputies. 9) Party tasks: (a) Immediate convocation of a Party congress; (b) Alteration of the Party Programme, mainly: (1) On the question of imperialism and the imperialist war, (2) On our attitude towards the state and our demand for a “commune state”[2] ; (3) Amendment of our out-of-date minimum programme; (c) Change of the Party’s name.[3] 10. A new International. We must take the initiative in creating a revolutionary International, an International against the social-chauvinists and against the “Centre”.[4]