משפט שלמה

[shushu10]

יוסי - ישר כח על התשובה היפה.

רק הערות, ברשותך. השרים הנזכרים בשמותיהם הנם נושאי משרות ממלכתיות לכל דבר, ולאו דווקא יועצים או נותני עצות. כדאי גם לשים לב שאולם המשפט אשר בונה שלמה נקרא "אולם הכסא אשר ישפט שם" ולא אולם השופטים או הכסאות. מאחר ואין שום איזכור של נושאי משרות שיפוט, זה כשלעצמו לא מאפשר קביעה חד-משמעית כי לצד שלמה ישבו יועצים . לגבי יכולתו של שלמה לדבר בשפת החיות כתוב בפרק ה,יג' -וידבר על הבהמה ועל העוף ועל הרמש ועל הדגים", האם הכוונה אינה לדבר אליהם כי אם עליהם? .

 

[יוסי ר1]

לשולה, לפי הבנתי את הפשט של

פסוקים ט' ט'ו בפרק ה, מדובר שם על חכמתו הגדולה והעדיפה לעומת חכמים אחרים בעבר ובהווה (הווה של כתיבת הפרק). בין הדוגמאות לחכמתו מובאים נושאי שעסק בהם - שירים, משלים, טבע. לענ"ד השימוש החוזר במילה "וידבר" מורה על עוד נושא שיחה או תחום ידע בו עסק, ולא מניח מקום לפשט של "חוץ משירים ומשלים הוא גם ידע לדבר בשפת החיות". איש מעולם לא התיימר לדבר בשפת החיות, חכם ככל שיהיה. * כמו כן ברור שקריאה דרשנית תאמץ בחום את האפשרות של דיבר עים... * למרות האמור לעיל, ישנם שני אנשים שדברו בשפת החיות: האחד הוא ד'ר דוליטל המפורסם והידוע. האחר הוא פר' קונראד לורנץ, שמסביר בפתח ספרו "טבעת המלך שלמה" כיצד הוא, או כל מי שמבין בחיות, יכול "לדבר" איתן. אן כאן מעבר ולא מצביע על שינוי - ממנין התיאור, מסיפורי משלי

 

[יוסי ר1]

נא להתעלם מהחלק האחרון

"אן כאן מעבר ולא מצביע על שינוי - ממנין התיאור, מסיפורי משלי" אין לו פשר, סתם טעות מקלדת שלי

 

[shushu10]

התעלמתי! ואילו לדבר בשפת החיות

כפי שדמיינתי לי עד כה = הוא - להקשיב לחיות ולהבין את משמעות הקולות אשר הם משמיעים. הם הרי מבינים הוראות, מקשיבים ומגיבים. נראה לי שגם פרוש שכזה יכול להיות קביל. לפחות לגבי החכם באדם.

 

[יוסי ר1]

זה בדיוק מה שלורנץ כותב בספרו.

וכמי שמגדל בעלי חיים, אני יכול להעיד כי בעלי חיים אכן מתקשרים ב"שפה". לא בדיבור, אבל בכל שאר האמצעים שמאפשרים להם להביע את עמדתם/רצונם, ולהבין את בעל החיים שמולם. ולא רק בין בני מינם יש להם "שפה", כי אם לטבע יש שפה בינלאומית שווה לכל נפש. כשחתול וכלב נפגשים, נוצרת אינטראקציה בה בכל רגע נתון כחל אחד מהם יודע בדיוק מה האחר מביע. החתול יקשת את גבו, יסמר שערותיו, ילטוש עיניים, יחשוף שיניים, ישמיע קולות אייום בלחישות ובנהמות גרוניות. הכלב לעומתו, יעשה חושבים קצר, ואו יתקוף, או שיותר סביר, ירכון לארץ, יכשכש בזנבו וינבח בקולי קולות, כאילו אומר לחתול:, חכה חכה, אני עוד אתפוס אותך ותחטוף. (זה מה שהוא אומר מילולית). אבל גם לכלב וגם לחתול ברור שהמסר של הכלב הוא, כרגע אני פוחד להתעמת איתך, אבל אין לי האומץ להודות בכך, אז אני נובח על מנת לשמור על כבודי. השלב הבא יהיה הערכה של החתול: חתול גאה, יסובב עורפו ויהלך משם בגאון ובזנב מורם, ללא מבט אחורה. הוא יודע שהכלב הוא בעצם שפן. רוב החתולים, יעשו הערכה ויחליטו שעדיפה פרווה שלמה של חתול זהיר, על פרווה משוסעת של חתול אמיץ וטיפש, ולכן ינצלו רגע של חוסר תשומת לב, ויזנקו לענף גבוה מעבר להשגת הכלב. מה שאני רוצה לאמר, הוא כי הטבע אכן חונן את כל היצורים ביכולת החלפת מסרים עם הסביבה, ויכולת קליטת מסרים עם הסביבה. בני אדם מרבים לעשות זאת בדיבור, בעלי חיים עושים זאת ע"י אבחנת האינטונאציה, שפת הגוף, ריחות (של פחד, או של תוקפנות) . חלק מהשפה נרכשת באינסטינקטים מולדים - כל גור כלבים יירתע מנשיפת נחש גם אם לא שמע או ראה מעודו נחש לפני כן. כל בעל חיים ישמר מלאכול בעל חיים או צמח בצבעי אדום, שחור. חלק מבעלי החיים מסגלים לעצמם הצתנהגות של רמייה , בהסתמכות על תכונות מרתיעות של אחרים - למשל נחשים בדרום סיני וצפון מצריים, שמזדקפים ונושפים כמו קוברה מיצרית, למרות שאין להם ארס כמו לקוברה. העולם כולו הוא שפה, צריך רק לדעת להקשיב!

 

[ע מ י ש]

הייתי אומר יוסי שאתה מרחיב

עד מאד את מושג השפה, או אולי להפך - מצמצם אותו. ברור שבע"ח מקיימים קשר עם בני מינם ועם סביבתם, אולם בשלב זה של הידע שלנו - אין טעם להתייחס לכך כאל שפה. מבחינה מילונית זו אולי ההגדרה הנכונה אבל מעשית ההגדרה הזו אינה מובילה לשום מקום.

 

[יוסי ר1]

הדיון גלש לשאלה האם שלמה

הבין ודיבר בשפת החיות, על פי הפסוקים. מכאן גלשנו למשמעות השפה באופן הצר כדיבור (ואז שלמה דיבר או לא דיבר ב"שפת החיות", או המובן הרחב כאמצעי תקשורת והעברת מסרים, שזה כל אדם ובעל חיים יכול להשכיל ולדעת. מבחינה לשונית "שפה" מבטאת כמובן דיבור היוצא מהשפתיים, ואינה כוללת מחוות של סימור שיער וכיוצא בזה. מבחינה תפיסתית, שפה היא האמצעי בו אנו מתקשרים, ולכן גם "שפת גוף" נחשבת לשפה.ת

 

[shushu10]

כדאי להזכיר שפות מסוג אחר כגון:

שפת המוסיקה (הרמוניות,תווים ומקצבים), הפיסול(חבור נכון בין הפרטים), הציור(פרספקטיבה, הנחת צבע וכו'). ועוד שפות כאלו ואחרות...

 

[usa2003]

לא מבין את ה'סגידה' לשלמה המלך

אולי זוהי העבודה זרה בהתגלמותה.

 

[יוסי ר1]

"לא מבין" זו הגדרה נאה.

 

[shushu10]

"צריך רק לדעת להקשיב" -

ההקשבה היא המפתח לחכמה - ורק בעזרתה יכול היה שלמה לפתור את החידה. תודה על השעור המרתק בזאולוגיה.

 

[DonaldDick1]

עוד ראיות

האשה האחת ילדה שלושה ימים לפני האשה השניה - שלושה ימים הם מספיק זמן כדי להכיר את הילד. האשה האחת מספרת גם, שהיתה יחד עם האישה השניה, כשזו ילדה, אז היא ודאי ידעה להבדיל בין שני התינוקות (כי היא ידעה גם כיצד התינוק של האישה השניה נראה). מצד שני - מאיפה לה שהבן של האישה האחרת מת, כי האישה האחרת שכבה עליו, ואותה אישה אחרת קמה ולקחה לה את הילד, אם היא (האישה האחת) ישנה (כפי שהעידה: "ואמתך ישנה") - היא מכניסה דעה לתוך הטענה שלה ולא ראיה מוצקה.

 

[DonaldDick1]

ראיות לטובת ה"אישה האחרת":

לגבי האישה השניה (לא "האישה האחרת") יש התייחסות במילה "זאת"/"הזאת"- לא רק בדבריהן אחת על השניה, אלא גם בהערת המחבר: "ותאמר האישה האחרת לא כי בני החי ובנך המת וזאת אומרת לא כי בנך המת ובני החי, ותדברנה לפני המלך" (מלכים א', ג', 22). ואז "ותאמר האשה אשר בנה החי אל המלך כי נכמרו רחמיה על בנה ותאמר בי אדני תנו לה את הילוד החי והמת אל תמיתהו וזאת אומרת גם לי גם לך לא יהיו, גזרו" (מלכים א', ג', 26). יש התייחסות אל "ותאמר האישה האחרת" ואל "וזאת אומרת" בפס' 22 בהתאמה להתייחסות אל "ותאמר האשה אשר בנה החי" ואל "וזאת אומרת" בפס' 26. אנחנו מספרים, ששלמה נתן את הילוד החי לאמא האמיתית, אך בתנ"ך כתוב: "ויען המלך ויאמר תנו-לה את הילוד החי" (מלכים א', ג', 27) ולא נאמר במפורש למי התייחס שלמה במילה "לה" - אנו מניחים שה' עשה צדק וגרם לשלמה לתת את התינוק לאמא האמיתית - "ויראו מפני המלך כי ראו כי חכמת אלוהים בקרבו לעשות משפט" (מלכים א', ג', 28). (אבל ה' גם גרם למשה לאכול גחלים בוערות, אז קשה לקבוע בודאות...)

 

[פלגיה]

הגחלים הן במדרש

ולא במקרא עצמו. ולגבי סיפור שלמה - נראה לי שהעמימות היא בכוונה תחילה. יש כאן רמזים מי האם ומי לא, ואומרים ששלמה פיענח אותם נכונה, אבל לא מספרים מה הוא אותו פיענוח נכון.

 

[DonaldDick1]

וזאת בדיוק הנקודה שלי

הפרשנות במדרש או שלא במדרש היא פרשנות מאוחרת שלנו - כמו שהפרשנות היא שלנו - לסיבה שה' גרם למשה להיות מגמגם (והיא מופיעה, כאמור, במדרש ולא במקרא), כך הפרשנות שלנו לגבי הפענוח (שלדעתנו היה נכון) של שלמה ל"פרשת התינוק" (שמופיעה במקרא ואני לא יודע לגבי המדרש...).

 

[jayawan]

התנ"ך לא פרש בכתוב, מה פסק שלמה

אלא הותיר זאת להבנת הקוראים, מתוך מושג הרחמים ואת הבנת ההורות והבנת הנשיות: לנוכח האיום לחצות את הבן החי, אמרה אחת הנשים אודות האשה השניה "היא אמו". התנ"ך לא מתיחס לטענה "היא אמו" כאל "אמת" , אלא כאשור הפוך: שלמה ידע שאיום ברצח הילד, יעורר את רחמי אמו, שתותר עליו ולו רק כדי שיחיה, איזו אשה, איה הורה תסכים או יסכים לרצח תינןק לעיניה ?

 

[יוסי ר1]

טיפה לחדד את הדיוק...

"היא אמו" אומר שלמה על האם האמיתית, ולא אומרות אף אחת מהנשים. הכתוב אומר במפורש למי נתן שלמה את הילד: בפסוק כ'ו קובע המספר "ותאמר האשה אשר בנה החי...". המספר מיידע אומנו, כי זו שרחמיה יכמרו היא היא האם האמיתית. בפסוק הבא מופיעה חריצת הדין של שלמה, ובפסוק שאחרי מסופר לנו על אישור העם כי משפט שלמה הוא מ"חכמת אלוקים", כלומר משפט אמת.

 

[shaolingirl]

לשאלץך: אני בכיתה יא' וכן, אני ...

עושה בגרות בתנ"ך השנה. תודה רבה על עזרתך, ובהצלחה גם לך

 

[shaolingirl]

* סליחה על הטעות, התשובה הופנתה ל..

ל -squishi והמלה בכותרת היא : "לשאלתך" (מה קורה לי..

)

 

[DonaldDick1]

לגבי שאלה 2

"וילך המלך גבענה לזבח שם כי היא הבמה הגדולה. אלף עולות יעלה שלמה על המזבח ההוא" (מלכים א',ג, 4) "ויבוא ירושלים ויעמוד לפני ארון ברית-אדני ויעל עלות ויעש שלמים ויעש משתה לכל עבדיו" (מלכים א', ג, 15) "וילכו שלמה וכל הקהל עמו (כל-ישראל, שרי האלפים והמאות, השופטים, כל נשיא, כל ישראל ראשי האבות) לבמה אשר בגבעון, כי שם היה אוהל מועד האלוהים אשר עשה משה עבד ה' במדבר"(דברי הימים ב', א, 3) בספר מלכים הסיבה בגללה הלך שלמה (לא מצוין, אם באו איתו עוד אנשים) לגבעון היתה גודל הבמה ("כי היא הבמה הגדולה") - שלמה העלה עליה אלף עולות. ארון האלהים היה בכלל בירושלים, שאח"כ הגיע אליה שלמה ושם העלה עלות ושלמים נוספים וגם ערך משתה לכל עבדיו.-גודל הבמה בסיפור ב"מלכים" הוא פרט מרכזי. בספר דברי הימים שלמה הלך עם כל הקהל לבמה בגבעון והסיבה היתה ששם היו אוהל מועד האלהים שעשה משה במדבר ומזבח הנחושת, שעשה בצלאל ושלמה והעם באו לבקר בהם. "וידרשהו שלמה והקהל" (דברי הימים ב', א', 5) גודל הבמה בסיפור ב"דברי הימים" הוא פרט שולי.